בבקשה קראו את הרשומה הזאת (או לא)

במדור השרביט החם מוצע לכתוב על בקשות – ויותר ספציפית על מקרה בו ביקשנו דבר שידענו שכמעט בטוח שייענה בשלילה.

אני מאלה המוזכרים בתחילת המדור – אלה שקשה להם לבקש. נדיר מאוד שאבקש עזרה ממישהו. אני כמעט לא מבקש מבני המשפחה שיעזרו לי בעבודות הבית (ולמה בכלל ש"יעזרו לי"? למה שלא סתם "ישתתפו"?(, קשה לי לבקש ימי חופשה כאשר יש לחץ בעבודה. קשה לי לבקש הנחה כשאני קונה משהו גם אם אני יודע שבאותו תחום מקובל לתת הנחות.

יש גם יוצאי דופן, הראשון הוא בעבודה – לרוב אני מסתדר לבד בעבודה (בכלל, "מסתדר לבד" יכול היה להיות שמי האמצעי אם הייתה אופציה כזאת), אבל במהלך השנים למדתי שאם יש מישהו שמבין יותר ממני באיזה נושא, זאת לא בושה ואפילו רצוי לבקש את עזרתו או עזרתה.
במהלך השנים למדתי גם שיש אנשים שמבינים יותר ממני…

גלגול נשמות – סיפור לשבת

נתן (שם בדוי) האמין בגלגול נשמות. (לא! זה לא סוף הסיפור – תקראו הלאה).

למרות שהוא לא היה בודהיסטי וגם לא דרוזי (אלא יהודי טוב, אבל אתיאיסט) הוא האמין שלא ייתכן כי המוות הוא פשוט הסוף.

הגוף הוא רק מכונה – אבל היכן הנשמה?

לנתן היה קשה להאמין ברעיון של גן עדן וגיהינום – בתור צמחוני הוא לא יכול היה להאמין שאם הוא יעשה מעשים טובים הוא ייאלץ לאכול את בשר שור הבר והלוויתן. ומצד שני, בתור פירומן, הוא לא היה יכול להאמין שאם יעשה מעשים רעים הוא יזכה להיות מוקף באש ולהבות.

וכך, כשיום אחד הוא התוודע לרעיון של גלגול נשמות, הוא הבין מיד שהרעיון חייב להיות נכון. הנשמה נוטשת את הגוף ופשוט עוברת לגוף הבא.

איך להצליח בחיים

הרבה אנשים רוצים להצליח בחיים. מסקר מקיף ופיקטיבי שנערך בשנים האחרונות עולה כי 97% מהאנשים רוצים להצליח בחיים, 1% מעדיף להיכשל בחיים ו-2% מעדיפים להצליח במוות.

למען האמת, הרצון להצליח בחיים בהחלט מובן. אנו חיים בחברה המקדשת את ההצלחה (ואת החיים) ולומדים מגיל צעיר להסתכל על הנכשלים כעל לוזרים (ולהיפך).

לפני שאוכל לחלוק אתכם את הטיפים המוכחים שלי להצלחה בחיים, יש תחילה להגדיר מהי הצלחה. (אני מניח שאין צורך להגדיר מהם חיים. אם אתם קוראים את הרשומה אין ספק שאתם חיים).

בית השמש העולה – סיפור (ושיר) לשבת

קיים בית אחד באורלינס החדשה ששמו "השמש העולה". אני חושב שזהו משפט פתיחה טוב לסיפור. אפילו משפט מעולה, אבל יש לי בכל זאת כמה בעיות איתו:
הבעיה הראשונה היא קלה יחסית. האם עדיף לכתוב "קיים בית" או אולי "ישנו בית"?  אני מעדיף את הקיים כי הוא תמיד עדיף על האין. לכן נשמר את הקיים.

