אדם, חווה והנחש (סיפור לשבת)

ממרומי עץ הדעת צפה הנחש באשה שהיתה מלקטת ירקות ופירות בגן.

 “סססססס” – חשב לעצמו – “איזה יצור חביב הוא האשה. יש לה ידיים עדינות אך מעשיות, רגליים ארוכות ויפות וראש גדול ונאה.”

הנחש המשיך לצפות באישה המלקטת בזריזות וביעילות תותים, דובדבנים וקישואים (לקינוח) ופתאום התגנבה למוחו מחשבה מפחידה: מה יקרה אם האשה תחליט פתאום להפנות את ידיה הזריזות, עיניה החדות ומוחה המפותח כנגד בעלי החיים האחרים?

לא היה לו ספק שהאשה הזאת הייתה בעלת עוצמה גדולה יותר משל רוב בעלי החיים בגן העדן. כרגע היא מסתפקת בליקוט פירות וירקות ובחיי זוגיות מושלמים עם האדם, אבל יום אחד היא עלולה לגלות שזה לא מספיק לה.

מה יקרה אם למשל היא תרצה נעליים מעור נחש? אין ספק שהיא תשיג אותן. על חשבונו.

צמרמורת תקפה את הנחש מראשו ועד קצה זנבו והוא החליט לעשות הכל כדי למנוע את העתיד הנוראי הזה.

בימים הקרובים הנחש המשיך לעקוב אחרי אדם וחווה מקרוב, נחוש (כי הוא היה נחש) לפעול ברגע שיראה סימן – אפילו קטן – לסכנה מצידם.

והסימנים לא איחרו להגיע: כבר למחרת הוא שמע את חווה אומרת לאדם: "קר לי! למה אלוהים לא יכול היה לדאוג לנו לפרווה יפה ומחממת כמו של השועל או לפחות לצמר כמו של הכבשים?"

אדם רק חייך וענה: "כי אז לא היית יפה כל כך… אני אוהב אותך ככה, כמו שאת." הוא נישק את חווה, אבל הנחש שם לב שהיא לא התמסרה כולה לנשיקה.

אחרי יומיים, בזמן ארוחת הצהריים, שאל פתאום אדם: "מה יש היום למנה עיקרית? אני מקווה שלא שוב פטריות."

"מה רע בפטריות?" – שאלה חווה בתרעומת – "הלא תמיד אהבת אותן! תיכף תגיד לי שאתה רוצה להתחיל לאכול בשר כמו האריות הברברים!"

הנחש ראה משהו בעיני אדם שגרם לו להסתלק מהר מהמקום ולהתחיל לחשוב על תוכנית שתרחיק את עורו היקר מרגליה של האשה.

הוא כינס את החיות לאסיפה דחופה ותיאר להם את חששותיו. רוב החיות התייחסו אליו כאל משוגע לא מזיק.

"אתה חושש מהאדם?" – שאל  הפיל בלגלוג – "הם כל כך קטנים שאני יכול לדרוך עליהם בטעות!"

והטיגריס הוסיף – "אין להם ציפורניים כמעט והשיניים שלהן חלשות כל כך… אין סיכוי שהם ינצחו בעלי חיים אחרים!"

לאחר כמה נסיונות שכנוע נוספים קבע השימפנזה בבוז: "אדם וחווה הם רק חיקוי עלוב לשימפנזה. אין להם פרווה והם לא מסוגלים לקפוץ בין העצים. הם לא יכולים להזיק יותר מקופיף גלגו בן יומו!"

עם קביעה זו התפזרו כל החיות והנחש נותר לבדו עם חשששששותיו.

לרגעים מספר הנחש קצת פקפק בנחישותו, אבל אז הוא נזכר כי הוא ערום מכל חיות השדה. הוא הגה תוכנית נהדרת!

למחרת, פגש הנחש את חווה כשהיא קוטפת תפוחי פינק ליידי. הוא פנה אליה בבהלה מעושה ואמר: "חווה! איך את מעזה לקטוף תפוחים??? הלא אלוהים בפרוש אססססר עלייך ועל אדם לאכול מכל העצים בגן!"

חווה קצת הופתעה. קודם כל מכך שהנחש מדבר ושנית מכך שהוא מדבר שטויות.

"מה אתה? יובל המבולבל?" – שאלה חווה בחיוך – "אלוהים בפרוש התיר לנו לאכול מכל עצי הגן. פרט לעץ הדעת הרעיל – שאם נאכל מפריו נמות מיד. או אולי לאט ובייסורים. אני לא בטוחה".

הנחש צחק צחוק שטני (שעליו הוא התאמן חצי לילה) ואמר: "באמת, אששששה חכמה כמותך מאמינה לאלוהים? דעי לך כי פרי עץ הדעת אינו רעיל כלל. אלוהים אסר עליכם לאכול ממנו, כי אם תאכלו תהפכו להיות חזקים כמוהו!"

