השרביט החם – הסביבה ואני

במדור השרביט החם  הוצע לנו לכתוב על היחס שלנו לסביבה, על הפעולות שאנחנו עושים או לא עושים כדי לשמור עליה.

מה אני יכול לכתוב? חשוב לי לשמור על הסביבה, אבל אני יודע שעצם חיי כאדם מודרני פוגעים בה.  בני האדם התנתקו מהטבע לפני זמן רב ועשו ככל יכולתם לא להיות חלק ממנו. אנחנו לא ציידים ולא מלקטים וגם לא טרף (של בעלי חיים בכל אופן). בנוסף, בני אדם משתדלים לנצל כל מה שהם יכולים לטובתם וזה כולל כמובן ניצול של הטבע ו/או של הסביבה – כרייה, חקלאות, בנייה ועוד ועוד. אפילו השמיים הם לא הגבול.

אני חי בעיר (שיש בזה יתרונות לסביבה), נוסע במכונית, טס לחו"ל מפעם לפעם וקונה מוצרים ארוזים בפלסטיק ובמתכת שחלקם לפחות יוצרו במקומות רחוקים והרבה מאמצים (לא ידידותיים לסביבה כלל) הושקעו בשינועם אליי.

ובכל זאת, אני משתדל לצמצם את הפגיעה שלי בסביבה:

אני טבעוני. אני טבעוני מטעמי "מוסר", אבל להיות טבעוני זה גם לפגוע פחות בסביבה כי גידול תעשייתי של בעלי חיים לחקלאות הוא מהגורמים הפוגעים יותר בסביבה.

אני כמעט ולא משתמש בכלים חד פעמיים. אני לא יכול לומר שאני כלל לא עושה זאת, אבל אני משתדל שלא. בוודאי אני לא קונה כלים חד פעמיים ולא משתמש בהם בבית. משתדל גם לא להשתמש בכאלה בעבודה או באירועים אבל לא תמיד זה אפשרי.

אני גם כמעט ולא לוקח שקיות פלסטיק בחנויות – תמיד יש לי סל (או סלים) רב-פעמי(יים).

המכונית העיקרית שלנו היא היברידית – צמצום מסוים של זיהום אויר. אולי היינו קונים חשמלית, אבל אין לנו אפשרות כיום לעמדת טעינה (והאמת שאני לא בטוח כמה מכונית חשמלית מצמצמת זיהום, אבל זה סיפור אחר).

אני משתדל לשים למיחזור כל מה שניתן למחזר – פלסטיק, זכוכית, נייר… יותר טוב היה להשתמש פחות בחומרים האלה ואני גם לא בטוח כמה באמת ממוחזר, אבל אני לפחות מנסה.

אני משתדל לא לצרוך יותר מדי – וזה כולל גם חשמל ומים.

השתתפתי כמה פעמים במבצעי ניקוי חופים ומלחמה במיני צמחים פולשים.

והבן שלי מוסיף – אני לא נותן לחתולים שלנו לצאת מהבית (שם הם מן הסתם יטרפו מגוון בעלי חיים קטנים…).

מה אני לא עושה? הרבה. אני נוסע במכונית ולא בתחבורה ציבורית. יש לי תירוצים טובים (לדוגמא עצמאות וחיסכון בזמן) אבל אני יודע שמבחינת הסביבה נסיעה בתחבורה ציבורית עדיפה.
אני ממשיך לקנות גם ירקות ופירות ארוזים בהרבה יותר מדי פלסטיק ומוצרים שמיוצרים ומשונעים לא בהכרח בדרכים הידידותיות ביותר לסביבה.
אני יכול לעבור לדירה קטנה יותר – לתפוס פחות מקום ולצרוך פחות משאבים לאחזקתה. אני אומר לעצמי שזה יקרה כשהילדים  יעזבו את הבית.

ובכלל, אני חי (לעת עתה).

.

והרשומה המומלצת היא – איך עושים הבדל – בבלוג של אמאל'א

השרביט החם – כלב או חתול? (או אולי דג זהב?)

