הסיפור לשבת על האיש שזכר (כמעט) הכל

אמנון (שם בדוי כמובן) ניחן בזיכרון מעולה. כבר בתור ילד הוא נחשב לתלמיד מצטיין, מכיוון שיכול היה לחזור בדייקנות על כל דבר שהמורה אמרה.

בייחוד עזרה לו תכונה זו במקצועות ההומאניים – ובעיקר בהיסטוריה. הוא תמיד ידע מהם התאריכים החשובים ואפילו מהם האירועים שקרו בהם.

(בחשבון המצב היה קצת פחות טוב מכיוון שזיכרון בלבד לא עזר לפתור תרגילים. אבל מכיוון שהמורים התעצלו בדרך כלל לייצר תרגילים חדשים, אמנון פשוט שינן את שיעורי הבית של המצטיינים בכיתה לפני המבחנים והצליח "לפתור" את רוב השאלות במבחנים מהזיכרון)

גם ביחסים האישיים הזיכרון שירת אותו נאמנה. במריבות (לא הפיזיות שבהן…) הוא יצא תמיד כשידו על העליונה מכיוון שהצליח להוכיח מהזיכרון כי הוא צודק. הוא הצליח לקנות את לב עמיתיו וחבריו בכך שהוא תמיד זכר את ימי ההולדת שלהם, ידע לצטט את הספרים (או הסרטים) האהובים עליהם וכמובן זכר מלאי בלתי נדלה של בדיחות משעשעות שהתאימו לכל אירוע.

לאחר שירות צבאי מוצלח כאפסנאי (שתמיד זכר איפה נמצא כל דבר  אבל תמיד זכר גם להגיד שאין לו) הוא מצא עבודה בתור מחסנאי במפעל גדול (שם עדיין זכר איפה נמצא כל דבר אבל הפעם גם הנפיק ציוד לדורשים – וכמובן זכר מה ניתן למי ומה צריך להזמין).

היה רק דבר אחד שאמנון לא הצליח לזכור מעולם – בהיותו גבר, הוא לא הצליח לזכור איזה בגדים לבשו הוא או אחרים. אם הוא לא היה מסתכל בראי (או על עצמו), הוא לא היה מסוגל לומר מה לבש הבוקר.

אמנון שם לב למוזרות הזאת שפגמה בזכרונו המושלם, אך לא ייחס לה חשיבות כלשהי מכיוון שלא הפריעה לו בדבר.

במקביל לעבודתו כמחסנאי התחיל אמנון לחשוב על קריירה מבטיחה יותר שתהיה משתלמת יותר גם מבחינה כספית וגם מבחינת יוקרה (אמנון זכר שבדרך כלל יש מתאם בין השתיים)

ראשית חשב אמנון ללמוד ראיית חשבון, אך זכר שהוא בעצם לא טוב בחשבון. הוא שקל ללמוד משפטים – לא תהיה לו בעיה לשנן פסקי דין רבים – אך הוא חשש שמקצוע זה דורש אסרטיביות שאינה מצויה אצלו (וחוץ מזה, למרות עברו כאפסנאי, הוא לא היה טוב בשקרים.)

המקצוע שבאמת התאים לו היה היסטוריה, אך במקצוע זה לא נמצאו כסף או יוקרה…

אמנון התחיל לחשוב על זכירת מספרי הלוטו הזוכים – אך גילה שאין כל טעם בלזכור את המספרים שזכו בעבר. יש לזכור את המספרים שיזכו בשבוע הבא – וזה היה מעבר ליכולתו
(כמו שאמרה פעם המלכה: " It’s a poor sort of memory that only works backwards”)

אמנון התחיל לשקול הימורים הדורשים זיכרון, אך גילה שעולם ההימורים כרוך ביותר מדי רמאויות.

אמנון החליט להמשיך לעת עתה בעבודתו כמחסנאי ולהתמקד בשאיפה נוספת שלו – מציאת בת זוג.

