ניקיונות הפסח

במדור השרביט החם התבקשנו לכתוב על ניקיונות לקראת הפסח – של הורינו (בילדותנו) ושלנו.

האמת שלא התכוונתי לכתוב – מקוצר זמן (שנגרם לשם שינוי מסיבות טובות), אבל קריאת הרשומה בנושא של Adiad העלתה לי כמה זיכרונות שרציתי לחלוק.

אתחיל עם החלק הקל – הניקיונות שלנו. לא קיימים. אנחנו לא מנקים במיוחד לפסח אלא מנקים כרגיל (שזה אומר מעט מדי). אם במקרה אנחנו מארחים בליל הסדר (זה קורה מדי פעם) אנחנו מנקים את אזור הסלון והמטבח קצת יותר מהרגיל, אבל כפיצוי הם מתלכלכים יותר מהרגיל במהלך ליל ההסדר כך שהכל מתאזן.

בילדותי זה היה סיפור אחר לגמרי… הורי שמרו על כשרות לפסח לפי כל הכללים. אמי התחילה לנקות את הבית בקפדנות רבה כשבועיים לפני פסח (אולי קצת פחות… אני לא בטוח).
כל פעם היא הייתה מצחצחת חדר אחד ומכריזה עליו כעל חדר כשר לפסח שאסור להכניס אליו חמץ.  אנחנו, הילדים, היינו עוזרים בניקיון אבל עיקר העבודה הייתה של אמי.

השיא הגיע בערב שלפני ליל הסדר. ביומיים –שלושה האחרונים לפני ערב החג אמי התמקדה במטבח וניקתה את כל הארונות (היו לנו הרבה) ואת המקרר (אני מניח שבחלקים). העבודה הזאת כללה אחסון של כלי "החמץ" בארונות גבוהים (ונקיים) והורדת כלי הפסח מאותם ארונות. היה לנו סט מלא של כלי אוכל שהשתמשנו בהם רק לשבוע של פסח.

בערב אמא ריכזה את כל החמץ שנשאר על שולחן המטבח וניקתה (או "הכשירה") את כל שאר המטבח.  החוויה המיוחדת הייתה הכשרת השיש – אחרי שפונו ממנו כל הדברים שהיו עליו אמא הייתה שופכת עליו כוהל מפוגל (שאנחנו קראנו לו אז "ספירט") ומציתה אותו. כן, מדליקה גפרור וזורק אותו על השיש שמיד התלקח ובער באש כחלחלה נעימה.
היינו מכבים את האור במטבח ומתרכזים בו כולנו לצפות בקסם הזה.  כמובן שההורים וידאו שנישאר במרחק בטוח.

הרעיון בעצם פשוט – השיש עצמו לא בער כי היה עשוי מאבן. האלכוהול בער מהר ובבעירה הזאת נשרפו כל פירורי החמץ שאולי התחבאו על השיש…

לאחר מכן היינו עושים "בדיקת חמץ". כל ילד היה מקבל כמות ספורה מראש של פירורי לחם גדולים והחביא אותם ברחבי הבית. הושבענו לזכור היטב היכן החבאנו כל פירור כי אם משהו היה נשאר למחרת זה היה אסון של ממש…
אבא היה הולך ברחבי הבית עם נר ומחפש את הפירורים.
(גם לזה יש הסבר, אבל הוא מתחום הדת – על בדיקת החמץ מברכים. אם לא נמצא חמץ זאת ברכה לבטלה ולכן צריך לדאוג שיהיה חמץ כלשהו. ההורים שלנו ובוודאי עוד רבים אחרים הפכו זאת למשחק משעשע).

בבוקר של ערב החג היינו אוכלים ארוחת בוקר "חמצית" אחרונה ליד שולחן המטבח ואחר כך יורדים לשרוף את שאריות החמץ.
בזמן שאנחנו (הילדים ואבא ובשנים מאוחרות יותר רק הילדים) שיחקנו באש, אמא ניקתה היטב את שולחן המטבח וכעת הבית היה כשר לפסח רשמית ואמא יכלה להתפנות להכין את האוכל לסדר….

היא לא נחה הרבה לפני פסח.

לטענת אבא שלי אמא בכלל לא הלכה לישון בלילה שלפני ליל הסדר אלא  קיימה "לילה לבן" של ניקיונות. אני לא בטוח שזה נכון, אבל אני בטוח שהיא לא ישנה הרבה.

