מחושך לאור – סיפור לשבת ולחנוכה

אור (שם בדוי, אך חשוב לסיפור) נהנה מאוד משנתו הראשונה בגן טרום-טרום-טרום-חובה.

הוא אהב לצייר, לבנות מגדלים מקוביות, לשחק עם הילדים האחרים, לנשוך אותם, לשמוע סיפורים, לרקוד ולשיר.

מבחינתו, לימוד שירים חדשים היה הדבר הטוב ביותר בגן. כל יום הוא ציפה לרגע שבו אורה הגננת תכריז כי זיוה המנגנת הגיעה וכל הילדים מוזמנים לשיר שיר חדש.

הוא התאמן היטב על השירים ושר אותם בבית לאמא ולאבא שהיו גאים בו מאוד למרות שפה ושם הם תיקנו לו את המילים של השירים (לא תמיד בצדק! הוא היה בטוח ששרים "עוד מעט ירד אלינו יום שבת רטוב" כי בשבת הוא הרבה פעמים הלך לים או לבריכה).

לקראת חג החנוכה החליטה אורה הגננת באופן מקורי לקיים מסיבת חנוכה בהשתתפות ההורים ובכיכובם של ילדי הגן.

הילדים התאמנו בהתרגשות יום יום על שירים וריקודים חדשים שכולם היו קשורים (לפחות בעקיפין) לחנוכה – החל מ"סביבון סוב סוב סוב" וכלה ב-"אמי קנתה סופגניה לי".

אור אהב את כל השירים, אבל השיר אליו הוא נמשך יותר מכל היה "באנו חושך לגרש".

קודם כל, השיר לווה ברקיעות רגליים עזות – שמאוד התאימו לאור בזכות נעליו החדשות שהאירו באור אדום עם כל רקיעה.

שנית, מילות השיר סיקרנו אותו  מאוד.

כשהגיע אור הביתה הוא מיהר לדון עם אמא אורית על משמעות השיר.

"למה לגרש את החושך?" –שאל אור (שהיה ילד פקח יותר מהממוצע) – "והרי הבובה זהבה כבר קבעה שהוא ילד טוב!"

אמא הסכימה עם האבחנה, נתנה לאור נשיקה גדולה ומטבע שוקולד והסבירה לו שחושך הוא לפעמים טוב ולפעמים רע, וכשמדליקים נרות הוא רע ולכן מגרשים אותו.

אור התעקש לא להבין את ההגיון שבתשובה אבל תמורת סופגניה הוא הסכים לחכות להסבר של אבא (כשיצא מהשירותים). בינתיים הוא עבר לשאלה הבאה: "מי מחזיק אותי בידיים ולמה ליד אש? זה מסוכן!"

אמא בהתחלה לא הבינה את פשר השאלה, אבל אבא אורי שיצא בדיוק מהשירותים מיהר לפזם בחיוך "בידינו אור ואש" והסביר לאור שהאור בשיר הוא לא אור הילד אלא אור שהוא ההיפך מחושך.

גם את ההסבר הזה היה קשה לאור לקבל. "איך אפשר להחזיק אור בידיים אם זה לא ילד-אור?" הוא שאל.

אמא ואבא העלו שלל דוגמאות להחזקת אור בידיים – פנס, נר, גפרור, פנס אחר ואפילו נר – אבל אור דחה את כל הדוגמאות בטענה כי מדובר בכלים המפיצים אור, אך לא באור עצמו.

אבא ניסה לשיר "באנו חושך לגרש, בידינו פנס ואש" אבל הוא נאלץ להודות שיש פה משמעות אחרת.

אחרי התייעצות קצרה בין אמא ואבא הוחלט שלמעשה השורה הזאת בשיר מוטעית ואפשר לעבור לשורה הבאה.

השורה הבאה הוכחה כקשה מאוד: "כל אחד הוא אור קטן".

אור מחה בתוקף על המילים האלה: לא כל אחד הוא אור – רק הוא אור – והוא לא אור קטן אלא אור גדול שכבר הולך לגן.

