אליעזר והגזר (סיפור לשבת)

אחר צהרים נעים אחד קרא סבא אליעזר (שם בדוי) לחמשת נכדיו שהיו פזורים ברחבי הבית (כלומר – מול המחשב, ה-WII והטלביזיה) ושאל אותם: "מי רוצה רוצה לשמוע מעשה בגזר"?

הילדים לא מיהרו לעזוב את עיסוקיהם ובודאי לא התלהבו לשמוע סיפור (אפילו מפי סבם האהוב) אבל אז סבא הוסיף כממתיק סוד: "זרע אותו בגן הירק סבא אליעזר!"

המשפט הזה כבר עורר עניין מסוים ועדן (שם בדוי) צעיר הנכדים שאל: "סבא, מה זה גן הירק?"

סבא צחק וענה: "חששתי שתשאל מה זה גזר… גן הירק הוא (או היא) גינה בה מגדלים ירקות.  כשהייתי צעיר לי ולסבתא אלישבע (שם בדוי) היה גן ירק נחמד ליד הבית ושם היינו מגדלים מלפפונים, עגבניות וגזר. אלה היו ימים!"

דן (גם כן שם בדוי – ומעתה אנא הניחו שכל השמות בסיפור בדויים גם בלי שאציין זאת) , הנכד האמצעי שאל: "למה גידלתם ירקות בגן? לא היה לכם סופרמרקט? "

לשאלה צפויה זאת סבא שמח לענות: "לא רק שלא היה סופרמרקט, אלא גם היה מחסור כללי בירקות בגלל הצנע לכן כמעט כל משפחה השתדלה לגדל מזון בעצמה. אבל לא על הצנע אני רוצה לספר אלא על הגזר! גזר, גזר, גזר גזר, גזר – אין כמוהו גזר!"

הילדים כעת כבר באמת התעניינו בסיפור והתקבצו סביב סבא מוכנים לשמוע סיפור מרתק.

סבא, כהרגלו, לא אכזב: " פעם באתי אל גן הירק. אחת ושתיים פשטתי ידיים ומשכתי בגזר. כבר הזכרתי שאין כמוהו גזר? משכתי ימינה, משכתי שמאלה – ולא זז הגזר!"

יובל, הנכד הבכור שיסע את סיפורו של סבא ושאל: " לא היית צריך סולם כדי לקטוף את הגזר מהעץ?"

סבא היה המום לרגע מעצם השאלה אבל הוא התעשת וענה: "לא יובל, גזר לא צומח על העץ. הוא צומח מתחת לאדמה. הוא למעשה שורש מעובה."

סבא לא צפה את התגובה לדבריו… קריאות "איחס" "איזה גועל!"  "הוא מכוסה באדמה"? עלו מכל עבר. נראה היה שהנכדים לא יסכימו לאכול יותר גזר לעולם. (האם הם הסכימו לאכול גזר קודם לכן? אני לא בטוח)

סבא הזדרז להמשיך בסיפור בתקווה שהילדים ישכחו את הפרטים  המלוכלכים (בבוץ): "קראתי לסבתא אלישבע (שאז עוד לא הייתה עוד סבתא) לעזרתי. היא גם פשטה ידיים ומשכה יחד איתי בגזר. משכנו ימינה, משכנו שמאלה – ולא זז הגזר!"

"ואיפה הייתה אמא?" שאל עדן.

"אני שמח ששאלת!" – קרא סבא –  "אמך אביגיל רצה לעזור לנו. גם היא פשטה ידיים ושלושתנו משכנו בגזר. משכנו ימינה, משכנו שמאלה – ולא זז הגזר."

"זה היה באמת גזר שאין כמוהו!" – קרא עומר – "אז  מה עשיתם? הלכתם לחנות לקנות גזר? או שמא הייתה אז שביתת חקלאים ולכן לא היה גזר בחנויות?"

"בכלל לא היו אז חנויות!" – ענה לו דן – "סבא כבר אמר שלא היה סופרמרקט ולא היה אוכל!"

