כולם יודעים – סיפור (ושיר) לשבת

אהוד (שם בדוי) הרגיש מדוכא. נראה היה לו שאהובתו הנצחית אהובה (שם בדוי גם כן) לא רוצה אותו יותר.

במשך כמה ימים הוא הסתובב עצוב ומיואש עד שלבסוף הוא החליט לפנות אל אהובה ולנהל איתה שיחה מלב אל לב בה הוא ישים את כל הדברים על השולחן.

אחרי לילה כמעט ללא שינה, הוא פנה אליה מוקדם בבוקר ואמר: "אם לא תרצי אותי, אעזוב מיד. אתפוס רכבת ואברח אל ההרים".
להפתעתו אהובה כלל לא הגיבה לדברים. אבל ממראה פניה היה נראה לו כי היא קצת מודאגת. הוא הבין שאם הוא יברח היא תרוץ לחפש אחריו ולכן הוא מיהר (בהקלה רבה) להרגיע אותה ואמר: " אבל לא תצטרכי לחפש אותי כי אחזור מהר מאוד – אפילו מיד – ולא אעזוב אותך יותר כל החיים"

להמשיך לקרוא כולם יודעים – סיפור (ושיר) לשבת

הנושא החם – הפער בין המציאות לבין מה שאמור להיות

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על הפער בין מה שבאמת קורה במציאות לבין מה שלדעתנו אמור להיות.
ההגדרה רחבה מאוד וכך כתוב בהצעה לנושא –

" זה יכול להיות במיקרו – הילדים, המצב הכספי שלכם, מקום העבודה, הזוגיות, המשקל….וזה יכול להיות במאקרו – המצב במדינה, בעולם, באקלים…."

הדבר הראשון שחשבתי עליו כשקראתי את ההצעה הזאת היה המקצוע שלי. מהו המקצוע שלי? אני "עובד במחשבים". פשוט, לא?

אז הנה הרקע, ההיסטוריה, המציאות והפער…(זהירות, ארוך)

כשהייתי בכיתה ח' (מה שהיה בזמני ובשבילי סיום בית הספר היסודי) התלבטתי בבחירת תיכון. ההורים שלי הכווינו אותי ואת אחיי לבחור בתיכון "מקצועי" – הם רצו שאנחנו (בניגוד אליהם) נסיים בית ספר עם "מקצוע ביד". כך אחי הגדול למד בתיכון אלקטרוניקה ואחותי הגדולה למדה גרפיקה. ואני?  משום מה החלטתי שאני רוצה ללמוד מחשבים. לא הייתי בטוח מה זה אומר בדיוק, אבל ידעתי שזה מקצוע מתוחכם שדורש מחשבה ואינטליגנציה (שחשבתי שיש לי) ושלא דורש כוח פיזי, מוטוריקה עדינה וקואורדינציה (שידעתי שאין לי).  

התחלתי ללמוד מחשבים בתיכון ואהבתי את זה. תכנתי בבייסיק בהתחלה ואחר כך ב- C ובקובול והייתי די מוצלח בזה – מהטובים בכיתה.  במבחנים הוצאתי ציונים גבוהים ונהניתי מלכתוב תכניות ולמצוא ולתקן באגים.

להמשיך לקרוא הנושא החם – הפער בין המציאות לבין מה שאמור להיות

הסיפור הראשון לשבת (שוב)

בזמן כתיבת הרשומה על הדברים שמצחיקים אותי נזכרתי בתכנית "מה יש" ובעקבותיה בסיפור לשבת הראשון אי פעם שפרסמתי בבלוג (עוד בתפוז) בהשפעת הסדרה. החלטתי לפרסם אותו שוב. גיליתי להפתעתי שפרסמתי אותו פה בינואר 2009… כששקלתי אם לפרסם פה או בתפוז. אחרי התלבטות החלטתי שאפשר לפרסם שוב.
אז הנה הוא, עם ההקדמה המקורית:

לפני שנים רבות, כשהייתי עוד סטודנט באוניברסיטה (ועוד עתודאי ר"ל), אהבתי מאוד להקשיב לתוכנית האגדית "מה יש".

אחת הפינות החביבות עליי הייתה "סיפור לשבת" של חזקל מוסרי.

הסיפורים עסקו בד"כ בדמויות פשוטות ואפילו יום-יומיות שקרו להן דברים פשוטים ויום-יומיים.

ותמיד (או לפעמים? זה היה מזמן…) היה לסיפורים האלה מוסר השכל.

כמחווה לעידן ההוא, ברצוני לספר סיפור לשבת משלי. (מותר לקרוא גם בימי חול):

להמשיך לקרוא הסיפור הראשון לשבת (שוב)

איש התשבץ (סיפור לשבת)

טומי (שם (כינוי) בדוי) היה כותב תשבצים בעל ניסיון (ותיק) שתשבציו התפרסמו כל יום או לפחות פעם בשבוע בעיתון ידוע.

גאוותו הגדולה של טומי הייתה על כך שבניגוד לכותבי תשבצים אחרים הוא לא המציא מילים ולא השתמש בהגדרות מעוותות: כל ההגדרות והפתרונות שבתשבציו היו לקוחים מחיי היום יום.

יום אחד בחודש אזרחי (אפריל), ישב טומי על מין רהיט (ספה), שתה משקה חום המכיל חומר ממריץ (קפאין) וצפה בתוכנית על סגנון מוזיקלי (סוינג) כאשר לפתע הוא קלט באוזניו (שמע) צרחה מחרידה שמיד לאחריה פרצה לחדר אשתו שעל פניה הבעה מבעיתה, מזעזעת (מקברית).

להמשיך לקרוא איש התשבץ (סיפור לשבת)

כ"ח בנובמבר 2019 (סיפור לשבת ל' בנובמבר)

בכ"ח בנובמבר 2019 (30 בחשוון תשע"ט) התכנסה כנסת ישראל לישיבה חגיגית לציון 72 שנים פחות יום להחלטה ההיסטורית של האו"ם על הקמת מדינה יהודית (וערבית) בארץ ישראל. (ביום שישי בכ"ט נובמבר חברי כנסת, כמו רוב הישראלים, לא עובדים).

את הישיבה פתח יושב ראש הכנסת בנאום חגיגי ומרגש שנקטע רק בקריאות ביניים של חברי הכנסת הערבים שקראו לדקת דומיה לזכר המדינה הערבית בארץ ישראל.

להמשיך לקרוא כ"ח בנובמבר 2019 (סיפור לשבת ל' בנובמבר)