כזכור, לאמנון לא הייתה בעיה להקסים בנות זוג פוטנציאליות – לקח לו זמן קצר "ללמוד" את בת הזוג ואח"כ הוא כבר ידע איזו מחמאה ללחוש, איזה מתנה לקנות ולאיזה סרט ללכת.

לאחר סדרת דייטים וכמה בנות זוג שפשוט "לא היו זה" פגש אמנון את תמר (שם בדוי אך סמלי) והתאהב בה באמת. תמר הייתה יפה, חכמה, מוכשרת ומקסימה ואמנון ידע שהוא פגש את אהבת חייו.

הדרך לליבה של בחורה עוברת גם דרך משפחתה ואמנון למד מהר מאוד להכיר את הוריה, אחותה התאומה (הזהה), אחותה הבוגרת (הגדולה ממנה בשנתיים בלבד) ואחותה הצעירה (הצעירה ממנה בשנה בלבד).

אמנון מיהר לזכור את תאריכי ימי הולדתם, יום הנישואים של ההורים, התחביבים וההעדפות של כל אחד מבני המשפחה. כדרכו, הוא התחבב מהר מאוד על כל בני המשפחה והפך לבן בית שם.

העתיד נראה מבטיח. ואז קרה האירוע ששינה הכל…

יום אחד כשאמנון שהה בביתה של תמר, הוא נרדם על הספה בצהרים. כשהתעורר לאחר שעה קלה הוא הרגיש קצת מבולבל וראשו כאב. הוא רצה לבקש מתמר כדור נגד כאב ראש וניגש לחדר המשפחה שם ישבו תמר ושלוש אחיותיה.

כזכור, לתמר היתה תאומה זהה. ומסתבר שגם שתי אחיותיה האחרות היו דומות לה להדהים…

אמנון עמד לרגע מבולבל ותהה מי מהאחיות היא בעצם תמר. הוא קרא בקול חלוש: "תמר…"  ארבע האחיות הרימו את ראשן והסתכלו עליו בלי לומר מילה.

פתאום אמנון נזכר. תמר לבשה חולצה ירוקה שהוא קנה לה. הוא ניגש אליה, חיבק אותה בשמחה ולחש באוזנה "אני אוהב אותך".

כמובן שהוא בחר באחות הלא נכונה… זה עוד היה יכול לעבור בשלום אבל לאחר שאירועים דומים נשנו וחזרו יותר מדי פעמים התאהבו בו כל האחיות.

הסוף היה ברור. אמנון, תמר ושלוש אחיותיה התאסלמו. אמנון נשא את ארבעתן והן עברו לחיות באוהל גדול בנגב, שם אמנון תמיד זכר מי מהעיזים שלו ואת שמות כל עשרים ושניים ילדיו.

מוסר השכל: יש הפתעות גם בסיפורים לשבת

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – לא מבקש סליחה – בבלוג של arikbenedek

מסע אל העבר

במשך שנים רבות עבד פרופסור פאסט (שם בדוי) על פיתוחה של מכונת זמן. הוא היה משוכנע שהוא יצליח במקום בו כולם (פרט לסופרי מדע בדיוני) נכשלו.
בתחילת עבודתו הוא האמין שמסע בזמן אפשרי רק לעתיד, מכיוון שהעבר למעשה כבר לא קיים וגם אם הוא איכשהו קיים מסע אליו משמעותו נסיעה נגד כיוון הזרימה הטבעי של הזמן (דבר הקשה בהרבה מנסיעה נגד כיוון הפקקים).

לכן הפרופסור התמקד בפיתוח מכונת זמן המסוגלת לנסוע לעתיד. בסך הכל הוא התקדם יפה מאוד בעבודתו – לאחר עשר שנים של עבודה הוא כבר מצא את עצמו בעתיד: עשר שנים קדימה מהתאריך בו התחיל לעבוד!