"אתה מקשקש שטויות" – ענתה חווה והתחילה להתרחק מהמקום. אבל הנחש עקב אחריה והמשיך לדבר על ליבה. לבסוף הוא שלף את הקלף המנצח: "אם את חוששת שהפרי רעיל, את יכולה לתת קודם לאדם לטעום אותו"

חווה כעסה על ההצעה החוצפנית, אבל מאוחר יותר – כשהיא חשבה שהנחש ואלוהים לא מסתכלים – היא  קטפה פרי אחד מעץ הדעת  ולקחה אותו איתה.

אדם הופתע מהגיוון בארוחה. "מה זה?" הוא שאל בסקרנות.

"תמיד יש לך שאלות!" – ענתה האישה בכעס – "אתמול לא רצית פטריות, אז עבדתי קשה להשיג לך משהו חדש ובמקום להודות לי אתה חוקר אותי? תאכל ותשתוק!"

אדם התחיל לאכול מהפרי כשחווה מסתכלת עליו ומחפשת סימנים להרעלה. אדם לא הבין נכון את מבטה והתחיל לשבח את טעמו הטוב של הפרי עד שחווה השתכנעה וביקשה ביס.

(מזל שפרי עץ הדעת היה גדול וסיפק ארוחת מלכים לשניים).

אחרי שהם שבעו חייכה חווה אל אדם בסיפוק. הוא חייך אליה חזרה ושאל: "על מה את חושבת?" (לו היו מחשבות בכיוון מסוים מאוד).

"ראיתי עלה תאנה מדהים היום – הוא ייראה עליך נהדר!" – ענתה חווה – "בוא נלך לשם כעת"

אדם העדיף לנמנם אחרי הארוחה אבל מבט אחד הספיק לו להבין שזה לא זמן טוב להרגיז את האשה.

הם יצאו למסע קניות ומדדו עלי תאנה שונים עד שחווה נראתה מרוצה.

"מספיק עלי תאנה להיום?" – שאל אדם בתקווה.

"בהחלט" – ענתה חווה – "כעת אני צריכה נעליים תואמות. אתה חושב שנעליים מעור נחש יתאימו לשמלת עלי התאנה שלי?"

הנחש ששמע את זה רץ בבהלה לקרוא לאלוהים.

והסוף ידוע.

מוסר השכל: כשחווה אמרה "אין לי מה ללבוש" – היא באמת התכוונה לזה.

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – סתוונית הנגב – בבלוג של עננת

שלום כיתה א'! (סיפור לשבת)

לקראת סיום החופש הגדול מירה (שם בדוי) התחילה להתרגש. כיתה א' הלכה והתקרבה בצעדי ענק ומירה לא הייתה בטוחה אם היא מוכנה.

בפינה חיכה לה התיק החדש (מתנה מיוחדת מאמא לקראת כיתה א') ובתוכו היומן שבחרה במיוחד, העפרונות המחודדים, הטושים והמדבקות.

ההתרגשות הלכה וגדלה ככל שחלפו הימים.

ביום האחרון של החופש הגדול מירה הסתובבה בבית חסרת מנוחה. שוב ושוב היא בדקה את הציוד. היא פרקה את התיק וארזה אותו שוב עשרות פעמים (ועדיין לא החליטה מהו התא האידיאלי ליומן).

היא חשבה הרבה על השאלה איך ייראו הילדים בכיתה. האם יהיו נחמדים אליה?  האם יקבלו אותה כאחת מהם?

להמשיך לקרוא שלום כיתה א'! (סיפור לשבת)

שלג בירושלים – סיפור לשבת

את הסיפור הבא כתבתי במקור לפני כ-12 שנים כאשר היה חשש לשלג בירושלים. אני מניח שכעת באמת יורד (או ירד) שלג בירושלים, אבל זה לא מרגיע את החששות.

כשאורי (שם בדוי) קיבל את המינוי הנכסף של מנהל היחידה לשירותי חירום (הש"ח) בעירית ירושלים, היתה לו כבר תוכנית פעולה ברורה.

הוא כינס את כל אנשי המחלקה ונשא בפני שניהם נאום נרגש: "אני ירושלמי! תמיד הייתי ירושלמי! וזה לא משנה שגרתי בבאר שבע עד לפני שנה – בנשמתי תמיד הייתי ירושלמי. ובתור ירושלמי אני אוהב קור. אני חי מקור ואני פורח בקור".

אחד מאנשי המחלקה עצר אותו וציין שכעת אוגוסט ובחוץ 35 מעלות אבל אורי הנמיך את התרמוסטט של המזגן בהפגנתיות והמשיך בנאום: "כשקר, יש חשש כבד שירד שלג. שלג זה מצוין. כי קודם כל הוא קר. ואני אוהב קור. שנית הוא לבן וירושלים היא כידוע העיר הלבנה"

כאן עצר אותו העובד השני והסביר שדווקא תל אביב היא העיר הלבנה אבל גם זה לא הפריע לאורי.

להמשיך לקרוא שלג בירושלים – סיפור לשבת