גם הבעיה השנייה קלה: מהיכן הגיע ה"אחד" למשפט? באורלינס החדשה קיימים הרבה בתים. ייתכן שרק לאחד מהם קוראים "השמש העולה", אבל גם אם הייתי כותב: "קיים בית באורלינס החדשה…" המשמעות לא הייתה נפגמת. מצד שני, ה"אחד" הזה לא פוגם במשמעות המשפט וכן תורם למספר המילים (כידוע, משלמים לי לפי מספר המילים) לכן הוא יישאר.

החתול של שרדינגר -סיפור לשבת

רוב בני האדם בעולם נחלקים לשלושה סוגים: אלה האוהבים חתולים, אלה האוהבים כלבים ואלה שלא סובלים לא כלבים ולא חתולים.

יש גם מיעוט האוהב כלבים וחתולים באופן שווה.

פרופסור שרדינגר (שם לא בדוי) לא היה בטוח היכן הוא מסווג לפי שיטה זאת.

למרות שהוא היה אדם מאוד משכיל, פרופסור לפיזיקה וזוכה פרס נובל, היה לו קשה מאוד להחליט האם הוא אוהב חתולים או כלבים (או אולי לא סובל את שניהם).

בהיותו פיזיקאי תיאורטי, הוא הקדיש זמן רב למחשבות תיאורטיות על הנושא וכתב (אך לא הפיץ) כמה מאמרים על הבעיה.

אשתו של שרדינגר הציעה לעבור לניסויים מעשיים יותר. לדוגמא – לאמץ חתול ולראות מה תהיה תגובתו של הפרופסור אליו (וכמובן מה תהיה תגובתו של החתול לפרופסור).

סיפור חכמים לשבת שאחר יום כיפור

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שנפגשו בתחנה המרכזית של בני ברק לאחר צאת יום הכיפורים, ובעודם ממתינים לקו 725 החליטו לא לבטל את זמנם ולדון בהלכות צאת יום הכיפורים שהרי נאמר "והגית בה יומם ולילה".

ההחלטה נשמעה חכמה אך לאחר דקות ארוכות נאלצו הרבנים להודות שהלכות "צאת יום הכיפורים" אינן קיימות והם מצאו את עצמם מול שוקת שבורה (שמאוחר יותר הסתברה ככיור שבור בשירותים של התחנה המרכזית).

בין כסה לעשור

התיישבתי לי בין הכסה לעשור וניסיתי להרהר על משמעותם של עשרת ימי תשובה. אבל מיד הציק לי חברי נועם (שם בדוי) ששאל: "מדוע התיישבת בין הכסה לעשור? האם לא יהיה לך נוח יותר לשבת על הכסה?"

חשבתי שהוא לועג לי וחיפשתי תשובה שנונה המתאימה לימי תשובה אלה, אבל כשהבטתי בעיניו הבנתי שהוא רציני. הסברתי לו ש"כסה" זה לא כסא ולא כס אלא פשוט שם אחר לראש השנה הנובע מכך שהירח מכוסה בראש השנה.
הודיתי שגם אני חשבתי הרבה שנים שמדובר בכס המלכות של ה' (כס-ה') עליו הוא יושב כדי לגזור את דיננו, אבל עם המצאת האינטרנט הבנתי הכל.

קבלת שבת בסיפור ורינה (או בלי רינה)

והפעם בפינתנו סיפור לשבת, סיפור טרי מפרי מקלדתי על אהבה גדולה מלאת יצרים חייתיים. והפעם – כפי שחששתם – אהבה שבין גבר לאשה.

וכמובן, גם מוסר השכל בצידו.

מן הסתם לסיפורנו השבוע ישנם שני גיבורים (כפול מהרגיל – אך אל תדאגו, מוסר ההשכל יישאר אחד).

דב (שם בדוי כמובן, כמו כל הסיפור) היה בחור צעיר כבן 23 (למעשה היה כבר בן 24.5 אבל היה נראה כבן 23).