בלוגנאורי – השבוע השלישי

קצת פחות מתאים לי, אבל התחייבות היא התחייבות, אז גם השבוע אני מפרסם רשומה מרכזת של כל נושאי בלוגנאורי – bloganuary  – של השבוע שעבר.

הנושאים כמובן כתובים באנגלית, להלן הנושאים בתרגום חופשי (ולא לגמרי מדויק) ומה שיש לי לכתוב עליהם:

1. איזה פחד הצלחת לנצח?
   
   אני לא חושב שיש איזה  "פחד שהצלחתי לנצח". למרבה המזל מעולם לא היו לי פוביות רציניות כלשהן. מצד שני אני הרבה פעמים מצליח לנצח פחדים קטנים כמו הפחד לצאת מהבית ולנהוג בכבישים המסוכנים שלנו, הפחד לדבר מול קהל, הפחד לקנות משהו גדול יחסית ועוד

16.1  האם יש לך זיכרון הקשור לריח?

כשהייתי נער צעיר,  הייתה תקופה שאחי הגדול (המבוגר ממני בשש שנים וקצת) נהג להכין לו לארוחת ערב טוסט עם עגבניות. יש לי זיכרון קצת מוזר בו אני קורא את הספר "תותחי נברון"   מאת אליסטר מקלין ומריח את הטוסט שאחי הכין. כל פעם שאני חושב על הספר הזה (זה לא קורה הרבה) אני כמעט יכול להריח את הטוסט…

17.1  תאר את היום המאושר בחייך

יש שתי דרכים אפשריות לחשוב על הנושא הזה – אפשר לתאר את היום שהיה המאושר בחיי (עד כה) ואפשר לתאר את היום העתידי (שלא לומר הדמיוני) שיהיה המאושר בחיי.

אם מתייחסים לאפשרות הראשונה, קשה לי לומר מה היה היום המאושר בחיי. אני יכול לחשוב על כמה ימים בהם הייתי מאושר, אבל קשה לי לומר מי מהם היה "המאושר בחיי". בין הימים האלה אני יכול למנות את הדייט הראשון שלי עם עננת  (ומכיוון שזה היה בערב, אולי את היום שאחרי), את הבוקר הראשון בו נשארתי לבד בבית עם בתי התינוקת, את היום בו סיימתי את בה"ד 1, את היום בו קיבלתי הודעה שהתקבלתי לעתודה במדעי המחשב ואת היום הראשון של בני בגן כשהוא רץ כל הדרך לגן ואני מיהרתי אחריו.

אם מתייחסים לאפשרות השנייה, זה די קל: התעוררתי בבוקר ביקיצה טבעית בתשע וחצי. בזמן שאכלתי ארוחת בוקר טעימה קראתי בחדשות שמצאו תרופה לכל סוגי הסרטן והוכרז על שלום כלל עולמי. לאחר שסיימתי את הארוחה קיבלתי טלפון שמבשר לי שזכיתי במיליארד דולר וזאת לא הייתה מתיחה…

18.1 מהי הארוחה שאתה הכי אוהב לבשל או לאכול?

למרות שלכאורה אני מגביל את עצמי משמעותית במבחר האוכל (מטעמי טבעונות), אני אוהב לא מעט סוגי אוכל שונים. בתור ילד לא נחשפתי למגוון אוכל מעניין ורק לאחר שיצאתי מהבית התחלתי לצאת לאכול במסעדות וגם לבשל בבית. אני זוכר למשל את הפעם הראשונה בה אכלתי סושי – זה היה בניו יורק ב-1997.
אני חושב שמבין כל מטעמי העולם אני אוהב ביותר לאכול ולבשל אוכל הודי, או אולי בסגנון הודי. כמעט כל שבוע אני מכין לפחות מאכל אחד בסגנון הודי.

19.1 איזה צבע מתאר את האישיות שלי ולמה?

