סיפור חכמים לשבת שאחרי החגים ולפני הבחירות

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובין בבני ברק ביום חמישי שאחרי שמחת תורה והעלו זכרונות מהחגים.

אמר רבי עקיבא: "החגים היו כל כך עמוסים ומועילים עד שקשה לי לחזור לשגרה"

אמר רבי אלעזר: "גם אצלי החגים היו עמוסים, אך כיצד מצאת אותם מועילים?"

קפץ לדבריהם רבי אליעזר ואמר: "הצום. הצום היה מועיל. כנאמר – יותר משצמו בני ישראל למען בריאותם, צמו הם למען תועלתם"

הסתכלו עליו כל הרבנים כתרנגולים בבני אדם ורבי ששון ביטא את מה שחשבו כולם: "הצום לא נועד להועיל אלא לכפר על חטאינו (למרות שאני לא חטאתי כלל)".

מלמלו כולם דברי הסכמה – בעיקר עם הסיפא – אבל רבי עקיבא אמר: "התכוונתי לתועלת של כל החגים באופן כללי ולא רק ליום הכיפורים! החגים הועילו לשלושת הדברים בהם אדם ניכר: לכוסי, לכיסי ולכעסי."

שאל רבי שמחה: "אני יכול להבין את עניין הכוס, אבל מה הועילו החגים לכיסך ולכעסך?"

ענה לו רבי עקיבא: "בכל ארוחה הוזמנתי לבית אחר ובכך חסכתי ממון לא מועט על ארוחות, אך הסעודות המשפחתיות עלו לי בכעס רב על בני משפחתי הענפה – דבר שפתרתי כמובן באמצעות שתייה מרובה"

הנהנו כל הרבנים בהבנה ורבי יוסף בעל הנס הוסיף: "אם היה עובר עלינו חג אחד ללא מריבות משפחתיות היה זה נס של ממש".

אמר רבי שמעון בעלה של רינה: "רינה אשתי תמיד אומרת שמריבות משפחתיות מוסיפות פלפל לחיים"

שאל לו רבי יהושע: "האם בגלל זה אשתך שתחיה אינה מתבלת את תבשיליה?"

כעס עליו רבי שמעון והחל להשמיץ את בישוליה של אשתו של רבי יהושע עד שקרא אותם רבי בוריס לסדר ואמר:

"רבותיי! אין צורך לריב! החגים כבר מאחורינו וליל הסדר עוד הרחק מלפנינו!"

נרגעו הרוחות וגם הרבנים ורבי עקיבא אמר: "אכן, משעמם לנו אחרי החגים… האם למישהו יש רעיון כיצד נוכל להפיג את השעמום?"

ענה רבי אלעזר בשאלה: "שמעתם שהבחירות מתקרבות?"

שאל רבי אליעזר: "מה עניין שמיטה להר סיני? מדוע שרבנים מכובדים כמונו יתעניינו בהבלים המתאימים לגויים, בורים, עמי ארצות וקוראי בלו…"
כאן עצר לפתע רבי אליעזר והציץ מעבר למסך לוודא שאף אחד לא שם לב לפליטת הפה שלו.

מיהר רבי ששון לחפות על מה שכמעט נאמר וקרא בקול: "הבחירות חשובות מאוד לקהילתנו כפי שנאמר בקהלת: 'כמספר המנדטים כך התקציב!'"

אמר רבי שמחה: "נראה לי שנסחפת קצת, מכובדי. ראשית ההיסטוריה מלמדת אותנו כי כל עוד יש מנדטים, התקציבים זורמים ואין יחס ישר בין מספר המנדטים לגודל התקציב. ושנית – איזה מנדטים בראש שלנו? על איזה מפלגה אנחנו מדברים? אין למי להצביע!"

