תעלומת הצום הגדול

שנה חדשה הגיעה לעירנו המעתירה ורשה. נכון שרק היהודים חוגגים שנה חדשה ככה סתם בסתיו (במקום בשיא החורף כמו בני אדם מן הישוב) אבל מכיוון שכל אדם שני בורשה הוא יהודי, הרי שהעיר לבשה חג והימים הנוראים הגיעו עד אליה.

כעת מותר לגלות שגם אני יהודי – לפחות בחלקי. יש לי שורשים יהודים חזקים ואני אוהב לאכול גפילטע פיש ורגל קרושה לא פחות מהקורא הממוצע. כמו חצי ורשה גם אני חגגתי את השנה החדשה בזלילה גדולה שלאחריה לא נשאר לי מקום לבלוע אפילו זבוב.

ובאמת לא בלעתי זבוב אלא רק שטרודל, קומפוט, טורט ועוד פרוסת שטרודל. וקצת שוקולד.

להמשיך לקרוא תעלומת הצום הגדול

סיפור חכמות לשבת הראשונה של שנת תשפ"ב

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שהיו מסובות בדירת חברים בבני ברק והעלו זכרונות מסעודת ראש השנה שנערכה רק לפני שלושה ימים.

אמרה הרבנית רחל: "בארוחת החג שנערכה בביתי הכינותי שלושה סוגי דגים: גפילטע פיש, נסיכת הנילוס ומוסר. וכל זאת למה? כי רציתי שהשנה הבאה עלינו לטובה תבוא עלינו פי שלוש לטובה מהשנה שעברה."

אמרה הרבנית שרה: "ואילו בארוחת החג שלנו הוגשו שישה סוגי דגים: גפילטע פיש, נסיכת הנילוס, מוסר, טונה, סרדינים וסלמון – וזאת מכיוון שרציתי שהשנה תהיה טובה לכל הפחות פי שש מהשנה שעברה".

להמשיך לקרוא סיפור חכמות לשבת הראשונה של שנת תשפ"ב

לא כל יום מתחילה שנה (שוב)

הרקיע עוד בהיר 
אך בערב כבר קריר 
במיוחד אם מדליקים מזגן 
אפשר בוודאות לומר 
ששנת תשפ"א כבר נגמרה
למרות של-2021 עוד יש זמן 


על הלוח במשרד 
מסומן שכבר הסתיו 
אך עוד כמו דבר לא השתנה 
אם אתה ידיד בוואטסאפ 
העמד פנים כעת 
ותאחל לי שנה טובה 

לא זה לא יכול להיות 
השנים הן לא שניות 
אם תביט תוכל לראות 
שכלום לא השתנה 
כל חושי מתקוממים 
למה כולם חוגגים 
בסה"כ כדור הארץ סיים עוד הקפה

להמשיך לקרוא לא כל יום מתחילה שנה (שוב)

ביכורי קציר חיטים – סיפור לשבת ולשבועות

יותר מכל החגים אהב בכור (שם בדוי כמובן) את חג השבועות.
וזה היה קצת מוזר. אולי אפילו יותר מקצת. בינינו, כמה אנשים יאמרו שהחג האהוב עליהם הוא שבועות?

יש האוהבים את פסח (בגלל האביב), יש שאת פורים (בגלל התחפושות) יש שאוהבים את חנוכה (בגלל הסופגניות, או האש אם הם פירומנים) ואפילו יש אנשים שאוהבים את ראש השנה. אבל שבועות? מה כל כך מיוחד בחג הזה?

להמשיך לקרוא ביכורי קציר חיטים – סיפור לשבת ולשבועות

חג שני של פסח

"אבא" – שאל משה (שם בדוי) ביום האחרון של חול המועד את אביו עמרם (שם בדוי גם כן, אבל מובן בהקשר זה).
"רצית לשאול משהו?" – שאל עמרם את בנו משה.
"אני חושב שכן" – ענה משה – "אבל מרוב סוגריים ושמות בדויים כבר שכחתי מה רציתי לשאול והאם בכלל רציתי לשאול… למה אתה חושב שרציתי לשאול משהו?"
"משתי סיבות"  ענה עמרם – " הראשונה היא שאני יודע שאתה בן חכם ולכן מן הסתם אינך זה שאינו יודע לשאול. והשנייה היא שהמילים הראשונות ברשימה אחרי המילה 'אבא' הן – 'שאל משה' – מה שמרמז שרצית לשאול משהו"

להמשיך לקרוא חג שני של פסח

הוראות לשותלים (לכבוד ט"ו בשבט ושבת)

שותלים יקרים!