ההורים מיהרו להסכים שאור כבר גדול ונתנו לו עוד סופגניה – הפעם גדולה – כדי להדגיש את הנקודה.

לאחר שאכל את הסופגניה הגיע אור לעוד שורה בעייתית: "וכולנו אור איתן". מיהו אותו אור איתן? היה לו איתן בגן, אבל הוא ללא ספק לא היה אור. 

אבא הסביר שאיתן הוא חזק, אבל אור התעקש שהוא יותר חזק מאיתן והוא תמיד מנצח אותו.

בשלב זה ההורים המותשים הבטיחו שהם ידברו עם אורה הגננת על השיר והציעו שכעת ידליקו נרות – הצעה אותה קיבל אור בחפץ לב.

לאחר הדלקת הנרות וארוחת הערב (בה אור משום מה לא גילה תיאבון רב והסתפק רק בעוד שתי סופגניות) מיהרו ההורים לרחוץ את אור ולשלוח אותה למיטה.

אחרי שני סיפורים ושלושה שירי ערש הם כיבו את האור בחדרו של אור.

חשיכה ושקט שררו בחדר ואבא ואמא יצאו מהחשיכה לאור גדול (אורה של הטלוויזיה כמובן) בתקווה שאור יגדל מהר ויפסיק להציק להם עם שאלות כאלה.

מוסר השכל:  סורה חושך, הלאה שחור – או שאור יתחיל לשאול גם אתכם שאלות קשות

שבת שלום וחנוכה שמח!

והרשומה המומלצת היא –מדריד – הכיכר הראשית Plaza Mayor – בבלוג של adiad

מקור השם חנוכה – סיפור חכמים לשבת ולחנוכה

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובין בבני ברק להדלקת נרות חנוכה.

בעודם מחכים לשקיעת החמה, מכיוון שלא רצו לבטל את זמנם, החלו לחפש נושא לדון בו.

שאל רבי עקיבא: "מי יודע מדוע נקרא חג החנוכה כך?"

תמה רבי אלעזר: "נער הייתי וגם זקנתי ולא שמעתי שקוראים לחג החנוכה כך!"

שאל רבי אליעזר: "אז איך שמעת שקוראים לחג?"

ענה רבי אלעזר: "חג החנוכה כמובן!"

להמשיך לקרוא מקור השם חנוכה – סיפור חכמים לשבת ולחנוכה

ליהודים הייתה אורה ושמחה – סיפור לשבת (ול-31.12)

מגיל צעיר למד יהודה (שם בדוי) כמה טוב להיות יהודי. בתור בן לעם הנבחר, ידע יהודה  שהיהודים זכו בכל הקופה.

זכייה זאת התבטאה בעיקר בחג החנוכה: בעוד שהנוצרים האומללים קיבלו רק מתנה אחת ויום חג אחד בחג המולד, חגג יהודה עם שמונה ימים, שמונה נרות, שמונה סופגניות וכמובן שמונה מתנות.

אבל לא רק נצחון המכבים על יום ההולדת של ישוע גרמו ליהודה לשמוח ביהדותו.

שבוע אחרי חג המולד חוגגים הנוצרים את השנה החדשה.

רוב חייו יהודה התייחס בזלזול מסוים לחגיגות האלה. הוא ידע שראש השנה החוקי היחיד חל ב-א' בתשרי (פרט כמובן לראש השנה לאילנות בט"ו בשבט ועוד שני ראשי שנה ידועים פחות).

להמשיך לקרוא ליהודים הייתה אורה ושמחה – סיפור לשבת (ול-31.12)

סיפור חכמים לשבת של סוף דצמבר

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובין בבני ברק בדירתו המרווחת (יחסית) והחדשה (יחסית) של רבי עקיבא (ברחוב רבי עקיבא) וערכו הכנות לשבת הבעל"ט.