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על  חיות המחמד שלנו.

כשהייתי ילד מאוד רציתי חיית מחמד, לא חשוב איזה. ההורים שלי לא כל כך רצו (אני בהחלט יכול להבין אותם היום כשאני חושב על כך שחיינו 7 נפשות בדירת 3 חדרים) ובסופו של דבר במשך שנים רבות היה לנו אקווריום של דגי נוי בבית. זה לא ממש חיות מחמד…

עננת לעומת זאת גדלה עם חתולים מגיל אפס וכמעט  מאז שעברנו לגור יחד לראשונה היו לנו חתולים – לרוב חתול אחד (או חתולה אחת) ולעיתים שניים או שלושה. 

החתולה הראשונה שלנו הייתה אספרגוס. חתולה מנומרת אפורה חמודה וחכמה. לא הרבה זמן אחרי שאימצנו אותה התגלגלה אלינו (אני כבר לא זוכר איך בדיוק) חתלתולה שחורה צעירה שזכתה לשם סעדיה. (בגלל מבטה מוכה ההלם, שגרם לעננת לחשוב על הכלב סעדיה מהתכנית "מה יש") אבל אספרגוס מאוד לא אהבה את סעדיה ולנו היה קשה עם שני חתולים והצלחנו למצוא לה בית אחר.

אחרי זמן מה אמצנו את פטל – חתלתולה חמודה שהצלנו מכמה ילדים ששיחקו בה (ולא איתה). אספרגוס כן הסתדרה איתה וחיינו באושר עד לילה אחד שבו פטל חזרה הביתה בזחילה ויבבות…
באותה תקופה גרנו בקומת קרקע והחתולות יצאו מהבית וחזרו כרצונן. אבל באותו לילה פטל כנראה נפגעה ע"י מכונית ושברה את האגן. זה היה מאוד עצוב, אבל אחרי כמה שבועות ארוכים האגן שלה התאחה והיא חזרה לתפקוד מלא.

ב-1997 עמדנו לעבור ל- RELOCATION בארה"ב. לא רצינו לקחת את החתולות אתנו למסע ארוך ולא נוח (להן ולנו). אחי הגדול הסכים לשמור על אספרגוס כל עוד לא נהיה בארץ, לפטל מצאנו משפחה מאמצת אחרת.

גרנו שנתיים וחצי בארה"ב – התקופה הארוכה ביותר בה חייתי עם עננת וללא חתולים. כשחזרנו לארץ אספרגוס זכרה אותנו ושמחה לחזור אלינו, אבל לצערנו אחרי פחות משנה היא מתה בנסיבות טרגיות.

עננת הייתה אז בהריון עם בננו הצעיר והחלטנו שזה לא זמן טוב להכניס חתול חדש הביתה אבל היה לנו ברור שזמן כלשהו אחרי הלידה נאמץ חתול חדש. אחותה של עננת מצאה בשלב כלשהו חתולה יפיפה שננטשה במוזיאון הפתוח של תפן ולקחה אותה אליה מתוך כוונה להעביר אותה אלינו. קיבלנו אותה אחרי כמה חודשים והיא זכתה לשם סיסילי על שם העיירה מתוך הסדרה "חשיפה לצפון".

אחרי כמה שנים עננת מצאה יום אחד ברחוב גור חתולים ג'ינג'י מסכן ובוכה. היא פיתתה אותו לביתנו והוא קיבל את השם בילבו (על שם בילבו בגינס). הוא גדל להיות חתול יפה וחכם למדי שלא הסתדר יותר מדי עם סיסילי אבל הם חיו ביחד בשלום.

אחרי כמה שנים של חיים עם שני חתולים החלטנו להרחיב את המשפחה. כלומר לא בדיוק החלטנו… חברים של אחי (אותו אחד שטיפל באספרגוס כשגרנו בארה"ב) עברו לאוסטרליה וחיפשו משפחה מאמצת לחתולם "לס" שנקרא כך כי צבעו הזכיר את צבע אדמת הלס.