זאת שאלה מאוד מוזרה… איך צבע יכול לתאר אישיות? אבל אם כבר הייתי אומר שאפור בגלל שאני לא אוהב להתבלט.

 .

20.1. מה מפריע לי בבית בו אני גר?

הרבה דברים… בלגן, לכלוך, בעיות רטיבות, שכנים מעצבנים וגם שהוא לטעמי גדול מדי.
אבל יש יותר דברים בו שאני מרוצה מהם, כמו לדוגמא המיקום.

21.1 מיהו הסופר או הסופרת האהובים עלייך ולמה?

אני חושב שהתשובה הראשונה שלי היא אפרים קישון. אמנם מזמן לא קראתי משהו שהוא כתב, אבל אני מניח שזה קשור לכך שאני יודע הרבה ממה שהוא כתב בעל פה. אני אוהב את ההומור שלו.

סופרים נוספים שאני אוהב הם טרי פראצ'ט   מחבר סדרת ספרי עולם הדיסק, דגאלס אדאמס מחבר סדרת ספרי מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ולהבדיל (כי אצלו אין ממש הומור)  את ג'. ר. ר. טולקין מחבר סדרת ספרי שר הטבעות.

למה אני אוהב אותם? פשוט, כי אני נהנה לקרוא את הספרים שהם כתבו.

והרשומה המומלצת היא – מילים אהובות ומילים שנואות בספרות – בבלוג של שלומית עוזיאל

בלוגנוארי – השבוע הראשון

ב-  WORDPRESS הכריזו גם השנה על בלוגנאורי – bloganuary  – בכל יום בינואר מתפרסם נושא לכתיבה. הרעיון הוא לעודד את הבלוגרים לכתוב יותר.

את הרעיון אני אוהב, אבל לפרסם רשומה קצרה כל יום זה ממש לא בשבילי… וגם חלק מהנושאים לא כל כך מעניינים מבחינתי.

אבל עלה לי רעיון קצת אחר – לכתוב רשומה אחת על הנושאים שהוצעו לכתיבה בשבעת הימים הראשונים של ינואר.

הנושאים כמובן כתובם באנגלית, להלן הנושאים בתרגום חופשי (ולא לגמרי מדויק) ומה שיש לי לכתוב עליהם:

1. מהו דבר שאני רוצה להשיג השנה?

אני בד"כ לא מציב לעצמי מטרות, ודאי לא לפי שנים. אבל מכיוון שקרו כמה דברים מעניינים אצלי יש לי שתי מטרות שאני יכול להציג:

הראשונה קשורה לעבודה. אחרי 7 שנים שבהן ניהלתי בעיקר את עצמי (ולפעמים גם את זה לא), קיבלתי קידום וכעת אני מנהל צוות של 7 אנשים. זה הולך להיות מאתגר ואני כמובן רוצה להצליח.

השנייה פשוטה יותר – אחרי שלא טסנו לחו"ל מאז ספטמבר 2019, המטרה היא לצאת השנה לחופשה ארוכה יחסית בחו"ל בסימן פריחה בטבע.

2.1 כיצד אני אמיץ

התשובה הקצרה היא שאני לא. התשובה הארוכה יותר היא שלפעמים אני כן. במה? לא בטוח. לפעמים אני צריך אומץ כדי לדבר עם מנהל או לקוח שלי, לקנות משהו או להתעמת עם מישהו… אבל אני אחזור לתשובה הקצרה.

3.1 הזיכרון הראשון שלי

יש לי כמה זיכרונות ילדות מוקדמים שאני חושד מאוד שהם לא זיכרונות שלי אלא זיכרונות של סיפורים שסיפרו לי על ילדותי…

שני הזיכרונות הראשונים שאני בטוח שהם שלי הם מתקופת גן טרום חובה.

הראשון הוא היום הראשון בגן – הצטרפתי לגן באמצע השנה ואני זוכר שבגן היו קישוטים לפורים.