אמר רבי עקיבא: "כל שבת היא מלכה, אבל השבת הקרובה קדושה יותר מהרבה שבתות אחרות"

שאל אותו רבי אלעזר: "ומדוע חושב אתה כך ידידי המלומד? האם בגלל ששבת זאת חלה אחרי צום י' בטבת?"

הוסיף ושאל רבי אליעזר: "ואולי אתה רומז לכך שזוהי השבת השנייה אחרי חג חנוכה וסוף סוף נגמרו בביתנו הסופגניות?"

להמשיך לקרוא סיפור חכמים לשבת של סוף דצמבר

אפס אפס שמונה במשימה נועזת לגירוש החושך

הסוכן החשאי גיא אג"ח 008 בעל הרישיון לאופנוע קל עד 125 סמ"ק ישן בשלווה במיטתו וחלם על משימתו האחרונה – אותה עדיין אסור לחשוף בבלוג (אבל מותר לגלות שמדובר בהצלת העולם, חיסול הרעים באמצעות מבחר גאדג'טים מתוחכמים וכמובן שפע של סוכנות יפיפיות משני צדי המתרס).

לפתע הוא התעורר מסיבה לא ברורה. בחושיו החדים הוא הבין תוך חמש דקות שהוא כבר לא ישן אלא ער (למחצה).

הוא גישש בידו הימנית אחר האקדח שלו (שהיה גם פותחן בקבוקים וסימנייה לספרים) ובידו השמאלית אחרי הבחורה (היפיפייה) שישנה לצדו מתוך כוונה להסות ולהרגיע אותה כדי שלא תצרח לפתע אם ייכנס לחדר סוכן אויב בגובה שני מטרים ומעלה ושרירי פלדה. אולי גם שיני פלדה.

להמשיך לקרוא אפס אפס שמונה במשימה נועזת לגירוש החושך

סיפור חכמים לחנוכה

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובים בבני ברק לאחר הדלקת נר ראשון של חנוכה והיטיבו את ליבם ואת כרסם בלביבות תפוחי אדמה משובחות.

אמר רבי עקיבא: "מכל החגים אוהב אני את כולם אך פינה חמה שמורה בקיבתי לחג החנוכה בשל לביבות תפוחי האדמה החמות והמתוקות"

הנהנו כל הרבנים בהסכמה ורבי אלעזר הוסיף מיד: "אמנם גם סופגניות אוהב אני, אך בלביבות יש יתרון בריאותי כביר בשל היותן עשויות על טהרת הירקות"

להמשיך לקרוא סיפור חכמים לחנוכה

סיפור חכמות לשבת של חנוכה

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שהיו מסובות בדירת חברים בבני ברק לאחר הדלקת נרות ובליסת סופגניות ועסקו בהשוואת איכות הסופגניות שלהן לסופגניות חברותיהן.
אמרה הרבנית רחל: "עם כל הכבוד לסופגניות שלכן (ויש כבוד) ועם כל הצער שאין הנחתום מעיד על עיסתו, אני מרגישה צורך לציין כי הסופגניות שלי הצליחו השנה"
הסכימה איתה הרבנית שרה והוסיפה: "אין לי ספק כי הסופגניות שלך היו בין הסופגניות המובילות שטעמנו הערב ונפלו רק במעט מהסופגניות שלי!"
נעלבה הרבנית רחל קמעא והחלה לכחכח בגרונה בחיפוש אחר תשובה ניצחת, אבל לפני שפתחה את פיה קפצה הרבנית רבקה ואמרה: "אכן אהבתי מאוד את הסופגניות שלך חברתי שרה וגם שלך חברתי רחל ואינני יכולה לומר איזו מהן הייתה טובה יותר. מצד אחד, המרקם של הסופגניות של שרה היה כמעט מושלם כמו אלה שלי. מצד שני המילוי בסופגניות של רחל היה בטעם גן עדן – כמעט כמו המילוי של הסופגניות שלי!"

להמשיך לקרוא סיפור חכמות לשבת של חנוכה

אחרי החגים (יתחדש הכל?)