נדהמו החכמים מדברי הכפירה של רבי שמחה והחלו להעלות את שמות המפלגות האפשריות מאל"ף ועד ש"ס ולתדהמתם מצאו נימוק טוב כנגד כל מפלגה ואף לא נימוק אחד לרפואה בעד מי מהמפלגות (ואפילו לא בעד סגן שר הבריאות בעבר)

ישבו הרבנים אבלים וחפויי ראש (אבל רבי בוריס בדיוק חפף את הראש) ותהו כיצד להתגבר על המבוי הסתום (ולא מדובר פה על המבוי הסתום של רבי יהושע שסבל רבות מארוחת החג האחרונה).

אמר רבי שמעון בעלה של רינה: "אשתי רינה תמיד אומרת שעלינו להצביע כפי שיורו לנו הרבנים"

אמר לו רבי יוסף בעל הנס: "אבל כולנו רבנים, כולנו חכמים וכולנו לא יודעים עבור מי להצביע!"

הציע רבי בוריס בהססנות מסוימת: "אולי נקים מפלגה משלנו? הרי כולנו חכמים, כולנו רבנים… מי יותר ראוי מאיתנו להנהיג את העם?"

הסכימו כל הרבנים עם ההצעה החדשנית אך ספק אחד ניקר במוחם. רבי אליעזר שבר את השתיקה המעיקה וניסח את הספק במילים: "אבל מי יעמוד בראש המפלגה?"

מיהרו הרבנים להציע אישים ראויים לתפקיד. רבי עקיבא הציע את רבי עקיבא, רבי אלעזר את רבי אלעזר וכן הלאה. הרוחות סערו עד שרבי ששון סגר את החלון והציע הצעה מהפכנית: מדוע שלא יעמידו בראש המפלגה אישיות ציבורית מפורסמת?

שמחו הרבנים על הרעיון וגם סמכו את ידיהם עליו. בדקו בעיתונות ומצאו כי ציפי לבני ואהוד אולמרט לא שייכים לאף מפלגה וכמעט פנו אליהם כשנזכרו שהרשימות נסגרו מזמן ולכן חזרו להתלבטויות עד שבאו תלמידיהם והזכירו להם שהבחירות בעוד פחות משבועיים.

במי יבחרו הרבנים?  

כל זאת ועוד נדע בקרוב…

מוסר השכל: כשהבחירות רועמות, הרבנים מברברים

שבת שלום!

והרשומה המומלצת – שנחאי – מגדלים בערפל – בבלוג של adiad

שנה טובה!

לכבוד ראש השנה הקרב ובאה רציתי לשתף אתכם בשיר לא מאוד מוכר שמצאתי ברשת:

שָׁנָה הָלְכָה, שָׁנָה בָּאָה

אֲנִי כַּפַּי אָרִימָה

אבל למה להרים ידיים כל כך מהר? קצת קשה אז נשברים?

זו לא השנה הראשונה שחלפה ולא הראשונה שבאה. התגברנו על כל אלה שחלפו וכל אלה שבאו – נתגבר גם על זאת.

שָׁנָה טוֹבָה לְךָ, אַבָּא,

שָׁנָה טוֹבָה לָךְ, אִמָּא

גם בתנ"ך כתוב "כבד את אביך ואת אמך" ולכן מן הסתם יש לכבד את ההורים בברכת שנה טובה. אבל אם השיר היה נכתב בימינו אני בטוח שאמא הייתה מופיעה ראשונה.

להמשיך לקרוא שנה טובה!

נתניה לוי ואוצר הפסח

פרופסור נתי "נתניה" לוי (שם בדוי) היה בשלבים האחרונים של הרצאתו על נרות החרס שנמצאו בפיר עמוק במערת התאומים והעידו כנראה על פולחן לאלה דמטר שהתקיים במערה במאות הראשונה והשנייה לספירה.

הנושא היה מעניין והסטודנטים היו מרותקים, אבל דעתו של נתניה הוסחה מפעם לפעם שלא באשמתו – בשורה הראשונה ישבה סטודנטית בלונדינית יפיפיה בלבוש לא לחלוטין צנוע.

הסטודנטית תלתה בו מבטים מעריצים ומדי פעם שרבבה את לשונה החוצה כשהתאמצה לכתוב את נקודות המפתח מההרצאה.