"חנויות היו" – אמר סבא – "אבל אנחנו רצינו את הגזר שלנו! למזלנו הבהב הכלב בדיוק הגיע לעזור. הוא פשט רגליים ו…" סבא עצר באמצע המשפט כשראה את מבטי חוסר האמון על פני הילדים. "אתם צריכים להבין שהבהב היה כלב נהדר. הוא היה מאולף ותמיד רצה לעזור ו…"

"אבל סבא" – עצר אותו איתי – "אין לנו בעיה עם כלב שרוצה לעזור. זה רק מוזר שקראת לו הבהב!"

סבא אליעזר נאלץ להסכים שהשם היה לא משהו אבל העדיף לא לתרץ תירוצים. הוא כבר רצה לסיים את הסיפור.

"הגזר כמובן לא זז.משכנו ימינה ושמאלה – וכלום. ואז הגיע מיאו החתול. כן, אני יודע – השם לא משהו, אבל ככה קראנו לו. הוא גם רצה לעזור והוא…"

"סבא! זה כבר מוגזם! אתה בטח ממציא!" קראו כל הנכדים יחד ועומר הוסיף:"נראה לי שבאמת לא היה כמוהו גזר! אפילו הוא לא היה!"

סבא קצת נעלב.אמנם הסיפור היה בדוי ברובו, אבל הוא היה מבוסס על סיפור אמיתי. באמת הייתה לו גינת ירק ובאמת הוא גידל בה גזר.

הוא משך בכתפיו ואמר: "אם אתם לא רוצים לשמוע את סוף הסיפור,אין לי בעיה. אבל תדעו לכם שהיה גזר שאין כמוהו ונאבקנו איתו זמן רב. כעת לכו לשחק."

הנכדים הבינו שהם חצו את הגבול וניסו לשכנע את סבא לסיים את הסיפור. זה לא היה קשה.

"אז איפה הייתי? כן,מיאו החתול גם ניסה לעזור. משכנו ימינה, משכנו שמאלה – ולא זז הגזר."

"ואז קראתם לפועל תאילנדי שיעזור?" שאל איתי.

"מה פתאום? אף אחד לא שמע אז על תאילנד! האמנו אז בעבודה עברית (או ערבית) או להיעזר בחיות מחמד! בקיצור… כן, אז הגיע עכבר אפור השכם לעזור לנו ו…"

"ויצא הגזר?" שאל עדן בשמחה.

"לא בדיוק…" – ענה סבא" – "החתול עזב את הגזר ורץ אחרי העכבר. הבהב חשב שזה הזמן לשחק והתחיל לרדוף אחרי החתול. אביגיל ניסתה להפריד ביניהם וסבתא קראה לה שלא תלכלך את השמלה ואני נשארתי לבד עם הגזר.

ואז פתאום הבנתי! למשוך ימינה ושמאלה לא היה הגיוני!  משכתי כלפי מעלה – ויצא הגזר!"

מוסר השכל: סוף מעשיה במחשבה תחילה

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – קצרצר על הזקן הרוכב על כתפי – בבלוג של מרית ג"ץ בן ישראל

צער בעלי חיות מחמד

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על  הנושא – צער בעלי חיות מחמד – לספר על צרות או דאגות שגרמו לנו בעלי חיים.

כשהייתי ילד מאוד רציתי חיית מחמד, לא חשוב איזה. ההורים שלי לא כל כך רצו (אני בהחלט יכול להבין אותם היום כשאני חושב על כך שחיינו 7 נפשות בדירת 3 חדרים) ובסופו של דבר במשך שנים רבות היה לנו אקווריום של דגי נוי בבית. זה לא ממש חיות מחמד…

עננת לעומת זאת גדלה עם חתולים מגיל אפס וכמעט  מאז שעברנו לגור יחד לראשונה היו לנו חתולים – לרוב חתול אחד (או חתולה אחת) ולעיתים שניים או שלושה.  בשנים האחרונות רוב הזמן יש לנו שניים או שלושה חתולים.

כמובן שגידול חתולים כרוך בהרבה צרות – חלקן קטנות כמו חפצים שהם שוברים, שריטות שהם גורמים ומחלות ופציעות קלות שנגרמות להן וחלקן גדולות כמו היעלמויות או מחלות ופציעות לא קלות וכמובן מוות. תוחלת החיים של החתולים קצרה בהרבה מזאת של בני האדם ולכן לרוב נגזר עלינו להיפרד מהחתולים שלנו עם מותם וזה אף פעם לא קל.

