הסיפור (לשבת) על האיש שפשפש בציציות

יעקב יצחק (שם בדוי) היה הילד הרביעי במשפחה של עשר נפשות (כולל ההורים) שהתגוררה בבני ברק.

כבר כשהיה תינוק רך היונק משדי אימו, שמו לב הוריו כי הוא חש משיכה עזה לציציות (והרי בכל בית יהודי – ובייחוד חרדי לא חסרות ציציות שיעסיקו תינוק רך).

כשיעקב יצחק גדל קמעא המשיכה שלו לציציות הפכה לאובססיה של ממש. הוא היה עסוק בלהשוות את הציציות שראה אלו לאלו ולתהות לגבי גודלן, צורתן, התחושה שמקבלים כשממששים אותן…

 כמובן שאת רוב הציציות שהוא ראה הוא לא יכול היה למשש באמת. זה ממש לא מקובל בחברה תרבותית – ובודאי חרדית. יעקב יצחק נאלץ להסתפק בדמיונות לגבי התחושה שבמישוש הציציות עפ"י מראן – ובעצם הוא גם בד"כ לא ראה הרבה מהן מכיוון שרוב הציצית היה תמיד מוסתר תחת שכבות מלבושים רבות ורק קצותיה הציצו החוצה.

בין כסה לעשור

התיישבתי לי בין הכסה לעשור וניסיתי להרהר על משמעותם של עשרת ימי תשובה. אבל מיד הציק לי חברי נועם (שם בדוי) ששאל: "מדוע התיישבת בין הכסה לעשור? האם לא יהיה לך נוח יותר לשבת על הכסה?"

חשבתי שהוא לועג לי וחיפשתי תשובה שנונה המתאימה לימי תשובה אלה, אבל כשהבטתי בעיניו הבנתי שהוא רציני. הסברתי לו ש"כסה" זה לא כסא ולא כס אלא פשוט שם אחר לראש השנה הנובע מכך שהירח מכוסה בראש השנה.
הודיתי שגם אני חשבתי הרבה שנים שמדובר בכס המלכות של ה' (כס-ה') עליו הוא יושב כדי לגזור את דיננו, אבל עם המצאת האינטרנט הבנתי הכל.