השני הוא מיום שבו חיכיתי שיבואו לקחת אותי הביתה ואף אחד לא הגיע… נשארתי אחרון בגן ואז הגיעה אחותי עם תחבושת ענקית (או כזאת שנראתה לי ענקית) על האצבע. מסתבר שהיא הגיעה בזמן לקחת אותי, אבל הצליחה לסגור את שער הגן על האצבע שלה ולכן רצה הביתה ואחרי שאמא חבשה לה את האצבע חזרה לקחת אותי. היא הייתה בערך בת 8-9 אז…

4.1 אוצר שהלך לאיבוד

האוצר העיקרי שהלך לי לאיבוד לדעתי הוא ההרגשה שהכל פתוח לפניי. שאני יכול להשיג כל מה שארצה (כמעט) ושיש לי עוד זמן להשיג את הדברים האלה.

אוצר נוסף הוא הרצון לכתוב ולפרסם בבלוג.  אני כותב את הבלוג הזה כבר הרבה שנים ויש לי ירידה משמעותית במוטיבציה לכתיבה. למעשה רוב הרשומות שאני מפרסם לאחרונה הן רשומות ישנות שפורסמו בתפוז (עוד אוצר שהלך לאיבוד?). מקווה שמתישהו אחוש בחדוות הכתיבה שוב.

5.1 מה גורם לי אושר

האושר הוא תמיד בדברים הקטנים… לא ככה? אני מרגיש אושר כשהאהובים עלי (בעיקר אשתי וילדיי) מאושרים. אני מרגיש אושר כשהחתול מסכים בטובו להתיישב עליי ולתת לי ללטף אותו. אני מרגיש אושר כשאני מצליח למצוא פרח או פטריה שאשתי מבקשת שאחפש לה. אני מרגיש אושר כשאני מקבל מחמאות שאני חושב שאני ראוי להן…

6.1. למה אני כותב

שאלה מצוינת – ראו הנושא של 4.1 על האוצר שהלך לאיבוד… אולי התשובה היא הנושא של 5.1 – אולי כתיבה גורמת לי אושר. או אולי קבלת מחמאות על הכתיבה שלי גורמת לי אושר.

7.1 כתבו סיפור קצר או שיר על גשם

הנושא הזה מאוד שונה מכל השאר… סיפורים קצרים יותר קל לי לכתוב.

כמו בכל בוקר במהלך החורף, עם הקפה הראשון של הבוקר בדק מוטי (שם לא בדוי) את התחזית. בעבר הוא היה בודק את התחזית בעיקר כדי לדעת איך להלביש את הילדים, אבל הילדים כבר מתלבשים בעצמם מזה שנים רבות וכל שנשאר לו להחליט היה האם הוא ייקח מטריה.

התחזית דיברה על 50% סיכוי לגשם – או במילים פשוטות יותר – אולי יירד גשם ואולי לא.

מוטי התלבט. מצד אחד הוא לא אהב להיסחב עם חפצים מיותרים. הוא אהב להיות קליל (או לפחות להרגיש קליל) ולהסתפק בתיק קטן או רק בכמה חפצים בכיסים. מצד שני הוא לא אהב להירטב בגשם. גשם הוא הכרחי ורצוי בארץ היבשה בה הוא גר, אבל הגשם הוא רטוב ולעיתים גם קר ומוטי לא אהב להיות רטוב וקר.

לאחר התלבטות ארוכה הגיע מוטי להחלטה ההגיונית ביותר: לא לצאת מהבית עד האביב.

והרשומה המומלצת היא – לכתוב שיר או סיפור קצר על גשם – בבלוג של adiad

הסיפור לשבת על האיש שזכר (כמעט) הכל

אמנון (שם בדוי כמובן) ניחן בזיכרון מעולה. כבר בתור ילד הוא נחשב לתלמיד מצטיין, מכיוון שיכול היה לחזור בדייקנות על כל דבר שהמורה אמרה.