להמשיך לקרוא נתניה לוי ואוצר הפסח

תעלומת הצום הגדול

שנה חדשה הגיעה לעירנו המעתירה ורשה. נכון שרק היהודים חוגגים שנה חדשה ככה סתם בסתיו (במקום בשיא החורף כמו בני אדם מן הישוב) אבל מכיוון שכל אדם שני בורשה הוא יהודי, הרי שהעיר לבשה חג והימים הנוראים הגיעו עד אליה.

כעת מותר לגלות שגם אני יהודי – לפחות בחלקי. יש לי שורשים יהודים חזקים ואני אוהב לאכול גפילטע פיש ורגל קרושה לא פחות מהקורא הממוצע. כמו חצי ורשה גם אני חגגתי את השנה החדשה בזלילה גדולה שלאחריה לא נשאר לי מקום לבלוע אפילו זבוב.

ובאמת לא בלעתי זבוב אלא רק שטרודל, קומפוט, טורט ועוד פרוסת שטרודל. וקצת שוקולד.

להמשיך לקרוא תעלומת הצום הגדול

סיפור חכמות לשבת הראשונה של שנת הלימודים

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שנפגשו בביתה של הרבנית שרה לקפה משותף אחרון לפני תחילת שנת הלימודים.
אמרה הרבנית רחל: "לרגע לא הבנתי איך נפגשנו לקפה אחרון לפני שנת הלימודים כאשר כולם יודעים ששנת הלימודים התחילה מזמן, אבל אז הבנתי שהבלוגר החופשי ל"ע מכוון לשנת הלימודים בבתי הספר הממלכתיים המתחילה רק ביום רביעי האחד לספטמבר למניינם ולא ב-א' באלול כמו אצל שלומי אמוני ישראל"

התפלאו הרבניות על הרעיון המוזר של תחילת הלימודים בתאריך לא עברי וגם קצת על בקיאותה של הרבנית רחל בנושא והרבנית שרה אמרה: "מוזרות הן דרכי החילוניים (והדתיים הלאומיים). אבל אני מניחה שמכיוון שהם מנהלים את כל חייהם עפ"י מועדי הגויים, הגיוני הוא ששנת הלימודים שלהם תתחיל גם עפ"י לוח עכו"ם זה"

להמשיך לקרוא סיפור חכמות לשבת הראשונה של שנת הלימודים

קורונה על האש – סיפור לשבת וליום העצמאות

לקראת יום העצמאות הקרב ובא, חירות (שם בדוי אך מתבקש) הקדישה זמן רב למחשבה כיצד לחגוג.
בכל זאת, לא כל יום מדינת ישראל חוגגת את עצמאותה – ולעיתים נדירות היא חוגגת את יום העצמאות ה-72!

חירות חשבה על דרכים שונות ומקוריות לחגוג את החג היפה כך שגם היא תשמח וגם החגיגה תסמל באופן סמלי את הרוח המיוחדת של החג המיוחד (והסמלי).

להמשיך לקרוא קורונה על האש – סיפור לשבת וליום העצמאות

אחרי החגים (יתחדש הכל?)