אבל החתול שגרם לנו להכי הרבה צרות ובעיות היה ללא ספק לס שנקרא כך כי צבעו הזכיר לבעליו המקוריים את צבע אדמת הלס.

את לס קיבלנו מיד שלישית… במקור הוא היה חתול של חברים של אחי. החברים נסעו לכמה שנים לאוסטרליה לצורך פוסט דוקטורט של האישה (שהייתה וטרינרית במקצוע) ולא רצו לקחת אותו אתם (זאת בהחלט יכולה להיות טראומה לחתול).  הם מצאו מישהו שיאמץ אותו לתקופת נסיעתם אך לאחר כמה חודשים הוא הודיע שהוא לא יוכל להמשיך להחזיק בו. באותו שלב אחי שאל אותנו אם נסכים לאמץ אותו. לא כל כך ששנו לעשות זאת כי היו לנו באותו שלב שני חתולים ובסופו של דבר נמצא מאמץ אחר. אבל גם הוא נאלץ לוותר על לס אחרי כמה חודשים מסיבות כלשהן (הנימוק הרשמי היה שהוא פגש בת זוג אלרגית לחתולים) והפעם הסכמנו – קצת מחוסר ברירה – לאמץ את לס עד שה"הורים שלו" יחזרו מאוסטרליה.

כשלס הגיע אלינו הוא היה נראה מבוהל כמו שצפוי מחתול שמגיע לבית חדש. הוא היה חתול קטן פיזית (שקל פחות מ-2.5 ק"ג) בצבע אפור-חום. בערב הראשון הוא התחבא מתחת לספה בסלון ולא רצה לצאת. השארנו אותו שם כדי שיתרגל למקום החדש בזמנו החופשי.

מהבחור שהביא אותו אלינו למדנו עליו כמה דברים מעניינים – הוא חי במשך תקופה מסוימת באותו בית עם ארנב, האהבה הגדולה ביותר שלו הייתה לשתות מים זורמים מהברז ו… הוא הופיע בתכנית "רמזור" של אדיר מילר. הפרט האחרון היה המוזר ביותר. חתולים הם לא בעלי החיים האידיאליים להופעה בתכניות טלוויזיה או סרטים.

בימים הראשונים של לס בבית הוא השתדל להתחבא ולהתעלם מאתנו ויצא רק לאכול, לשתות מים מהברז ולריב עם החתול הזכר השני שהיה לנו (עם הנקבה הייתה התעלמות הדדית).
לאט הוא התרגל לבית והתחיל להתנהג כמו חתול רגיל.

אבל אז פרץ משבר – הזמנו כמה חברים הביתה. לס התחבא איפשהו – כמו שלא מעט חתולים עושים כשזרים מגיעים הביתה – אבל בניגוד לחתולים אחרים הוא לא יצא מהמחבוא במשך כמה ימים.

אחר כך הגיע ליל הסדר שבו אירחנו כ-20 איש בבית – הפעם הוא לא הסכים לצאת מהמחבוא שלו במשך כשבוע.

וזה הלך והחמיר… כל בעל מקצוע, חבר או בן משפחה שהגיע הביתה גרם לו להתחבא לתקופה ארוכה. הוא ככל הנראה היה מתגנב בלילה לאכול, לשתות ולעשות את צרכיו.

אחד השיאים היה ביום העצמאות. לס כנראה נבהל מהזיקוקים ונמלט לאנשהו. לקח לנו כמה זמן להבין שהוא לא נמצא באף אחד מהמחבואים הרגילים שלו התחלנו לחפש אותו.  הוא פשוט נעלם… אחרי שחיפשנו בכל מקום אפשרי בדירה, התחלנו לחפש בחוץ. אולי הוא נמלט לחדר המדרגות ונתקע שם?  אולי יצא לגג (אנו גרים בדירת גג) ועבר משם לאחת מדירות השכנים? או גרוע מזה – נפל מהגג?  חיפשנו אותו על כל הגג, בדירת השכנה ממול (שעמדה ריקה אז), ברחוב, בגינה, במקלט – והוא לא נמצא. תהינו מה נספר להורים שלו…

אחרי 3 ימים כשעננת עלתה להשקות את העציצים על הגג היא שמעה יללה של חתול מכיוון הגג של השכנה. היא קראה לי ואחרי חיפוש מצאנו את לס מתחבא בין ארגזים ריקים שם… האידיוט ניסה לברוח ממני אבל הצלחתי לתפוס אותו ולהכניס אותו הביתה. דבר ראשון הוא רץ לארגז החול… אחר כך הלך לשתות (מהברז כמובן).