בייחוד עזרה לו תכונה זו במקצועות ההומאניים – ובעיקר בהיסטוריה. הוא תמיד ידע מהם התאריכים החשובים ואפילו מהם האירועים שקרו בהם.

(בחשבון המצב היה קצת פחות טוב מכיוון שזיכרון בלבד לא עזר לפתור תרגילים. אבל מכיוון שהמורים התעצלו בדרך כלל לייצר תרגילים חדשים, אמנון פשוט שינן את שיעורי הבית של המצטיינים בכיתה לפני המבחנים והצליח "לפתור" את רוב השאלות במבחנים מהזיכרון)

גם ביחסים האישיים הזיכרון שירת אותו נאמנה. במריבות (לא הפיזיות שבהן…) הוא יצא תמיד כשידו על העליונה מכיוון שהצליח להוכיח מהזיכרון כי הוא צודק. הוא הצליח לקנות את לב עמיתיו וחבריו בכך שהוא תמיד זכר את ימי ההולדת שלהם, ידע לצטט את הספרים (או הסרטים) האהובים עליהם וכמובן זכר מלאי בלתי נדלה של בדיחות משעשעות שהתאימו לכל אירוע.

לאחר שירות צבאי מוצלח כאפסנאי (שתמיד זכר איפה נמצא כל דבר  אבל תמיד זכר גם להגיד שאין לו) הוא מצא עבודה בתור מחסנאי במפעל גדול (שם עדיין זכר איפה נמצא כל דבר אבל הפעם גם הנפיק ציוד לדורשים – וכמובן זכר מה ניתן למי ומה צריך להזמין).

היה רק דבר אחד שאמנון לא הצליח לזכור מעולם – בהיותו גבר, הוא לא הצליח לזכור איזה בגדים לבשו הוא או אחרים. אם הוא לא היה מסתכל בראי (או על עצמו), הוא לא היה מסוגל לומר מה לבש הבוקר.

אמנון שם לב למוזרות הזאת שפגמה בזכרונו המושלם, אך לא ייחס לה חשיבות כלשהי מכיוון שלא הפריעה לו בדבר.

במקביל לעבודתו כמחסנאי התחיל אמנון לחשוב על קריירה מבטיחה יותר שתהיה משתלמת יותר גם מבחינה כספית וגם מבחינת יוקרה (אמנון זכר שבדרך כלל יש מתאם בין השתיים)

ראשית חשב אמנון ללמוד ראיית חשבון, אך זכר שהוא בעצם לא טוב בחשבון. הוא שקל ללמוד משפטים – לא תהיה לו בעיה לשנן פסקי דין רבים – אך הוא חשש שמקצוע זה דורש אסרטיביות שאינה מצויה אצלו (וחוץ מזה, למרות עברו כאפסנאי, הוא לא היה טוב בשקרים.)

המקצוע שבאמת התאים לו היה היסטוריה, אך במקצוע זה לא נמצאו כסף או יוקרה…

אמנון התחיל לחשוב על זכירת מספרי הלוטו הזוכים – אך גילה שאין כל טעם בלזכור את המספרים שזכו בעבר. יש לזכור את המספרים שיזכו בשבוע הבא – וזה היה מעבר ליכולתו
(כמו שאמרה פעם המלכה: " It’s a poor sort of memory that only works backwards”)

אמנון התחיל לשקול הימורים הדורשים זיכרון, אך גילה שעולם ההימורים כרוך ביותר מדי רמאויות.

אמנון החליט להמשיך לעת עתה בעבודתו כמחסנאי ולהתמקד בשאיפה נוספת שלו – מציאת בת זוג.