חגי (שם בדוי כמובן) היה בעל מקצוע יוצא מהכלל. מכך שהוא יצא מן הכלל אם יכולים להבין שהוא היה אמין, אחראי, יעיל וגם לא יקר.
אבל מכך שהוא היה "בעל מקצוע" קשה להבין מה המקצוע שלו. האם הוא היה נגר? אופה? סנדלר? לעת עתה זה סוד.
וכעת, כשמותר לגלות את הסוד, אשתמש בזכות זאת ואגלה שחגי היה כלבויניק לכל דבר ועניין: הוא ידע לתקן תריסים, לצבוע, לרצף, להתקין מערכת הפעלה, לבצע תיקוני חשמל קלים, לתקן מכונות כבדות, להכין כבד קצוץ ואפילו להחליף נורות שרופות.
קהל לקוחותיו של חגי ידע שאפשר להזמין אותו לתקן כמעט כל בעיה והוא כמעט תמיד יגיע מהר וכמעט תמיד יפתור את הבעיה. (לעיתים הוא רק כמעט פתר את הבעיה אבל זה לא קרה תמיד).
בערב ראש השנה התקשר אל חגי אחד מלקוחותיו הוותיקים וביקש ממנו לבוא בדחיפות כדי לתקן תקלה בטלוויזיה שלו (של הלקוח, לא של חגי). חגי כמובן נענה לבקשה ומיהר להגיע לביתו של הלקוח.
לאחר שהוא פירק את הטלוויזיה למרכיביה הוא גילה מהי הבעיה, אבל לצערו לא היה ברשותו חלק חילוף מתאים.
מכיוון שהחנויות כבר נסגרו, חגי לא היה יכול להשיג חלק מתאים. הוא הבטיח ללקוח שהוא יחזור עם החלק יום לאחר החג, אבל להפתעתו הלקוח ביקש שיחזור לא אחרי החג אלא אחרי החגים. הסתבר שמיד עם סיום ראש השנה מתכנן אותו לקוח לטוס לחו"ל והוא יחזור רק לאחר סוכות.
חגי נאלץ להסכים, אך בהיותו בעל מקצוע אחראי הוא ניגש כבר ביום שאחרי ראש השנה לחנות החלפים החביבה עליו כדי לקנות את החלק החסר. באופן מוזר החנות הייתה סגורה ושלט על הדלת הודיע כי בעל החנות יצא לחופשה ויחזור אחרי החגים.
חגי לא התייאש. הוא פנה לחנות החלפים הקצת פחות חביבה עליו. החנות אכן הייתה פתוחה, אבל המוכר בחנות הסביר שהחלק הנדרש חסר במלאי (לא סתם זאת הייתה החנות הפחות חביבה על חגי!) ובגלל שהספק בחופשה הוא יוכל להשיג את החלק רק אחרי החגים.
חגי ניסה את מזלו בעוד כמה מקומות, אך גילה שלפני שיגיע "אחרי החגים" הוא לא יוכל לרכוש את החלק החסר. הוא התנחם בכך שבכל מקרה הוא לא יוכל להשתמש בחלק לפני "אחרי החגים" והתכוון לשכוח מכל העסק עד אחרי החגים, אבל הוא נתקל בעוד ועוד דחיות והבטחות ל"אחרי החגים" כך שהחגים והאחרי לא יצאו מראשו.
בשלב מסוים (בין יום כיפור לסוכות) הבין חגי שבתקופת החגים אין כמעט אנשים עובדים בארץ. נאמן לאמרה הישנה – "אם אתה לא יכול לנצח אותם – הצטרף אליהם" – הוא החליט לצאת לחופשה בעצמו ולחזור לעבודה אחרי החגים.
(במאמר מוסגר אוסיף שאמנם מקור האמרה הנ"ל הוא ככל הידוע לי באנגלית – If you can't beat them, join them  – אבל  כמו הרבה דברים אחרים אמרה זאת נשמעת הרבה יותר טוב ביידיש. לצערי אני לא יודע יידיש ולכן הדברים לא נשמעים לי טוב יותר, אבל לשמחתי יש לי שירותי תרגום של גוגל. אני לא יודע כמה אפשר להסתמך עליהם אבל בכל אופן התרגום המוצע שקיבלתי הוא – אויב איר קענען נישט שלאָגן זיי, פאַרבינדן זיי" ואין לי כל ספק שזה נשמע טוב יותר.)
והנה תם לו חג הסוכות. חגי השיג את החלק החסר והתקין אותו (זה לא פתר את הבעיה בטלוויזיה, אבל זה כבר סיפור אחר). הוא ניסה לחזור לשגרה של לפני החגים, אבל הוא גילה שהוא ממש מתגעגע לימי החופשה שלו.
עיון בלוח השנה גילה לו שגם בדצמבר יש חגים – ואפילו חגיגיים מאוד – ולכן הוא החליט לדחות את החזרה לשגרה לינואר, מיד אחרי החגים (חנוכה וכריסטמס).
אבל ייתכן שהוא יחליט לחכות שגם ט"ו בשבט ,פורים ופסח יעברו.
מוסר השכל: לשמחתנו תמיד יש עוד חגים
שבת שלום!
והרשומה המומלצת היא – חמישים וחמש – בבלוג של שושן פרא
בהצלחה לבן שלי בלימודים בטכניון!