מאז שהבעלים המקוריים של לס עברו לאוסטרליה הוא הספיק לעבור אצל שני בעלים נוספים ואצלנו הוא כבר היה יד שלישית או רביעית… הוא היה חתול מוזר שגרם לנו ללא מעט צרות ואפילו קיבל בשלב מסוים תרופות פסיכיאטריות אבל בסופו של דבר הוא היה חתול נהדר שמאוד אהב אותי באופן אישי. בשנה וחצי האחרונות של חייו של לס עבדתי מהבית והוא תמיד היה אתי בחדר העבודה – על הברכיים שלי, על השולחן או על הספה לידי.

הנה שלושת החתולים סיסילי, בילבו ולס בתמונה נדירה:

לצערנו גם בילבו מת בגיל צעיר יחסית. אחרי כמה חודשי אבל אימצנו גור ג'ינג'י חדש בשם פרסי (על שם פרסי ג'קסון – שם שקצת בלבל אנשים שחשבו שהגזע שלו הוא פרסי). גם הוא כמובן הציק לסיסילי אבל איכשהו הם הסתדרו.

לס מת בנסיבות טבעיות בגיל 13 בערך – לא מאוד צעיר לחתול אבל גם לא מאוד מבוגר.

חזרנו להיות משפחה ממוצעת של שני חתולים (פרסי וסיסילי), אבל באפריל לפני שש שנים חברה של בתי הצילה גור חתולים קטן שנתקע בביוב ואנחנו אימצנו אותו… מכיוון שבדיוק חזרנו מטיול משפחתי בפראג קראנו לו קפקא.

קפקא גדל להיות חתול שמן ומוזר שבעיקר לא מסוגל לסבול דלתות סגורות. אם מישהו סוגר דלת בבית הוא מיד מתייצב לידה ומתחיל לגרד אותה עד שנפתח לו….

 סיסילי חיתה אצלנו 17 שנים עד שנפטרה בשיבה טובה (הייתה כנראה בת 19 בערך – גיל מכובד מאוד לחתול) ומאז אנו מסתפקים בשני חתולים ג'ינג'ים – פרסי וקפקא.

מה יהיה בעתיד? אני בטוח שיהיו עוד חתולים… ומניח שגם הם יהיו חתולים מאומצים שנציל מחיים ברחוב.

והרשומה המומלצת היא – כלב או חתול? – בבלוג של adiad

תודה לעננת על התמונות (את לס אני צילמתי…)

צער בעלי חיות מחמד

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על  הנושא – צער בעלי חיות מחמד – לספר על צרות או דאגות שגרמו לנו בעלי חיים.

כשהייתי ילד מאוד רציתי חיית מחמד, לא חשוב איזה. ההורים שלי לא כל כך רצו (אני בהחלט יכול להבין אותם היום כשאני חושב על כך שחיינו 7 נפשות בדירת 3 חדרים) ובסופו של דבר במשך שנים רבות היה לנו אקווריום של דגי נוי בבית. זה לא ממש חיות מחמד…

עננת לעומת זאת גדלה עם חתולים מגיל אפס וכמעט  מאז שעברנו לגור יחד לראשונה היו לנו חתולים – לרוב חתול אחד (או חתולה אחת) ולעיתים שניים או שלושה.  בשנים האחרונות רוב הזמן יש לנו שניים או שלושה חתולים.

כמובן שגידול חתולים כרוך בהרבה צרות – חלקן קטנות כמו חפצים שהם שוברים, שריטות שהם גורמים ומחלות ופציעות קלות שנגרמות להן וחלקן גדולות כמו היעלמויות או מחלות ופציעות לא קלות וכמובן מוות. תוחלת החיים של החתולים קצרה בהרבה מזאת של בני האדם ולכן לרוב נגזר עלינו להיפרד מהחתולים שלנו עם מותם וזה אף פעם לא קל.

אבל החתול שגרם לנו להכי הרבה צרות ובעיות היה ללא ספק לס שנקרא כך כי צבעו הזכיר לבעליו המקוריים את צבע אדמת הלס.

