דוד בן-גרין (שם בדוי) תמיד אהב לחגוג את יום העצמאות של מדינת ישראל. הוא היה פטריוט נלהב, ציוני בכל רמ"ח איבריו (וברוב שס"ה גידיו) ואוהד גדול של הצבעים כחול ולבן.
כשהתקרב יום העצמאות השבעים וארבע, דוד מצא את עצמו נרגש שבעתיים מהרגיל. (הוא ניסה להתרגש פי שבעים וארבע מהרגיל, אבל הרופא שלו הזהיר אותו שליבו עלול לא לעמוד בהתרגשות. הלב של דוד – לא של הרופא).
הרי לא כל יום חוגגת ישראל שבעים וארבע שנות עצמאות! יתרה מזאת, דוד חישב ומצא שבהסתברות גבוהה מאוד, זה יהיה יום העצמאות השבעים וארבע היחיד של מדינת ישראל אותו יזכה לחגוג בימי חייו.
תגית: חגיגה
קורונה על האש – סיפור לשבת וליום העצמאות
לקראת יום העצמאות הקרב ובא, חירות (שם בדוי אך מתבקש) הקדישה זמן רב למחשבה כיצד לחגוג.
בכל זאת, לא כל יום מדינת ישראל חוגגת את עצמאותה – ולעיתים נדירות היא חוגגת את יום העצמאות ה-72!
חירות חשבה על דרכים שונות ומקוריות לחגוג את החג היפה כך שגם היא תשמח וגם החגיגה תסמל באופן סמלי את הרוח המיוחדת של החג המיוחד (והסמלי).
כ"ח בנובמבר 2019 (סיפור לשבת ל' בנובמבר)
בכ"ח בנובמבר 2019 (30 בחשוון תשע"ט) התכנסה כנסת ישראל לישיבה חגיגית לציון 72 שנים פחות יום להחלטה ההיסטורית של האו"ם על הקמת מדינה יהודית (וערבית) בארץ ישראל. (ביום שישי בכ"ט נובמבר חברי כנסת, כמו רוב הישראלים, לא עובדים).
את הישיבה פתח יושב ראש הכנסת בנאום חגיגי ומרגש שנקטע רק בקריאות ביניים של חברי הכנסת הערבים שקראו לדקת דומיה לזכר המדינה הערבית בארץ ישראל.
יום הולדת יש רק פעם בשנה
מוטי (שם בדוי?) מאוד התרגש לקראת יום הולדתו הקרב ובא. כל שנה הוא התרגש לקראת יום ההולדת מאז שהבין את משמעות המושג.
האם אפשר להאשים אותו? דורות של קרובי משפחה, גננות, מורות ונשות משאבי אנוש חזרו וסיפרו לו שיום ההולדת הוא היום המיוחד שלו – רק שלו. יום אחד בשנה מותר לו לחגוג ולשכוח את חובותיו לעולם.
מותר? אפילו חובה!
אבל איכשהו מוטי לא תמיד הצליח לחגוג את יום ההולדת באופן המניח את הדעת (את דעתו כמובן ולא דעת אחרים – כי זה היה היום שלו).
בילדותו, כשימי ההולדת באמת ציינו התקדמות מהותית בשלבי החיים (כמו למשל האפשרות לעלות במעלית ללא השגחת מבוגר בגיל 14) הוא קצת סבל מכך ששניים מאחיו ואחיותיו הרבים חגגו יום הולדת בהפרש של ימים בודדים ממנו.
מכיוון שכך החגיגה המשפחתית תמיד הייתה משותפת לשלושה ילדים ולא הייתה אותו יום מיוחד רק שלו.
היום בלוגולדת! (סוג של)
היום לפני עשר שנים (!) ב-10.12.2008 – פרסמתי את הרשומה הראשונה בבלוג. כמובן לא פה, אלא בבלוג המקורי שלי בתפוז.
נהוג בתפוז לציין תאריכים כאלה ולקרוא להם "בלוגולדת". התלבטתי קצת אם יש טעם לציין את היום כאשר הבלוג בו פרסמתי כבר לא באמת קיים (או לפחות לא פעיל) אבל החלטתי (מהר מאוד) שכן: זהו בעם לא יום ההולדת של הבלוג הפיזי אלא יום הולדת רעיוני שלי כבלוגר.
כן, היום אני חוגג עשור שלם להיותי בלוגר! בהחלט יש סיבה לחגיגה. או שלא.
החיים שלי (או של אחרים) 