הנה עוד ט"ו בשבט מגיע אלינו וגם השנה נצא לשתול מגוון שתילים ברחבי הארץ. (למעט מי שנוהג לשמור סגר).

כדי להימנע מאי נעימויות, אבקשכם להקפיד על קיום ההוראות הבאות:

להמשיך לקרוא הוראות לשותלים (לכבוד ט"ו בשבט ושבת)

מוכרחים להיות שמח – סיפור לשמחת תורה ולשבת

שמחה (שם בדוי, או שלא) תמיד שמח מאוד כאשר חג שמחת תורה התקרב. הוא אמנם שמח גם כאשר פורים התקרב (ואפילו הרבה בשמחה מיד משנכנס אדר) אבל לקראת שמחת תורה הוא שמח עוד יותר וזאת משתי סיבות עיקריות: הראשונה הייתה כמובן העובדה ששמו של החג כלל את שמו הפרטי של שמחה והשנייה הייתה השיר הידוע "שישו ושמחו בשמחת תורה".
ולא סתם שמח שמחה בשל השיר – "שישו" היה במקרה שם המשפחה (הבדוי, או לא) של שמחה!

להמשיך לקרוא מוכרחים להיות שמח – סיפור לשמחת תורה ולשבת

שישו ושמחו בשמחת תורה (עם דגל כמובן)

שמחה (שם בדוי) היה מאוד שמח ומאושר כשחג שמחת תורה התקרב. הסיבה העיקרית לשמחתו הייתה כי מבעוד מועד (ועוד טרם חול המועד) קנו לו הוריו דגל שמחת תורה אמיתי, המתאר בצבעים חיים ונוצצים את חגיגות שמחת התורה.
יתרה מכך – את הדגל פיאר מוט מחודד שעליו הבטיחו ההורים לקראת החג עצמו לתקוע תפוח אדום.
אבל יומיים לפני שמחת תורה פגם משהו בשמחתו של שמחה. הוא ביקש לוודא שהתפוח על ראש הדגל יהיה טבול בדבש ולאכזבתו הרבה ההורים הסבירו לו שתפוח בדבש שייך לראש השנה ולא לשמחת תורה. הבעיה הייתה ששמחה אהב את התפוחים שלו רק עם דבש.
הוא התחנן, בכה, איים ואף שבת רעב עד שההורים הסכימו למרוח את התפוח האדום בדבש.
זוג זבובים שעברו בסביבה היו מאוד שמחים ומאושרים לגלות את הדבש שעל התפוח שעל הדגל. הם מיהרו להקים משפחה על ראש התפוח.

אבל משהו פגם בשמחתם…

להמשיך לקרוא שישו ושמחו בשמחת תורה (עם דגל כמובן)

שלומית בונה סוכת שלום – סיפור (ושיר) לשבת (ולסוכות)

שלומית (שם כלל לא בדוי) הייתה מאוד עסוקה באותו יום (שבשבילה היה היום אבל בשבילנו הוא כבר חלף): היא בנתה סוכה.
בסה"כ זה די הגיוני עבור אנשים מסוימים לבנות סוכה כאשר חג סוכות מתקרב, אבל שלומית לא סתם בנתה סוכה לנצח או אפילו סתם סוכה רגילה.
לשלומית היו שלוש דרישות חשובות מהסוכה אותה היא בנתה:
ראשית, היה חשוב לה שהסוכה תהיה מוארת. שלומית שנאה חושך. היא העדיפה לגרש אותו כשהתאפשר לה. נכון, החג האהוב עליה היה כמובן חנוכה, אבל גם בכל שאר החגים היא השתדלה להביא אליה את האור. לדוגמא, בפורים היא אפתה אזני המן מוארות, ביום העצמאות היא קנתה צעצועים סיניים מלאי אורות מהבהבים ובסוכות היא בנתה סוכה מוארת היטב.

להמשיך לקרוא שלומית בונה סוכת שלום – סיפור (ושיר) לשבת (ולסוכות)

מעוז צור ישועתי

מעוז (שם בדוי) מאוד אהב את חג החנוכה. הוא כמובן נולד בחנוכה (אחרת הוא לא היה מקבל את השם הבדוי מעוז) ולכן חג החנוכה התקשר אצלו עם מתנות ועוגת יום הולדת, אבל הוא אהב גם את הלביבות, הסופגניות והדלקת נרות. וגם את השירים. הוא מאוד אהב לשיר שירי חנוכה.

