שישו ושמחו בשמחת תורה (עם דגל כמובן)

שמחה (שם בדוי) היה מאוד שמח ומאושר כשחג שמחת תורה התקרב. הסיבה העיקרית לשמחתו הייתה כי מבעוד מועד (ועוד טרם חול המועד) קנו לו הוריו דגל שמחת תורה אמיתי, המתאר בצבעים חיים ונוצצים את חגיגות שמחת התורה.
יתרה מכך – את הדגל פיאר מוט מחודד שעליו הבטיחו ההורים לקראת החג עצמו לתקוע תפוח אדום.
אבל יומיים לפני שמחת תורה פגם משהו בשמחתו של שמחה. הוא ביקש לוודא שהתפוח על ראש הדגל יהיה טבול בדבש ולאכזבתו הרבה ההורים הסבירו לו שתפוח בדבש שייך לראש השנה ולא לשמחת תורה. הבעיה הייתה ששמחה אהב את התפוחים שלו רק עם דבש.
הוא התחנן, בכה, איים ואף שבת רעב עד שההורים הסכימו למרוח את התפוח האדום בדבש.
זוג זבובים שעברו בסביבה היו מאוד שמחים ומאושרים לגלות את הדבש שעל התפוח שעל הדגל. הם מיהרו להקים משפחה על ראש התפוח.

אבל משהו פגם בשמחתם…

להמשיך לקרוא שישו ושמחו בשמחת תורה (עם דגל כמובן)

שלומית בונה סוכת שלום – סיפור (ושיר) לשבת (ולסוכות)

שלומית (שם כלל לא בדוי) הייתה מאוד עסוקה באותו יום (שבשבילה היה היום אבל בשבילנו הוא כבר חלף): היא בנתה סוכה.
בסה"כ זה די הגיוני עבור אנשים מסוימים לבנות סוכה כאשר חג סוכות מתקרב, אבל שלומית לא סתם בנתה סוכה לנצח או אפילו סתם סוכה רגילה.
לשלומית היו שלוש דרישות חשובות מהסוכה אותה היא בנתה:
ראשית, היה חשוב לה שהסוכה תהיה מוארת. שלומית שנאה חושך. היא העדיפה לגרש אותו כשהתאפשר לה. נכון, החג האהוב עליה היה כמובן חנוכה, אבל גם בכל שאר החגים היא השתדלה להביא אליה את האור. לדוגמא, בפורים היא אפתה אזני המן מוארות, ביום העצמאות היא קנתה צעצועים סיניים מלאי אורות מהבהבים ובסוכות היא בנתה סוכה מוארת היטב.

להמשיך לקרוא שלומית בונה סוכת שלום – סיפור (ושיר) לשבת (ולסוכות)

מעוז צור ישועתי

מעוז (שם בדוי) מאוד אהב את חג החנוכה. הוא כמובן נולד בחנוכה (אחרת הוא לא היה מקבל את השם הבדוי מעוז) ולכן חג החנוכה התקשר אצלו עם מתנות ועוגת יום הולדת, אבל הוא אהב גם את הלביבות, הסופגניות והדלקת נרות. וגם את השירים. הוא מאוד אהב לשיר שירי חנוכה.

 

אבל דווקא עם השיר שהתחיל בשמו הבדוי היו לו בעיות. הוא ידע את המילים בעל פה – אפילו את הבית שהתחיל במילים "יוונים נקבצו עליי" – אבל הוא לא באמת הבין את משמעות המילים וזה קצת הביך אותו.

 

רק ביום הולדתו ה-11 הוא סוף סוף אזר אומץ ושאל את אביו צור (שם בדוי כמובן) מה משמעות המילים. אבא חייך במבוכה והסביר שהן די ברורות. הוא עיין קצת בקופסת הנרות שעליה הודפס השיר וקרא לזוגתו (היא אמו של מעוז): "ישועה, את יכולה לעזור לי רגע בבקשה?"
ישועה (שם בדוי) מיהרה להצטרף למעוז ולצור ושאלה במה העניין. מעוז חזר על שאלתו וישועה אמרה שהיא תשמח להסביר. היא כמובן התחילה בהתחלה:

"מעוז צור ישועתי – זה די ברור. מעוז משמעותו (חוץ מהשם הבדוי שלך מבצר, מקלט, מקום בטוח. צור זה (חוץ מהשם הבדוי של אבא) סלע חזק מאוד וישועתי זה (חוץ ממני) זאת ההצלה שלי או הגאולה שלי. כלומר, המבצר החזק שלי שמציל אותי."
אבא התערב כאן והסביר שהמבצר החזק שמציל אותי (או את מעוז) הוא למעשה כינוי לאלוהים.

אמא המשיכה: "לך נאה לשבח – זה עוד יותר ברור. זה כיף להלל את אלוהים". היא הסתכלה על צור במבט שאמר שכדאי שהוא ימשיך מכאן.

