הסיפור לשבת על ייסורי הגילוח

סער (שם בדוי) היה בחור שעיר למדי. הוא התחיל להתגלח כבר בגיל 15, אבל בגיל 17 הוא הפסיק להתגלח וגידל זקן מכובד שזיכה אותו בשם החיבה "הרצל" מפי חבריו לכיתה.

גידול הזקן היה צעד נבון מאוד מבחינתו של סער (הרצל) מכמה סיבות טובות:

ראשית, עם זקן הוא היה נראה מבוגר מכפי גילו (17 כזכור) ויכול היה לקנות משקאות אלכוהוליים ללא בעיה (כמעט).

שנית, הוא לא היה צריך להתגלח כל בוקר – ובמקרה שלו אם הוא באמת רצה להיראות מגולח, היה מדובר על להתגלח פעמיים ביום.

ואחרון חביב – הוא הפך לדמות מוכרת היטב ברחבי בית הספר, בהיותו התלמיד המזוקן היחיד (אמיר מכיתה י"ב/2 גם ניסה לגדל זקן, אבל צמחו לו רק כמה דבלולי שיער על הסנטר).

כשהתקרב הגיוס לצה"ל, סער החל לתהות האם הוא צריך להתייצב בבקו"מ (סליחה… מיט"ב) עם זקן או בלעדיו.

מצד אחד, הוא התרגל לזקן והיה ברור לו שיהיה לו יותר קל בטירונות בלי הצורך להתגלח כל בוקר.

מצד שני, עובדת היותו סלבריטאי בבית הספר לא עזרה לו בתחום האחד שהיה חשוב לו באמת: לא הייתה לו חברה.

וזה היה עצוב מאוד. כי הוא מאוד רצה בת זוג ועשה ככל יכולתו (כולל שימוש בספרי ההדרכה החדשים ביותר) אך ללא הצלחה.

דווקא ימים ספורים לפני הגיוס, אחת מבנות הזוג הפוטנציאליות דחתה אותו ואמרה: "הייתי שוקלת… אם רק היית מוריד את הזקן הזה"

נכון שזו דילמה לא פשוטה?

בסופו של דבר החליט סער את ההחלטה הברורה לכל גבר באשר הוא: הוא יעדיף את האשה על פני הזקן (או זקן הפנים?).

הוא התגלח בטקס חגיגי וחזר אל נערת חלומותיו התורנית שהעיפה בו מבט חטוף ואמרה: "בעצם נראית יותר טוב עם הזקן".

אבל הזקן חלף עם הרוח וסער התגייס וסבל רבות בגילוח היום-יומי. בטירונות הוא נאלץ פעמים רבות להתגלח פעמיים ביום ואף נשאר שבת פעם אחת בגלל שלכאורה לא התגלח. לא עזרו כל עדויות חבריו על כך שבבוקר הוא באמת התגלח.

לכן, כשהוצב בבסיס הקבע (אי שם במרכז הארץ, מרחק הליכה ממגדלי עזריאלי) הוא אץ רץ לרס"ר היחידה וחתם על זקן. (לרס"ר היה כמובן רק שפם ולכן הוא לא חתם על הזקן של הרס"ר אלא על טופס המאשר לו לגדל זקן. לסער – לא לרס"ר).

תוך ימים ספורים חזר סער למראה שלו מן התיכון ושוב נחסכו לו דקות ארוכות כל בוקר (וצהריים) בהן במקום להתגלח הוא יכול היה לרחוץ ולסרק את הזקן כדי לוודא ששאריות מארוחת הבוקר לא נותרו בו.

ובחלוף הימים הוא אפילו מצא בת זוג שאהבה את הזקן שלו והכל היה נהדר.

לחודשיים.

אחרי חודשיים בת הזוג (למה שלא אתן לה שם בדוי? שרה.)  הודיעה לסער שהזקן שלו מגרד ואם לא יתגלח בקרוב היא לא מוכנה להתנשק איתו יותר.

כמובן שסער גילח את הזקן שוב, אבל אז שרה גילתה שזיפי הזקן (אותם כינתה "קוצים") דוקרים ומפריעים אף יותר מהזקן.

(במאמר מוסגר אני חש צורך להבהיר כי לצירוף המילים "שזיפי הזקן" בשורה הקודמת אין שום קשר לשזיפים של איש זקן כלשהו).

מכיוון שסער היה שעיר, היו לו זיפים דוקרים כמעט בכל שעות היממה למעט 10 דקות אחרי הגילוח.

באותה הזדמנות גילתה שרה גם שיש בעולם בחורים יפים יותר, חכמים יותר ועשירים יותר מסער ונפרדה ממנו.

שברון הלב של סער לא ארך זמן רב – מאורעות גדולים עמדו בפניו שהשכיחו את שרה חיש מהר: השחרור מהצבא, הטיול הגדול והלימודים באוניברסיטה.

בזמן הטיול (בהודו) כמובן שסער גידל את זקנו באין מפריע ואפילו לא טרח לסרק ולרחוץ אותו.

אבל אחרי שחזר לארץ הוא שוב התגלח (מיוזמתו!) כדי להופיע בפקולטה למדעי הטבע שבאוניברסיטת בן גוריון שבנגב נקי ומסודר.