את לס קיבלנו מיד שלישית… במקור הוא היה חתול של חברים של אחי. החברים נסעו לכמה שנים לאוסטרליה לצורך פוסט דוקטורט של האישה (שהייתה וטרינרית במקצוע) ולא רצו לקחת אותו אתם (זאת בהחלט יכולה להיות טראומה לחתול).  הם מצאו מישהו שיאמץ אותו לתקופת נסיעתם אך לאחר כמה חודשים הוא הודיע שהוא לא יוכל להמשיך להחזיק בו. באותו שלב אחי שאל אותנו אם נסכים לאמץ אותו. לא כל כך ששנו לעשות זאת כי היו לנו באותו שלב שני חתולים ובסופו של דבר נמצא מאמץ אחר. אבל גם הוא נאלץ לוותר על לס אחרי כמה חודשים מסיבות כלשהן (הנימוק הרשמי היה שהוא פגש בת זוג אלרגית לחתולים) והפעם הסכמנו – קצת מחוסר ברירה – לאמץ את לס עד שה"הורים שלו" יחזרו מאוסטרליה.

כשלס הגיע אלינו הוא היה נראה מבוהל כמו שצפוי מחתול שמגיע לבית חדש. הוא היה חתול קטן פיזית (שקל פחות מ-2.5 ק"ג) בצבע אפור-חום. בערב הראשון הוא התחבא מתחת לספה בסלון ולא רצה לצאת. השארנו אותו שם כדי שיתרגל למקום החדש בזמנו החופשי.

מהבחור שהביא אותו אלינו למדנו עליו כמה דברים מעניינים – הוא חי במשך תקופה מסוימת באותו בית עם ארנב, האהבה הגדולה ביותר שלו הייתה לשתות מים זורמים מהברז ו… הוא הופיע בתכנית "רמזור" של אדיר מילר. הפרט האחרון היה המוזר ביותר. חתולים הם לא בעלי החיים האידיאליים להופעה בתכניות טלוויזיה או סרטים.

בימים הראשונים של לס בבית הוא השתדל להתחבא ולהתעלם מאתנו ויצא רק לאכול, לשתות מים מהברז ולריב עם החתול הזכר השני שהיה לנו (עם הנקבה הייתה התעלמות הדדית).
לאט הוא התרגל לבית והתחיל להתנהג כמו חתול רגיל.

אבל אז פרץ משבר – הזמנו כמה חברים הביתה. לס התחבא איפשהו – כמו שלא מעט חתולים עושים כשזרים מגיעים הביתה – אבל בניגוד לחתולים אחרים הוא לא יצא מהמחבוא במשך כמה ימים.

אחר כך הגיע ליל הסדר שבו אירחנו כ-20 איש בבית – הפעם הוא לא הסכים לצאת מהמחבוא שלו במשך כשבוע.

וזה הלך והחמיר… כל בעל מקצוע, חבר או בן משפחה שהגיע הביתה גרם לו להתחבא לתקופה ארוכה. הוא ככל הנראה היה מתגנב בלילה לאכול, לשתות ולעשות את צרכיו.

אחד השיאים היה ביום העצמאות. לס כנראה נבהל מהזיקוקים ונמלט לאנשהו. לקח לנו כמה זמן להבין שהוא לא נמצא באף אחד מהמחבואים הרגילים שלו התחלנו לחפש אותו.  הוא פשוט נעלם… אחרי שחיפשנו בכל מקום אפשרי בדירה, התחלנו לחפש בחוץ. אולי הוא נמלט לחדר המדרגות ונתקע שם?  אולי יצא לגג (אנו גרים בדירת גג) ועבר משם לאחת מדירות השכנים? או גרוע מזה – נפל מהגג?  חיפשנו אותו על כל הגג, בדירת השכנה ממול (שעמדה ריקה אז), ברחוב, בגינה, במקלט – והוא לא נמצא. תהינו מה נספר להורים שלו…

אחרי 3 ימים כשעננת עלתה להשקות את העציצים על הגג היא שמעה יללה של חתול מכיוון הגג של השכנה. היא קראה לי ואחרי חיפוש מצאנו את לס מתחבא בין ארגזים ריקים שם… האידיוט ניסה לברוח ממני אבל הצלחתי לתפוס אותו ולהכניס אותו הביתה. דבר ראשון הוא רץ לארגז החול… אחר כך הלך לשתות (מהברז כמובן).