חגי (שם בדוי כמובן) היה בעל מקצוע יוצא מהכלל. מכך שהוא יצא מן הכלל אם יכולים להבין שהוא היה אמין, אחראי, יעיל וגם לא יקר.
אבל מכך שהוא היה "בעל מקצוע" קשה להבין מה המקצוע שלו. האם הוא היה נגר? אופה? סנדלר? לעת עתה זה סוד.
וכעת, כשמותר לגלות את הסוד, אשתמש בזכות זאת ואגלה שחגי היה כלבויניק לכל דבר ועניין: הוא ידע לתקן תריסים, לצבוע, לרצף, להתקין מערכת הפעלה, לבצע תיקוני חשמל קלים, לתקן מכונות כבדות, להכין כבד קצוץ ואפילו להחליף נורות שרופות.
קהל לקוחותיו של חגי ידע שאפשר להזמין אותו לתקן כמעט כל בעיה והוא כמעט תמיד יגיע מהר וכמעט תמיד יפתור את הבעיה. (לעיתים הוא רק כמעט פתר את הבעיה אבל זה לא קרה תמיד).
בערב ראש השנה התקשר אל חגי אחד מלקוחותיו הוותיקים וביקש ממנו לבוא בדחיפות כדי לתקן תקלה בטלוויזיה שלו (של הלקוח, לא של חגי). חגי כמובן נענה לבקשה ומיהר להגיע לביתו של הלקוח.
לאחר שהוא פירק את הטלוויזיה למרכיביה הוא גילה מהי הבעיה, אבל לצערו לא היה ברשותו חלק חילוף מתאים.
מכיוון שהחנויות כבר נסגרו, חגי לא היה יכול להשיג חלק מתאים. הוא הבטיח ללקוח שהוא יחזור עם החלק יום לאחר החג, אבל להפתעתו הלקוח ביקש שיחזור לא אחרי החג אלא אחרי החגים. הסתבר שמיד עם סיום ראש השנה מתכנן אותו לקוח לטוס לחו"ל והוא יחזור רק לאחר סוכות.
חגי נאלץ להסכים, אך בהיותו בעל מקצוע אחראי הוא ניגש כבר ביום שאחרי ראש השנה לחנות החלפים החביבה עליו כדי לקנות את החלק החסר. באופן מוזר החנות הייתה סגורה ושלט על הדלת הודיע כי בעל החנות יצא לחופשה ויחזור אחרי החגים.
חגי לא התייאש. הוא פנה לחנות החלפים הקצת פחות חביבה עליו. החנות אכן הייתה פתוחה, אבל המוכר בחנות הסביר שהחלק הנדרש חסר במלאי (לא סתם זאת הייתה החנות הפחות חביבה על חגי!) ובגלל שהספק בחופשה הוא יוכל להשיג את החלק רק אחרי החגים.
חגי ניסה את מזלו בעוד כמה מקומות, אך גילה שלפני שיגיע "אחרי החגים" הוא לא יוכל לרכוש את החלק החסר. הוא התנחם בכך שבכל מקרה הוא לא יוכל להשתמש בחלק לפני "אחרי החגים" והתכוון לשכוח מכל העסק עד אחרי החגים, אבל הוא נתקל בעוד ועוד דחיות והבטחות ל"אחרי החגים" כך שהחגים והאחרי לא יצאו מראשו.
בשלב מסוים (בין יום כיפור לסוכות) הבין חגי שבתקופת החגים אין כמעט אנשים עובדים בארץ. נאמן לאמרה הישנה – "אם אתה לא יכול לנצח אותם – הצטרף אליהם" – הוא החליט לצאת לחופשה בעצמו ולחזור לעבודה אחרי החגים.
(במאמר מוסגר אוסיף שאמנם מקור האמרה הנ"ל הוא ככל הידוע לי באנגלית – If you can't beat them, join them  – אבל  כמו הרבה דברים אחרים אמרה זאת נשמעת הרבה יותר טוב ביידיש. לצערי אני לא יודע יידיש ולכן הדברים לא נשמעים לי טוב יותר, אבל לשמחתי יש לי שירותי תרגום של גוגל. אני לא יודע כמה אפשר להסתמך עליהם אבל בכל אופן התרגום המוצע שקיבלתי הוא – אויב איר קענען נישט שלאָגן זיי, פאַרבינדן זיי" ואין לי כל ספק שזה נשמע טוב יותר.)
והנה תם לו חג הסוכות. חגי השיג את החלק החסר והתקין אותו (זה לא פתר את הבעיה בטלוויזיה, אבל זה כבר סיפור אחר). הוא ניסה לחזור לשגרה של לפני החגים, אבל הוא גילה שהוא ממש מתגעגע לימי החופשה שלו.
עיון בלוח השנה גילה לו שגם בדצמבר יש חגים – ואפילו חגיגיים מאוד – ולכן הוא החליט לדחות את החזרה לשגרה לינואר, מיד אחרי החגים (חנוכה וכריסטמס).
אבל ייתכן שהוא יחליט לחכות שגם ט"ו בשבט ,פורים ופסח יעברו.
מוסר השכל: לשמחתנו תמיד יש עוד חגים
שבת שלום!
והרשומה המומלצת היא – חמישים וחמש – בבלוג של שושן פרא
בהצלחה לבן שלי בלימודים בטכניון!