כזכור, לאמנון לא הייתה בעיה להקסים בנות זוג פוטנציאליות – לקח לו זמן קצר "ללמוד" את בת הזוג ואח"כ הוא כבר ידע איזו מחמאה ללחוש, איזה מתנה לקנות ולאיזה סרט ללכת.

לאחר סדרת דייטים וכמה בנות זוג שפשוט "לא היו זה" פגש אמנון את תמר (שם בדוי אך סמלי) והתאהב בה באמת. תמר הייתה יפה, חכמה, מוכשרת ומקסימה ואמנון ידע שהוא פגש את אהבת חייו.

הדרך לליבה של בחורה עוברת גם דרך משפחתה ואמנון למד מהר מאוד להכיר את הוריה, אחותה התאומה (הזהה), אחותה הבוגרת (הגדולה ממנה בשנתיים בלבד) ואחותה הצעירה (הצעירה ממנה בשנה בלבד).

אמנון מיהר לזכור את תאריכי ימי הולדתם, יום הנישואים של ההורים, התחביבים וההעדפות של כל אחד מבני המשפחה. כדרכו, הוא התחבב מהר מאוד על כל בני המשפחה והפך לבן בית שם.

העתיד נראה מבטיח. ואז קרה האירוע ששינה הכל…

יום אחד כשאמנון שהה בביתה של תמר, הוא נרדם על הספה בצהרים. כשהתעורר לאחר שעה קלה הוא הרגיש קצת מבולבל וראשו כאב. הוא רצה לבקש מתמר כדור נגד כאב ראש וניגש לחדר המשפחה שם ישבו תמר ושלוש אחיותיה.

כזכור, לתמר היתה תאומה זהה. ומסתבר שגם שתי אחיותיה האחרות היו דומות לה להדהים…

אמנון עמד לרגע מבולבל ותהה מי מהאחיות היא בעצם תמר. הוא קרא בקול חלוש: "תמר…"  ארבע האחיות הרימו את ראשן והסתכלו עליו בלי לומר מילה.

פתאום אמנון נזכר. תמר לבשה חולצה ירוקה שהוא קנה לה. הוא ניגש אליה, חיבק אותה בשמחה ולחש באוזנה "אני אוהב אותך".

כמובן שהוא בחר באחות הלא נכונה… זה עוד היה יכול לעבור בשלום אבל לאחר שאירועים דומים נשנו וחזרו יותר מדי פעמים התאהבו בו כל האחיות.

הסוף היה ברור. אמנון, תמר ושלוש אחיותיה התאסלמו. אמנון נשא את ארבעתן והן עברו לחיות באוהל גדול בנגב, שם אמנון תמיד זכר מי מהעיזים שלו ואת שמות כל עשרים ושניים ילדיו.

מוסר השכל: יש הפתעות גם בסיפורים לשבת

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – לא מבקש סליחה – בבלוג של arikbenedek

מסע אל העבר

במשך שנים רבות עבד פרופסור פאסט (שם בדוי) על פיתוחה של מכונת זמן. הוא היה משוכנע שהוא יצליח במקום בו כולם (פרט לסופרי מדע בדיוני) נכשלו.
בתחילת עבודתו הוא האמין שמסע בזמן אפשרי רק לעתיד, מכיוון שהעבר למעשה כבר לא קיים וגם אם הוא איכשהו קיים מסע אליו משמעותו נסיעה נגד כיוון הזרימה הטבעי של הזמן (דבר הקשה בהרבה מנסיעה נגד כיוון הפקקים).

לכן הפרופסור התמקד בפיתוח מכונת זמן המסוגלת לנסוע לעתיד. בסך הכל הוא התקדם יפה מאוד בעבודתו – לאחר עשר שנים של עבודה הוא כבר מצא את עצמו בעתיד: עשר שנים קדימה מהתאריך בו התחיל לעבוד!