סער החל ללמוד בחוג למדעי המחשב ואף עשה בו חיל. היתה רק בעיה אחת: אקלים הנגב המדברי לא היטיב עם עור פניו ואחרי כל גילוח, כשהחלו הקוצים לבצבץ, התכסו פניו של סער בפריחה לא נעימה.

מחוסר ברירה נאלץ סער לגדל את זקנו שוב. הוא שקל לחזור בתשובה, אבל ברגע האחרון ממש הוא הצטרף ללהקת רוק מצליחה.

מוסר השכל: במדבר – כל קוץ פרח

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – טעם מעולם אחר – הכפר עג'ר יוני 2022 – בבלוג של עמי בן בסט

חלוקת התפקידים בבית – או מי עוזר למי?

במדור השרביט החם מוצע הפעם לכתוב על נושא התפקידים במשפחה.

הניסוח של הכותרת גרם לי לחשוב (מסתבר שבטעות) שההשראה לנושא באה מהרשומה שלי בנושא הבקשות  שם כתבתי –

 אני כמעט לא מבקש מבני המשפחה שיעזרו לי בעבודות הבית (ולמה בכלל ש"יעזרו לי"? למה שלא סתם "ישתתפו"?)

אז אני אכן כמעט לא מבקש עזרה גם בבית. אבל כמה אני באמת עושה?  האם יותר מדי?

תמיד האמנתי בשוויון בין בני הזוג. כשהייתי ילד אמי הייתה "עקרת בית" ואבי עבד ופרנס את המשפחה. בכל זאת ראיתי אותו משתתף בעבודות הבית בזמן המועט יחסית בו הוא היה בבית. כשגדלתי באמת לא הבנתי למה הרבה פעמים מצפים מנשים שעובדות במשרה מלאה גם לטפל בבית ובילדים אבל מגברים מצפים רק "לעזור" לנשים.
אני חושד שפרט להנקה גברים מסוגלים לבצע את כל המטלות הקשורות לבית ולילדים לא פחות טוב מנשים.

להמשיך לקרוא חלוקת התפקידים בבית – או מי עוזר למי?

מוכרחים להיות שמח – סיפור לשמחת תורה ולשבת

שמחה (שם בדוי, או שלא) תמיד שמח מאוד כאשר חג שמחת תורה התקרב. הוא אמנם שמח גם כאשר פורים התקרב (ואפילו הרבה בשמחה מיד משנכנס אדר) אבל לקראת שמחת תורה הוא שמח עוד יותר וזאת משתי סיבות עיקריות: הראשונה הייתה כמובן העובדה ששמו של החג כלל את שמו הפרטי של שמחה והשנייה הייתה השיר הידוע "שישו ושמחו בשמחת תורה".
ולא סתם שמח שמחה בשל השיר – "שישו" היה במקרה שם המשפחה (הבדוי, או לא) של שמחה!

להמשיך לקרוא מוכרחים להיות שמח – סיפור לשמחת תורה ולשבת

אהבה בימי קורונה – סיפור לשבת ולוולנטיין דיי

שבועות רבים לפני החג הקדוש וולנטיין דיי (על שם האדמו"ר הקדוש וולנטיין זצוק"ל זיע"א), חיפש עונג (שם בדוי) דרכים חדשות ומקוריות להפתיע את אהובתו אהובה (שם בדוי גם כן) ולבטא את גודל אהבתו רבת השנים אליה.

עונג הקפיד כבר שנים רבות לקנות לאהובתו מתנות בכל וולנטיין דיי ובכל ט"ו באב. הוא לא רצה שיהיה לאהובה ספק – אפילו הקטן ביותר – באהבתו אליה והוא היה משוכנע שאם חלילה לא יקנה מתנה ליום האהבה (העברי והלועזי) או ליום ההולדת או ליום הנישואים אהובה תחשוד שהוא כבר לא אוהב אותה.

להמשיך לקרוא אהבה בימי קורונה – סיפור לשבת ולוולנטיין דיי

החתול של שרדינגר -סיפור לשבת

רוב בני האדם בעולם נחלקים לשלושה סוגים: אלה האוהבים חתולים, אלה האוהבים כלבים ואלה שלא סובלים לא כלבים ולא חתולים.
יש גם מיעוט האוהב כלבים וחתולים באופן שווה.
פרופסור שרדינגר (שם לא בדוי) לא היה בטוח היכן הוא מסווג לפי שיטה זאת.
למרות שהוא היה אדם מאוד משכיל, פרופסור לפיזיקה וזוכה פרס נובל, היה לו קשה מאוד להחליט האם הוא אוהב חתולים או כלבים (או אולי לא סובל את שניהם).
בהיותו פיזיקאי תיאורטי, הוא הקדיש זמן רב למחשבות תיאורטיות על הנושא וכתב (אך לא הפיץ) כמה מאמרים על הבעיה.
אשתו של שרדינגר הציעה לעבור לניסויים מעשיים יותר. לדוגמא – לאמץ חתול ולראות מה תהיה תגובתו של הפרופסור אליו (וכמובן מה תהיה תגובתו של החתול לפרופסור).

להמשיך לקרוא החתול של שרדינגר -סיפור לשבת