מעוז צור ישועתי

מעוז (שם בדוי) מאוד אהב את חג החנוכה. הוא כמובן נולד בחנוכה (אחרת הוא לא היה מקבל את השם הבדוי מעוז) ולכן חג החנוכה התקשר אצלו עם מתנות ועוגת יום הולדת, אבל הוא אהב גם את הלביבות, הסופגניות והדלקת נרות. וגם את השירים. הוא מאוד אהב לשיר שירי חנוכה.

 

אבל דווקא עם השיר שהתחיל בשמו הבדוי היו לו בעיות. הוא ידע את המילים בעל פה – אפילו את הבית שהתחיל במילים "יוונים נקבצו עליי" – אבל הוא לא באמת הבין את משמעות המילים וזה קצת הביך אותו.

 

רק ביום הולדתו ה-11 הוא סוף סוף אזר אומץ ושאל את אביו צור (שם בדוי כמובן) מה משמעות המילים. אבא חייך במבוכה והסביר שהן די ברורות. הוא עיין קצת בקופסת הנרות שעליה הודפס השיר וקרא לזוגתו (היא אמו של מעוז): "ישועה, את יכולה לעזור לי רגע בבקשה?"
ישועה (שם בדוי) מיהרה להצטרף למעוז ולצור ושאלה במה העניין. מעוז חזר על שאלתו וישועה אמרה שהיא תשמח להסביר. היא כמובן התחילה בהתחלה:

"מעוז צור ישועתי – זה די ברור. מעוז משמעותו (חוץ מהשם הבדוי שלך מבצר, מקלט, מקום בטוח. צור זה (חוץ מהשם הבדוי של אבא) סלע חזק מאוד וישועתי זה (חוץ ממני) זאת ההצלה שלי או הגאולה שלי. כלומר, המבצר החזק שלי שמציל אותי."
אבא התערב כאן והסביר שהמבצר החזק שמציל אותי (או את מעוז) הוא למעשה כינוי לאלוהים.

אמא המשיכה: "לך נאה לשבח – זה עוד יותר ברור. זה כיף להלל את אלוהים". היא הסתכלה על צור במבט שאמר שכדאי שהוא ימשיך מכאן.

אבא הבין את הרמז ואמר: "יכון בית תפילתי – הוא (אלוהים) יקים את בית הכנסת שלי שבו אני מתפלל"

כאן עצר אותו מעוז ושאל: "אם אתה רוצה להתפלל אתה לא יכול פשוט ללכת לבית הכנסת בקצה הרחוב? למה אתה צריך שאלוהים יקים בית כנסת בשבילך?"