אני די שמח שאנחנו לא עובדים קשה כל כך לקראת הפסח, אבל גם קצת מתגעגע לאווירה ההיא של לפני החג ובעיקר לשריפת השיש…

והרשומה המומלצת היא – הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – מוסקבה – בבלוג  של Adida

הסיפור לשבת על ההחמצה הגדולה

נוחם (שם בדוי) חי תמיד בתחושה גדולה של החמצה. הוא הסתובב לו בפנים חמוצות ונטר טינה לעולם על ההחמצות הגדולות שהיו מנת חייו.

בעצם זה לא היה תמיד.  בצעירותו נוחם קיבל את העולם בשמחה. הוא היה קם כל בוקר בתחושה שהיום הוא היום הראשון של שארית חייו. הוא דגל באמרה האמריקאית הידועה כי אם החיים מזמנים לך רק לימונים – הכן לימונדה.

ובאמת, כבר בגיל 12 הוא פתח ביוזמה העסקית הראשונה שלו- כמו בסרטים האמריקאים הוא פתח דוכן לימונדה מול ביתו.

להפתעתו ולאכזבתו היוזמה לא הצליחה כל כך. הקונים הלא רבים התלוננו על איכות הלימונדה שלו. פלוני טען כי אין בה מספיק סוכר ואלמוני התלונן כי איננה קרה מספיק. בסופו של יום האשים נוחם את טעמו של הציבור ונותר עם הרבה לימונדה ועם טעם חמוץ בפה.

אבל טעמה של ההחמצה הראשונה הזאת לא ריפה את ידיו. בגיל 14 הוא פתח ביוזמה עסקית חדשנית – מכירת תפוזים בתחנת הרכבת. התוכנית הייתה גאונית בפשטותה – הוא קנה קילו תפוזים בחמישה שקלים ומכר כל תפוז בחמישה שקלים.

ביום הראשון ליוזמתו החדשה הוא התייצב בתחנת הרכבת בשמונה בבוקר אך לאכזבתו הרבה הוא גילה שהוא החמיץ את הרכבת – מסתבר שבמקום מגוריו הקטן הרכבת יצאה בשבע וחמישים ולאחריה לא היו עוד רכבות במשך שלוש שעות.

ברוב ייאושו נוחם קילף תפוז והתחיל לאכול אותו. הוא ממש לא הופתע לגלות שהתפוז היה חמוץ.

בגיל 16 התאושש נוחם סוף סוף מכישלון יוזמותיו העסקיות הקודמות ופתח ביוזמה חדשה – צביעת דירות. מכיוון שהחליט לחשוב צעד אחד קדימה הוא ניגש לטמבוריה הרחוקה (הקרובה הייתה מאוד יקרה) וקנה עשרים גלון של צבע צהוב לימוני (עם נטייה לזרחני) שהיה במבצע משתלם במיוחד. לאחר מכן הוא פרסם ברחבי העיר את שירותיו המקצועיים אך נדהם לגלות כי הביקוש לצביעת דירות בצבע לימון היה במגמת ירידה מזעזעת יחסית לשיא של שנת תחמ"צ.

בסופו של דבר הוא השתמש בצבע כדי לצבוע את דירתו (ללא ידיעת הוריו שהיו בחופשה בצמח).

שוב חלפו להן שנתיים ושוב עלה במוח של נוחם רעיון מקורי מאין כמוהו – הוא ייכנס לעסקי קניית ומכירת החמץ. להבנתו הרבנות החמיצה הזדמנות של ממש בכך שלא עשתה רווחים נאים ממכירת החמץ. הוא הכין תוכנית עסקית מפורטת עליה הוא שקד ימים ולילות . לאחר שהתוכנית הייתה מושלמת לדעתו הוא רץ לפגישה עם הרבה הראשי הספרדי. בכניסה למשרד הרב הוא גילה שהוא שוב החמיץ את ההזדמנות – הוא פגש שם את אחמד שבדיוק קנה את כל החמץ של העיר במחיר הרגיל.

שבע מרורים (או בעצם מחמצים) וכישלונות החליט נוחם כי די לו ביוזמות אלה. יותר לא יראה את פרצופו החמוץ בעיר. הוא הסתגר בבית הוריו כשהחלטתו נחושה לא לעבוד יותר כל חייו.