שישו ושמחו בשמחת תורה (עם דגל כמובן)

שמחה (שם בדוי) היה מאוד שמח ומאושר כשחג שמחת תורה התקרב. הסיבה העיקרית לשמחתו הייתה כי מבעוד מועד (ועוד טרם חול המועד) קנו לו הוריו דגל שמחת תורה אמיתי, המתאר בצבעים חיים ונוצצים את חגיגות שמחת התורה.
יתרה מכך – את הדגל פיאר מוט מחודד שעליו הבטיחו ההורים לקראת החג עצמו לתקוע תפוח אדום.
אבל יומיים לפני שמחת תורה פגם משהו בשמחתו של שמחה. הוא ביקש לוודא שהתפוח על ראש הדגל יהיה טבול בדבש ולאכזבתו הרבה ההורים הסבירו לו שתפוח בדבש שייך לראש השנה ולא לשמחת תורה. הבעיה הייתה ששמחה אהב את התפוחים שלו רק עם דבש.
הוא התחנן, בכה, איים ואף שבת רעב עד שההורים הסכימו למרוח את התפוח האדום בדבש.
זוג זבובים שעברו בסביבה היו מאוד שמחים ומאושרים לגלות את הדבש שעל התפוח שעל הדגל. הם מיהרו להקים משפחה על ראש התפוח.

אבל משהו פגם בשמחתם…

להמשיך לקרוא שישו ושמחו בשמחת תורה (עם דגל כמובן)

מעוז צור ישועתי

מעוז (שם בדוי) מאוד אהב את חג החנוכה. הוא כמובן נולד בחנוכה (אחרת הוא לא היה מקבל את השם הבדוי מעוז) ולכן חג החנוכה התקשר אצלו עם מתנות ועוגת יום הולדת, אבל הוא אהב גם את הלביבות, הסופגניות והדלקת נרות. וגם את השירים. הוא מאוד אהב לשיר שירי חנוכה.

 

אבל דווקא עם השיר שהתחיל בשמו הבדוי היו לו בעיות. הוא ידע את המילים בעל פה – אפילו את הבית שהתחיל במילים "יוונים נקבצו עליי" – אבל הוא לא באמת הבין את משמעות המילים וזה קצת הביך אותו.

 

רק ביום הולדתו ה-11 הוא סוף סוף אזר אומץ ושאל את אביו צור (שם בדוי כמובן) מה משמעות המילים. אבא חייך במבוכה והסביר שהן די ברורות. הוא עיין קצת בקופסת הנרות שעליה הודפס השיר וקרא לזוגתו (היא אמו של מעוז): "ישועה, את יכולה לעזור לי רגע בבקשה?"
ישועה (שם בדוי) מיהרה להצטרף למעוז ולצור ושאלה במה העניין. מעוז חזר על שאלתו וישועה אמרה שהיא תשמח להסביר. היא כמובן התחילה בהתחלה:

"מעוז צור ישועתי – זה די ברור. מעוז משמעותו (חוץ מהשם הבדוי שלך מבצר, מקלט, מקום בטוח. צור זה (חוץ מהשם הבדוי של אבא) סלע חזק מאוד וישועתי זה (חוץ ממני) זאת ההצלה שלי או הגאולה שלי. כלומר, המבצר החזק שלי שמציל אותי."
אבא התערב כאן והסביר שהמבצר החזק שמציל אותי (או את מעוז) הוא למעשה כינוי לאלוהים.