המצב אתו המשיך להתדרדר ובשלב מסוים הגענו למצב בו הוא נמצא כמעט כל הזמן בארון במסדרון והיה נושף עלינו כשהיינו מתקרבים. בשלב מסוים הוא גם התחיל לעשות את צרכיו על הרצפה במטבח ועל השטיחון באמבטיה.

זה היה מאוד עצוב. הוא סבל ואנחנו סבלנו… דיברנו עם הבעלים שלו והיא שלחה אותנו לווטרינרית ברמת גן המתמחה בבעיות התנהגות של חתולים (כן, פסיכולוגית חתולים). היינו אצלה בכמה מפגשים (בלי לס) בהם תיארנו את ההתנהגות שלו. לפי הנחיותיה צילמנו עבורה את הבית ואת החתולים האחרים. בהתחלה היא ניסתה לתת לנו פתרונות התנהגותיים פשוטים. אח"כ היא רשמה לו תרופה פסיכיאטרית (מקבילה חתולית לפרוזאק)  אבל היה לנו קשה לתת לו אותה. אז היא העבירה אותנו לתרופה דומה שניתנה במשחה אותה היה צריך למרוח בחלק הפנימי של האוזן – דבר שאותו הצלחנו לעשות.

אבל לא נראה היה שזה עוזר… היינו על סף שבירה וכבר התחלנו לבדוק אפשרויות למצוא לו בית חדש (רביעי במספר בתקופה לא ארוכה… לא טוב) כשלפתע ההתנהגות שלו השתנתה. לא ברור אם התרופה התחילה להשפיע או שהוא הבין שהוא בסכנת הרחקה מהבית, אבל הוא חזר להתנהג כחתול נורמלי.

זמן קצר אחר כך התחלתי לעבוד מהבית ולס התאהב בי. הוא בילה את רוב היום אתי – יושב על ברכיי, על שולחן העבודה שלי או על הספה בחדר העבודה. כשהייתי יוצא מחדר העבודה הוא לרוב ליווה אותי לאן שהלכתי.

היה לנו ממש ירח דבש – לס הפך להיות החתול האהוב עליי ביותר ואני הפכתי להיות האדם האהוב עליו ביותר.

אחרי כשנתיים וחצי כאלה הבריאות (הפיזית) שלו התדרדרה פתאום במהירות ותוך שבוע בערך מרגע שזיהינו את זה נאלצנו להרדים אותו. הוא היה אצלנו בבית כ-6 שנים ונפטר בגיל הלא מבוגר אבל גם לא מאוד צעיר לחתול – הוא היה בערך בן 14 במותו.

אני מקווה שהשנים האחרונות שלו היו הטובות בחייו.

לא מצאתי אפשרות להכניס לפה את הקטע מרמזור בו לס מופיע. זה היה בעונה 2  פרק 6.  לס מופיע בדקה ה- 2:10  ואחר כך בדקה 6:25

הנה קישור לפרק המלא באתר MAKO.

והרשומה המומלצת היא – גלו כפר מהאגדות – Eguisheim – בבלוג של יעל מגלי כהן

השריטות הקטנות שלי

כשראיתי שהשרביט החם בקהילת הפרפרים הוא "השריטות שלי", נזכרתי מיד שכבר לפני הרבה שנים זה היה הנושא החם בתפוז ז"ל ואני כתבתי אז רשומה מתחכמת בנושא.
בדקתי ומצאתי שהרשומה המקורית נכתבה במאי 2009 – הרבה לא השתנה מאז, אבל קצת עדכנתי את הרשומה (בכל זאת עברו יותר מעשר שנים).
ללא הקדמות נוספות, הנה הרשומה המקורית:

חוני המעגל – סיפור לשבת

היה זה כבר אמצע אוקטובר ולפי התאריך זה אמור היה להיות סתיו, אבל הימים היו חמים ויבשים. (הלילות היו קצת פחות חמים אבל גם יבשים. לעומת זאת הלילות היו יותר ארוכים).