הוריו לא קיבלו את היוזמה החדשה בעין יפה. לא מספיק שבנם הסתובב בפרצוף חמוץ בבית 24 שעות ביממה, הוא גם לא תרם דבר לכלכלת המשפחה. לאחר ויכוחים רבים החליטה אמו כי על נוחם לכל הפחות ללמוד לבשל ולהיות אחראי לארוחות בבית.

בימים הראשונים להסדר החדש נטה נוחם להוסיף לאוכל יותר מדי חומץ. אך לאט לאט הוא גילה שהוא אוהב להכין אוכל ויש לו כישרון לכך. במשך הזמן למד נוחם להכין עוד ועוד סוגי מאכלים ותוך זמן קצר הוא למד (כצפוי) להחמיץ מלפפונים.

המלפפונים החמוצים של נוחם היו מצוינים. כל מי שטעם אותם שיבח את טעמם החמצמץ בדיוק במידה הנכונה.

לאחר שנתיים של הסתגרות בבית יצא נוחם ביוזמה חדשה – הוא פתח דוכן חמוצים בשוק. הפעם זו לא הייתה החמצה.

 עסקיו של נוחם שגשגו ותוך שנים ספורות הוא זכה לתואר הנכסף – מלך החמוצים.

מוסר השכל: כל המחמיץ מלפפון אחד כאילו החמיץ בעיטת עונשים מאחד עשר מטר

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – כחול – בבלוג של Jud

חג שני של פסח

"אבא" – שאל משה (שם בדוי) ביום האחרון של חול המועד את אביו עמרם (שם בדוי גם כן, אבל מובן בהקשר זה).
"רצית לשאול משהו?" – שאל עמרם את בנו משה.
"אני חושב שכן" – ענה משה – "אבל מרוב סוגריים ושמות בדויים כבר שכחתי מה רציתי לשאול והאם בכלל רציתי לשאול… למה אתה חושב שרציתי לשאול משהו?"
"משתי סיבות"  ענה עמרם – " הראשונה היא שאני יודע שאתה בן חכם ולכן מן הסתם אינך זה שאינו יודע לשאול. והשנייה היא שהמילים הראשונות ברשימה אחרי המילה 'אבא' הן – 'שאל משה' – מה שמרמז שרצית לשאול משהו"

סיפור חכמים לשבת שאחר הפסח

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שעדיין היו מסובים בבני ברק.

מכיוון שפסח עמד להסתיים וימי החמץ קרבו ובאו, ישבו החכמים על מדוכת הלכות הפסח – וליתר דיוק – הלכות המעבר מפסח לחמץ.
אמר רבי עקיבא: "מימי אבותינו במצרים למדנו כי יש להוסיף מהקודש אל החול, על כן חש להרבות באכילת מצות מערב פסח עד לערב שבועות"

סיפור חכמות לשבת ולחג שני של פסח

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שיצאו יחדיו לקניות לקראת שבת המלכה והחג השני של פסח בסופרמרקט גדול וזול במיוחד בבני ברק.

אמרה הרבנית רחל: "מאוד מדכא לערוך קניות במהלך חג הפסח. מראה הניילונים המכסים מדפים רבים גורם לי למחשבות שליליות"

הסכימה איתה הרבנית שרה והוסיפה: "קשה גם לבנות תפריט לארוחת החג השני – כזה שלא יכיל חמץ (כמובן), לא יזכיר יותר מדי את הארוחה של ליל הסדר וגם יכיל אוכל טעים"

שאלה הרבנית רבקה: " מה כל כך נורא בארוחה שתזכיר את הארוחה של ליל הסדר?"

סיפור חכמים לשבת שלפני פסח

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובין בבית קפה בבני ברק ועסקו בהלכות ליל הסדר שחל בערב שבת.

אמר רבי עקיבא: "אם ליל הסדר חל בערב שבת יש להוסיף עוד שתי קושיות כנגד שני נרות השבת"

אמר רבי אלעזר: "אם ליל הסדר חל בערב שבת יש להוסיף שתי כוסות – אחת לקידוש יום שישי ואחת לקידוש ערב החג"

שאל אותו רבי אליעזר: "רבי אלעזר מכובדי, הראשונה מארבע הכוסות היא כבר לקידוש ערב החג וגם ניתן לקדש עליה ליום שישי כי הקידוש אחד הוא! מדוע לדעתך יש להוסיף שתי כוסות?"