בשלב זה הוא הבין שלמעשה מכונת זמן המסוגלת לנסוע רק קדימה בזמן היא בעייתית: גם אם הוא יצליח לנסוע בזמן בקצב מהיר יותר מאשר דקה בשישים שניות, הוא לא יוכל לחזור לזמנו ולספר לעולם על כל מה שמצפה לו בעתיד.

לאחר מחשבה רבה הוא הקדיש את השנה האחת עשרה של עבודתו לבחינת האפשרות למסע לעבר.  בשנה זאת הוא התקדם מאוד – אבל רק לעתיד לצערו – ובסיומה של השנה הוא מצא את עצמו שנה לאחר תחילתה.

אך בשנה השתיים עשרה חלה פריצת דרך מדהימה! פרופסור פאסט הבין שהעבר לא בהכרח נעלם. כידוע לכולם, העבר נשמר בזיכרון האנושי. הפרופסור למשל זכר היטב את מלחמת יום הכיפורים ואת המהפך המפורסם של 1977 בין שלל אירועים אחרים שקרו בעבר.
אם כך, העבר קיים תמיד בזיכרון האנושי ולכן סוד הנסיעה בזמן לעבר טמון בזיכרון!

פריצת הדרך הזאת הובילה את הפרופסור לחמש שנים רצופות של עבודה מאומצת. בסוף השנה החמישית (שהייתה גם השנה השבע עשרה של פיתוח מכונת הזמן) הוא ציין לעצמו בגאווה לא מבוטלת כי כעת הוא יודע כיצד לנסוע בזמן לעבר באופן תאורטי.

את חמש השנים הבאות הוא השקיע בעיבוד עקרונות המסע בזמן לעתיד (במהירות העולה על דקה בשישים שניות) ובשנה ה-28 לפרויקט הוא עבר לשלב המעשי של בניית המכונה על פי העקרונות התאורטיים אותם הוא פיתח.

למרבה הצער, פרופסור פאסט גילה כי יכולותיו המעשיות נופלות מיכולותיו התאורטיות. היה לו קשה להשיג את החומרים הנדרשים לבניית המכונה (בעיקר את דמעות הצפרדעים) וגם כשהוא השיג אותם הוא לא כל כך הצליח להשתמש בהם, לחבר אותם או להפעיל אותם כראוי.

הוא שקל לשתף אנשים נוספים בעשייה – אולי מהנדסים, טכנאים או שרברבים – אבל הוא מאוד חשש שמא הם יגנבו את סודו, יבנו מכונות זמן משל עצמם ואז יחזרו בזמן כדי לחבל במאמציו המוקדמים ולסכל לחלוטין את יכולתו לבנות ואפילו להמציא מכונת זמן.

מחוסר ברירה, פרופסור פאסט התחיל ללמוד בקורסים שונים – מכונאות, חשמל, תיקון מכשירי טלפון סלולאריים ותנורי מיקרוגל וגם איטלקית למתחילים. קצת הפריע לו שהוא היה התלמיד המבוגר ביותר והמשכיל ביותר באותם קורסים, אבל הייתה לו הרבה מוטיבציה ובסופו של דבר הוא הצליח לסיים את כל הקורסים בהצטיינות יתרה.

ביום השנה הארבעים לתחילת העבודה על מכונת הזמן, שהיה במקרה גם יום הולדתו השבעים ושניים עמד פרופסור פאסט נפעם מול מכונת זמן שאמורה לעבוד. הוא ידע בדיוק מה לעשות איתה: הוא קבע את יעד הנסיעה ליום בו התחיל לעבוד על המכונה, הופיע בפני עצמו הצעיר והנדהם וייעץ לו בחום ובתקיפות לזנוח את הפרויקט ולמצוא לעצמו חיים.

 

מוסר השכל: אם הייתי יכול לנסוע בזמן לתחילת כתיבת הסיפור, הוא ודאי היה נראה אחרת

 

שבת שלום!

 

והרשומה המומלצת היא –  רגע קסום?  – בבלוג של L אורגת מילים