אמא המשיכה: "לך נאה לשבח – זה עוד יותר ברור. זה כיף להלל את אלוהים". היא הסתכלה על צור במבט שאמר שכדאי שהוא ימשיך מכאן.

אבא הבין את הרמז ואמר: "יכון בית תפילתי – הוא (אלוהים) יקים את בית הכנסת שלי שבו אני מתפלל"

כאן עצר אותו מעוז ושאל: "אם אתה רוצה להתפלל אתה לא יכול פשוט ללכת לבית הכנסת בקצה הרחוב? למה אתה צריך שאלוהים יקים בית כנסת בשבילך?"

 

אבא השתעל במבוכה ומיהר לתקן את עצמו: "בעצם זה לא בית כנסת… התפילה בלבלה אותי. זה בית המקדש. אלוהים יקים לנו את בית המקדש 'ושם תודה נזבח' – כלומר נקריב קורבנות לאלוהים לאות תודה על כך שהוא הקים את בית המקדש. או שהוא הציל אותנו. או משהו"

 

מעוז שוב התערב ושאל: "אלוהים באמת רוצה שנהרוג בעלי חיים בשבילו???"
אמא ראתה שאבא מסתבך ונחלצה לעזרתו: "לא בדיוק – זה רק משל, או שיר, או תקוות שווא. אבל השורה הבאה הרבה יותר מעניינת: 'לעת תכין מטבח מצר המנבח' – הכוונה היא לזמן שבו אלוהים יחסל את אויבנו הנובחים כמו כלבים"

"אבל אני אוהב כלבים" – אמר מעוז בעצב ונבח נביחה קצרה.
אבא ליטף את ראשו (של מעוז) ואמר: "כל הכלבים הולכים לגן עדן. אבל פה מדובר על אויבים שאינם באמת כלבים. ואז 'אגמור בשיר מזמור – חנוכת המזבח'. וזה הסוף וגם זה אומר לנו שמדובר בחנוכה כי בבירור כתוב 'חנוכת' והמזבח מחבר אותנו לבית המקדש – עליו אנחנו מקריבים את הקורבנות הסמליים ולא באמת הורגים חיות וזהו. רוצה סופגנייה?"

 

מעוז לא נפל בפח (ולא בפך) ואמר: "כן, אני רוצה סופגנייה. עם שוקולד וקצפת. אבל אני יודע שלשיר יש עוד בתים ו-'אז נגמור' – זה לא הסוף. יש בתים שמדברים על פורים, יציאת מצרים ועוד"

אמא מאוד התפלאה ושאלה: "מאיפה אתה יודע את זה?" מעוז הסביר שהוא קרא על השיר באינטרנט. אבא ואמא שאלו יחד: "אז למה שאלת אותנו?"

מעוז חייך וענה: "כדי לקבל סופגנייה! (עם שוקולד וקצפת)"

 

 

מוסר השכל: אפשר למצוא כמעט הכל באינטרנט, אבל לא סופגניות (אלא רק מתכונים וחנויות בהם ניתן לקנות אותן)

 

 

שבת שלום וחג שמח!

 

 

והרשומה המומלצת היא –  טיולים ללא עשן וגם תוספתא על נקרים– בבלוג של Pappa Quail

 

 

סיפור חכמים לשבת שאחר יום כיפור

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שנפגשו בתחנה המרכזית של בני ברק לאחר צאת יום הכיפורים, ובעודם ממתינים לקו 725 החליטו לא לבטל את זמנם ולדון בהלכות צאת יום הכיפורים שהרי נאמר "והגית בה יומם ולילה".

ההחלטה נשמעה חכמה אך לאחר דקות ארוכות נאלצו הרבנים להודות שהלכות "צאת יום הכיפורים" אינן קיימות והם מצאו את עצמם מול שוקת שבורה (שמאוחר יותר הסתברה ככיור שבור בשירותים של התחנה המרכזית).

להמשיך לקרוא סיפור חכמים לשבת שאחר יום כיפור