כמו בהרבה שנים קודמות בישראל, לא ירד עדיין היורה והוא אפילו לא נראה עדיין באופק התחזית.

לאור זאת פנו חבריו של חוני (שם בדוי) לחוני (שם בדוי) ואמרו לו: "התפלל שירדו גשמים".

התפלא מאוד חוני ושאל: "למה פניתם דווקא אליי?" אמרו לו: "שמך הבדוי הוא חוני, כשמו של החכם הגדול שהצליח להוריד גשמים. אולי תצליח גם אתה?"
אמר להם: "ואם לא אצליח?"

איך לקום בבוקר

כשפרסמתי במקור את המדריך המאוד (לא) שימושי שלי בנושא "איך להירדם מהר" אחת התגובות הייתה ממישהי שהסבירה שלה אין בעיה להירדם אבל יש לה בעיה לקום בבוקר והיא תשמח לקבל ממני עצה או שתיים בנושא.

מאז אותו יום רחוק (זה היה עוד בבלוג הקודם!) התלבטתי ביני לבין עצמי בשאלה זאת: האם יש לי עצות בנושא? האם אני מהווה סמכות ראויה למתן עצות בנושא קריטי זה?

לאחר ההתלבטויות, אני נוטה לחשוב שאני באמת סמכות ראויה –  ללא ספק בשנים האחרונות הצלחתי לקום בלא פחות מ-100% מהבקרים – שזוהי לכל הדעות תוצאה מושלמת.

טיול משפחתי באמסטרדם – ספטמבר 2019 – היום האחרון

רשומה זאת היא המשך  לחלק השישי של הטיול.

בבוקר היום השביעי והאחרון שלנו באמסטרדם קמנו מאוחר יחסית ואחרי ארוחת בוקר וצ'ק-אאוט (השארנו את המזוודות במלון כמובן) יצאנו לכיוון שוק הפרחים הצף ((Bloemenmarkt).

בדרך לשם הספקנו לפגוש שוב את דיוויד בואי 🙂

(אני לא בטוח מה הקטע של ברווזי הגומי האלה, אבל הם נמכרים בהרבה מחנויות המזכרות באמסטרדם).

בשוק הפרחים הצף ביקרתי פעם לפני הרבה שנים כשהייתי באמסטרדם לצרכי עבודה. אז היו בו חנויות פרחים שמכרו בעיקר פרחים וגם הרבה פקעות של צבעונים. די סביר בשביל שוק פרחים באמסטרדם.

החתול של שרדינגר -סיפור לשבת

רוב בני האדם בעולם נחלקים לשלושה סוגים: אלה האוהבים חתולים, אלה האוהבים כלבים ואלה שלא סובלים לא כלבים ולא חתולים.

יש גם מיעוט האוהב כלבים וחתולים באופן שווה.

פרופסור שרדינגר (שם לא בדוי) לא היה בטוח היכן הוא מסווג לפי שיטה זאת.

למרות שהוא היה אדם מאוד משכיל, פרופסור לפיזיקה וזוכה פרס נובל, היה לו קשה מאוד להחליט האם הוא אוהב חתולים או כלבים (או אולי לא סובל את שניהם).

בהיותו פיזיקאי תיאורטי, הוא הקדיש זמן רב למחשבות תיאורטיות על הנושא וכתב (אך לא הפיץ) כמה מאמרים על הבעיה.

אשתו של שרדינגר הציעה לעבור לניסויים מעשיים יותר. לדוגמא – לאמץ חתול ולראות מה תהיה תגובתו של הפרופסור אליו (וכמובן מה תהיה תגובתו של החתול לפרופסור).