 

אבל דווקא עם השיר שהתחיל בשמו הבדוי היו לו בעיות. הוא ידע את המילים בעל פה – אפילו את הבית שהתחיל במילים "יוונים נקבצו עליי" – אבל הוא לא באמת הבין את משמעות המילים וזה קצת הביך אותו.

 

רק ביום הולדתו ה-11 הוא סוף סוף אזר אומץ ושאל את אביו צור (שם בדוי כמובן) מה משמעות המילים. אבא חייך במבוכה והסביר שהן די ברורות. הוא עיין קצת בקופסת הנרות שעליה הודפס השיר וקרא לזוגתו (היא אמו של מעוז): "ישועה, את יכולה לעזור לי רגע בבקשה?"
ישועה (שם בדוי) מיהרה להצטרף למעוז ולצור ושאלה במה העניין. מעוז חזר על שאלתו וישועה אמרה שהיא תשמח להסביר. היא כמובן התחילה בהתחלה:

"מעוז צור ישועתי – זה די ברור. מעוז משמעותו (חוץ מהשם הבדוי שלך מבצר, מקלט, מקום בטוח. צור זה (חוץ מהשם הבדוי של אבא) סלע חזק מאוד וישועתי זה (חוץ ממני) זאת ההצלה שלי או הגאולה שלי. כלומר, המבצר החזק שלי שמציל אותי."
אבא התערב כאן והסביר שהמבצר החזק שמציל אותי (או את מעוז) הוא למעשה כינוי לאלוהים.

אמא המשיכה: "לך נאה לשבח – זה עוד יותר ברור. זה כיף להלל את אלוהים". היא הסתכלה על צור במבט שאמר שכדאי שהוא ימשיך מכאן.

אבא הבין את הרמז ואמר: "יכון בית תפילתי – הוא (אלוהים) יקים את בית הכנסת שלי שבו אני מתפלל"

כאן עצר אותו מעוז ושאל: "אם אתה רוצה להתפלל אתה לא יכול פשוט ללכת לבית הכנסת בקצה הרחוב? למה אתה צריך שאלוהים יקים בית כנסת בשבילך?"

 

אבא השתעל במבוכה ומיהר לתקן את עצמו: "בעצם זה לא בית כנסת… התפילה בלבלה אותי. זה בית המקדש. אלוהים יקים לנו את בית המקדש 'ושם תודה נזבח' – כלומר נקריב קורבנות לאלוהים לאות תודה על כך שהוא הקים את בית המקדש. או שהוא הציל אותנו. או משהו"

 

מעוז שוב התערב ושאל: "אלוהים באמת רוצה שנהרוג בעלי חיים בשבילו???"
אמא ראתה שאבא מסתבך ונחלצה לעזרתו: "לא בדיוק – זה רק משל, או שיר, או תקוות שווא. אבל השורה הבאה הרבה יותר מעניינת: 'לעת תכין מטבח מצר המנבח' – הכוונה היא לזמן שבו אלוהים יחסל את אויבנו הנובחים כמו כלבים"

"אבל אני אוהב כלבים" – אמר מעוז בעצב ונבח נביחה קצרה.
אבא ליטף את ראשו (של מעוז) ואמר: "כל הכלבים הולכים לגן עדן. אבל פה מדובר על אויבים שאינם באמת כלבים. ואז 'אגמור בשיר מזמור – חנוכת המזבח'. וזה הסוף וגם זה אומר לנו שמדובר בחנוכה כי בבירור כתוב 'חנוכת' והמזבח מחבר אותנו לבית המקדש – עליו אנחנו מקריבים את הקורבנות הסמליים ולא באמת הורגים חיות וזהו. רוצה סופגנייה?"

 

מעוז לא נפל בפח (ולא בפך) ואמר: "כן, אני רוצה סופגנייה. עם שוקולד וקצפת. אבל אני יודע שלשיר יש עוד בתים ו-'אז נגמור' – זה לא הסוף. יש בתים שמדברים על פורים, יציאת מצרים ועוד"

אמא מאוד התפלאה ושאלה: "מאיפה אתה יודע את זה?" מעוז הסביר שהוא קרא על השיר באינטרנט. אבא ואמא שאלו יחד: "אז למה שאלת אותנו?"

מעוז חייך וענה: "כדי לקבל סופגנייה! (עם שוקולד וקצפת)"

 

 

מוסר השכל: אפשר למצוא כמעט הכל באינטרנט, אבל לא סופגניות (אלא רק מתכונים וחנויות בהם ניתן לקנות אותן)

 

 

שבת שלום וחג שמח!

 

 

והרשומה המומלצת היא –  טיולים ללא עשן וגם תוספתא על נקרים– בבלוג של Pappa Quail