אמר לו רבי ששון: "הרשו נא לי להסביר בבקשה. כתוב בהגדה: 'וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח'. 'לספר' בגימטריה זה 370. 'כוס יין' בגימטריה זה 156. כלומר, כדי לספר צריך להוסיף לכוס היין עוד 214. אם נוסיף שתי כוסות יין זה ייצא 312. נוריד מזה 214 ונקבל… מה הייתה השאלה?"

אמר רבי שמחה: "השאלה היא מדוע אנו יושבים בבית קפה ולא בביתו של אחד מאיתנו או בבית המדרש כהרגלנו"

אמר רבי יוסף בעל הנס: "זאת דווקא שאלה קלה מאוד! אנו יושבים בבית הקפה בשם השוויון בין המינים. מדוע רק נשותינו הרבניות המכובדות יושבות תמיד בבית קפה ואנחנו לא? אנו נמצאים במאה ה-21 וגם לנו הרבנים החכמים מותר לשבת בבית קפה (כל עוד הוא כשר למהדרין)!"

הסתכלו עליו כל הרבנים במבטים מופתעים ולגמו מהקפה במבוכה, אכלו מהעוגה בתימהון וצקצקו בלשונותיהם בהפתעה (מעצם הצקצוק)

אחרי ששתו, אכלו וצקצקו אמר רבי שמעון בעלה של רינה: "ההסבר של עמיתי רבי יוסף בעל הנס הוא מעניין, אך הסיבה האמיתית שאנו – או לפחות אני – בבית קפה היא שרינה אשתי עסוקה בהכשרת הבית לפסח ולכן זרקה אותי מהבית שלא אפריע לה."

התפלאו והופתעו הרבנים לשמוע אמירה זאת ורבי יהושע שאל: "ממתי מצינו כי נשותינו שולטות בנו? הרי ההיפך הוא הנכון!"

ענה לו רבי שמעון בעלה של רינה: "אמנם אנו שולטים בנשותינו, אך הן שולטות בבית ועל כן איננו יכולים לשבת בבית אם נשותינו היקרות אינן מאשרות זאת"

הסכים איתו חלקית רבי בוריס ואמר: "אין ספק כי נשותינו שולטות בבית, אך יש לי ספק דק מן הדק האם אנו באמת שולטים בנשותינו. אני יודע שאני שולט באשתי, אך האם הדבר נכון לכולנו?"

כשסיים את דבריו תלה  רבי בוריס את מבטו ברבי שמעון בעלה של רינה שהסמיק עד שורשי זקנו אך לא אמר מילה.

באופן תמוה גם כמה מן הרבנים האחרים הסמיקו קשות והשתדלו לא להביט זה בפני זה. שתיקה מביכה השתררה עד ששברה רבי עקיבא ושאל: "אז למה אנחנו לא יושבים בבית המדרש? למה דווקא בבית קפה?"

ענה לו רבי אלעזר: "לישיבה בבית הקפה טעמים רבים והראשון בהם הוא כמובן טעם הקפה הטוב בהרבה מטעמו של הקפה בבית המדרש"

קפץ לדבריו רבי אליעזר ואמר (בפה מלא): "הטעם השני הוא שהעוגות בבית הקפה טעימות בהרבה מאלה שבבית המדרש"

קרא אותם לסדר רבי ששון ואמר: "אבל הטעם העיקרי הוא שגם את בית המדרש מכשירים לפסח ועל כן התבקשנו להדיר רגלינו משם כל עוד הן רגלי חמץ"

הנהנו הרבנים בהסכמה אבל רבי שמחה שאל: "וכיצד מכשירים רגלי חמץ?"

שמחו הרבנים על כך ששיחתם חזרה שוב למסלולה הראוי ורבי יוסף בעל הנס ענה: "יש לטבול את הרגליים ג' פעמים באקונומיקה כשרה לפסח (בהכשר מהודר)"

מוסר השכל: בוודאי אפשר למצוא מישהו שיכשיר את הרשומות בבלוגים לפסח

שבת שלום!

והרשומה המומלצת – התשובות של ראסל וזקנתו של סוויפט – בבלוג של דני קרמן