 

אבא השתעל במבוכה ומיהר לתקן את עצמו: "בעצם זה לא בית כנסת… התפילה בלבלה אותי. זה בית המקדש. אלוהים יקים לנו את בית המקדש 'ושם תודה נזבח' – כלומר נקריב קורבנות לאלוהים לאות תודה על כך שהוא הקים את בית המקדש. או שהוא הציל אותנו. או משהו"

 

מעוז שוב התערב ושאל: "אלוהים באמת רוצה שנהרוג בעלי חיים בשבילו???"
אמא ראתה שאבא מסתבך ונחלצה לעזרתו: "לא בדיוק – זה רק משל, או שיר, או תקוות שווא. אבל השורה הבאה הרבה יותר מעניינת: 'לעת תכין מטבח מצר המנבח' – הכוונה היא לזמן שבו אלוהים יחסל את אויבנו הנובחים כמו כלבים"

"אבל אני אוהב כלבים" – אמר מעוז בעצב ונבח נביחה קצרה.
אבא ליטף את ראשו (של מעוז) ואמר: "כל הכלבים הולכים לגן עדן. אבל פה מדובר על אויבים שאינם באמת כלבים. ואז 'אגמור בשיר מזמור – חנוכת המזבח'. וזה הסוף וגם זה אומר לנו שמדובר בחנוכה כי בבירור כתוב 'חנוכת' והמזבח מחבר אותנו לבית המקדש – עליו אנחנו מקריבים את הקורבנות הסמליים ולא באמת הורגים חיות וזהו. רוצה סופגנייה?"

 

מעוז לא נפל בפח (ולא בפך) ואמר: "כן, אני רוצה סופגנייה. עם שוקולד וקצפת. אבל אני יודע שלשיר יש עוד בתים ו-'אז נגמור' – זה לא הסוף. יש בתים שמדברים על פורים, יציאת מצרים ועוד"

אמא מאוד התפלאה ושאלה: "מאיפה אתה יודע את זה?" מעוז הסביר שהוא קרא על השיר באינטרנט. אבא ואמא שאלו יחד: "אז למה שאלת אותנו?"

מעוז חייך וענה: "כדי לקבל סופגנייה! (עם שוקולד וקצפת)"

 

 

מוסר השכל: אפשר למצוא כמעט הכל באינטרנט, אבל לא סופגניות (אלא רק מתכונים וחנויות בהם ניתן לקנות אותן)

 

 

שבת שלום וחג שמח!

 

 

והרשומה המומלצת היא –  טיולים ללא עשן וגם תוספתא על נקרים– בבלוג של Pappa Quail

 

 

נר לי דקיק – סיפור לשבת שלפני חנוכה

נריה (שם בדוי) דאגה מאוד לבנה נר (שם בדוי גם כן). הוא היה דקיק כל כך!
מכל הבחינות האחרות היה נר ילד נורמלי ככל הילדים. הוא אהב לשחק, שנא ללמוד, אהב שוקולד וחטיפים, שנא ירקות ובמיוחד אהב לשיר.
אבל הוא היה כל כך דקיק… בפרופיל כמעט לא ראו אותו.
אביו של נר, אבנר (כמובן) לא ראה סיבה לדאגה. "כל עוד הילד בריא ומאושר" – הוא נהג לומר – "מה זה משנה האם הוא עבה או דק?"
אבל נריה לא נרגעה. היא לקחה את נר לרופאים שונים ומשונים, התייעצה בפורומים באינטרנט ואפילו הצטרפה לקבוצת תמיכה להורים לאנורקטיים (או ליתר דיוק הורים לאנורקטיות), למרות שכבר אחרי מפגש אחד היא נאלצה להודות שלבנה אין אף תסמין של אנורקסיה פרט לדקיקותו הרבה.

להמשיך לקרוא נר לי דקיק – סיפור לשבת שלפני חנוכה