אבא הבין את הרמז ואמר: "יכון בית תפילתי – הוא (אלוהים) יקים את בית הכנסת שלי שבו אני מתפלל"

כאן עצר אותו מעוז ושאל: "אם אתה רוצה להתפלל אתה לא יכול פשוט ללכת לבית הכנסת בקצה הרחוב? למה אתה צריך שאלוהים יקים בית כנסת בשבילך?"

 

אבא השתעל במבוכה ומיהר לתקן את עצמו: "בעצם זה לא בית כנסת… התפילה בלבלה אותי. זה בית המקדש. אלוהים יקים לנו את בית המקדש 'ושם תודה נזבח' – כלומר נקריב קורבנות לאלוהים לאות תודה על כך שהוא הקים את בית המקדש. או שהוא הציל אותנו. או משהו"

 

מעוז שוב התערב ושאל: "אלוהים באמת רוצה שנהרוג בעלי חיים בשבילו???"
אמא ראתה שאבא מסתבך ונחלצה לעזרתו: "לא בדיוק – זה רק משל, או שיר, או תקוות שווא. אבל השורה הבאה הרבה יותר מעניינת: 'לעת תכין מטבח מצר המנבח' – הכוונה היא לזמן שבו אלוהים יחסל את אויבנו הנובחים כמו כלבים"

"אבל אני אוהב כלבים" – אמר מעוז בעצב ונבח נביחה קצרה.
אבא ליטף את ראשו (של מעוז) ואמר: "כל הכלבים הולכים לגן עדן. אבל פה מדובר על אויבים שאינם באמת כלבים. ואז 'אגמור בשיר מזמור – חנוכת המזבח'. וזה הסוף וגם זה אומר לנו שמדובר בחנוכה כי בבירור כתוב 'חנוכת' והמזבח מחבר אותנו לבית המקדש – עליו אנחנו מקריבים את הקורבנות הסמליים ולא באמת הורגים חיות וזהו. רוצה סופגנייה?"

 

מעוז לא נפל בפח (ולא בפך) ואמר: "כן, אני רוצה סופגנייה. עם שוקולד וקצפת. אבל אני יודע שלשיר יש עוד בתים ו-'אז נגמור' – זה לא הסוף. יש בתים שמדברים על פורים, יציאת מצרים ועוד"

אמא מאוד התפלאה ושאלה: "מאיפה אתה יודע את זה?" מעוז הסביר שהוא קרא על השיר באינטרנט. אבא ואמא שאלו יחד: "אז למה שאלת אותנו?"

מעוז חייך וענה: "כדי לקבל סופגנייה! (עם שוקולד וקצפת)"

 

 

מוסר השכל: אפשר למצוא כמעט הכל באינטרנט, אבל לא סופגניות (אלא רק מתכונים וחנויות בהם ניתן לקנות אותן)

 

 

שבת שלום וחג שמח!

 

 

והרשומה המומלצת היא –  טיולים ללא עשן וגם תוספתא על נקרים– בבלוג של Pappa Quail

 

 

סיפור חכמים לשבת שאחר יום כיפור

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שנפגשו בתחנה המרכזית של בני ברק לאחר צאת יום הכיפורים, ובעודם ממתינים לקו 725 החליטו לא לבטל את זמנם ולדון בהלכות צאת יום הכיפורים שהרי נאמר "והגית בה יומם ולילה".

ההחלטה נשמעה חכמה אך לאחר דקות ארוכות נאלצו הרבנים להודות שהלכות "צאת יום הכיפורים" אינן קיימות והם מצאו את עצמם מול שוקת שבורה (שמאוחר יותר הסתברה ככיור שבור בשירותים של התחנה המרכזית).

להמשיך לקרוא סיפור חכמים לשבת שאחר יום כיפור

חתימה טובה – סיפור ליום כיפור

כמה שבועות לפני יום כיפור, כשחזי (שם בדוי) היה כמעט בן עשר, הוא גילה את קיום ה"חתימה": הוא ראה את אביו מקשקש בקצה של דף כלשהו ושאל אותו לפשר הדבר. אבא הסביר לו שמדובר ב"חתימה"- כתיבת שמו בדרך ייחודית שרק הוא (אבא) יכול לחזור עליה.
חזי החליט שגם הוא צריך חתימה.
במשך ימים רבים הוא הקדיש כל יום זמן לעיצוב החתימה שלו. הוא ניסה אינסוף גרסאות: שם המשפחה לפני ואחרי השם הפרטי, שם פרטי מלא או כינוי (או אפילו שניהם יחד), שם המשפחה והשם הפרטי בגבהים שונים, שימוש רק באות הראשונה של השם הפרטי, הוספת ציורים שונים ועוד.

להמשיך לקרוא חתימה טובה – סיפור ליום כיפור