בשלב זה הוא הבין שלמעשה מכונת זמן המסוגלת לנסוע רק קדימה בזמן היא בעייתית: גם אם הוא יצליח לנסוע בזמן בקצב מהיר יותר מאשר דקה בשישים שניות, הוא לא יוכל לחזור לזמנו ולספר לעולם על כל מה שמצפה לו בעתיד.

לאחר מחשבה רבה הוא הקדיש את השנה האחת עשרה של עבודתו לבחינת האפשרות למסע לעבר.  בשנה זאת הוא התקדם מאוד – אבל רק לעתיד לצערו – ובסיומה של השנה הוא מצא את עצמו שנה לאחר תחילתה.

אך בשנה השתיים עשרה חלה פריצת דרך מדהימה! פרופסור פאסט הבין שהעבר לא בהכרח נעלם. כידוע לכולם, העבר נשמר בזיכרון האנושי. הפרופסור למשל זכר היטב את מלחמת יום הכיפורים ואת המהפך המפורסם של 1977 בין שלל אירועים אחרים שקרו בעבר.
אם כך, העבר קיים תמיד בזיכרון האנושי ולכן סוד הנסיעה בזמן לעבר טמון בזיכרון!

פריצת הדרך הזאת הובילה את הפרופסור לחמש שנים רצופות של עבודה מאומצת. בסוף השנה החמישית (שהייתה גם השנה השבע עשרה של פיתוח מכונת הזמן) הוא ציין לעצמו בגאווה לא מבוטלת כי כעת הוא יודע כיצד לנסוע בזמן לעבר באופן תאורטי.

את חמש השנים הבאות הוא השקיע בעיבוד עקרונות המסע בזמן לעתיד (במהירות העולה על דקה בשישים שניות) ובשנה ה-28 לפרויקט הוא עבר לשלב המעשי של בניית המכונה על פי העקרונות התאורטיים אותם הוא פיתח.

למרבה הצער, פרופסור פאסט גילה כי יכולותיו המעשיות נופלות מיכולותיו התאורטיות. היה לו קשה להשיג את החומרים הנדרשים לבניית המכונה (בעיקר את דמעות הצפרדעים) וגם כשהוא השיג אותם הוא לא כל כך הצליח להשתמש בהם, לחבר אותם או להפעיל אותם כראוי.

הוא שקל לשתף אנשים נוספים בעשייה – אולי מהנדסים, טכנאים או שרברבים – אבל הוא מאוד חשש שמא הם יגנבו את סודו, יבנו מכונות זמן משל עצמם ואז יחזרו בזמן כדי לחבל במאמציו המוקדמים ולסכל לחלוטין את יכולתו לבנות ואפילו להמציא מכונת זמן.

מחוסר ברירה, פרופסור פאסט התחיל ללמוד בקורסים שונים – מכונאות, חשמל, תיקון מכשירי טלפון סלולאריים ותנורי מיקרוגל וגם איטלקית למתחילים. קצת הפריע לו שהוא היה התלמיד המבוגר ביותר והמשכיל ביותר באותם קורסים, אבל הייתה לו הרבה מוטיבציה ובסופו של דבר הוא הצליח לסיים את כל הקורסים בהצטיינות יתרה.

ביום השנה הארבעים לתחילת העבודה על מכונת הזמן, שהיה במקרה גם יום הולדתו השבעים ושניים עמד פרופסור פאסט נפעם מול מכונת זמן שאמורה לעבוד. הוא ידע בדיוק מה לעשות איתה: הוא קבע את יעד הנסיעה ליום בו התחיל לעבוד על המכונה, הופיע בפני עצמו הצעיר והנדהם וייעץ לו בחום ובתקיפות לזנוח את הפרויקט ולמצוא לעצמו חיים.

 

מוסר השכל: אם הייתי יכול לנסוע בזמן לתחילת כתיבת הסיפור, הוא ודאי היה נראה אחרת

 

שבת שלום!

 

והרשומה המומלצת היא –  רגע קסום?  – בבלוג של L אורגת מילים