המצב אתו המשיך להתדרדר ובשלב מסוים הגענו למצב בו הוא נמצא כמעט כל הזמן בארון במסדרון והיה נושף עלינו כשהיינו מתקרבים. בשלב מסוים הוא גם התחיל לעשות את צרכיו על הרצפה במטבח ועל השטיחון באמבטיה.

זה היה מאוד עצוב. הוא סבל ואנחנו סבלנו… דיברנו עם הבעלים שלו והיא שלחה אותנו לווטרינרית ברמת גן המתמחה בבעיות התנהגות של חתולים (כן, פסיכולוגית חתולים). היינו אצלה בכמה מפגשים (בלי לס) בהם תיארנו את ההתנהגות שלו. לפי הנחיותיה צילמנו עבורה את הבית ואת החתולים האחרים. בהתחלה היא ניסתה לתת לנו פתרונות התנהגותיים פשוטים. אח"כ היא רשמה לו תרופה פסיכיאטרית (מקבילה חתולית לפרוזאק)  אבל היה לנו קשה לתת לו אותה. אז היא העבירה אותנו לתרופה דומה שניתנה במשחה אותה היה צריך למרוח בחלק הפנימי של האוזן – דבר שאותו הצלחנו לעשות.

אבל לא נראה היה שזה עוזר… היינו על סף שבירה וכבר התחלנו לבדוק אפשרויות למצוא לו בית חדש (רביעי במספר בתקופה לא ארוכה… לא טוב) כשלפתע ההתנהגות שלו השתנתה. לא ברור אם התרופה התחילה להשפיע או שהוא הבין שהוא בסכנת הרחקה מהבית, אבל הוא חזר להתנהג כחתול נורמלי.

זמן קצר אחר כך התחלתי לעבוד מהבית ולס התאהב בי. הוא בילה את רוב היום אתי – יושב על ברכיי, על שולחן העבודה שלי או על הספה בחדר העבודה. כשהייתי יוצא מחדר העבודה הוא לרוב ליווה אותי לאן שהלכתי.

היה לנו ממש ירח דבש – לס הפך להיות החתול האהוב עליי ביותר ואני הפכתי להיות האדם האהוב עליו ביותר.

אחרי כשנתיים וחצי כאלה הבריאות (הפיזית) שלו התדרדרה פתאום במהירות ותוך שבוע בערך מרגע שזיהינו את זה נאלצנו להרדים אותו. הוא היה אצלנו בבית כ-6 שנים ונפטר בגיל הלא מבוגר אבל גם לא מאוד צעיר לחתול – הוא היה בערך בן 14 במותו.

אני מקווה שהשנים האחרונות שלו היו הטובות בחייו.

לא מצאתי אפשרות להכניס לפה את הקטע מרמזור בו לס מופיע. זה היה בעונה 2  פרק 6.  לס מופיע בדקה ה- 2:10  ואחר כך בדקה 6:25

הנה קישור לפרק המלא באתר MAKO.

והרשומה המומלצת היא – גלו כפר מהאגדות – Eguisheim – בבלוג של יעל מגלי כהן

שלוש ציפורים – סיפור לשבת

שחרור קטן קיפץ לו בגינה בעצב וחשב לעצמו: "כמה טוב היה לו לא הייתי שחור כל כך. תמיד דופקים את השחורים ובשל כך חיי כל כך אומללים".

לפתע נחתו לידו שתי ציפורים. הראשונה – יונה צחורה כשלג והשנייה – ציפור בלתי מוכרת בצבע אדום בוהק (למרות שחלק מקוראיי מוכנים להישבע שהיא הייתה כחולה).

ברגע הראשון השחרור נרתע לאחור מחשש שמדובר בעופות דורסים. אך לאחר שראה שציפורים אלה אינן שיכורות ונראות כנהגים אחראיים שלא ידרסו עוברי אורח תמימים, הוא יצא אליהן ושאל לשמן.

להמשיך לקרוא שלוש ציפורים – סיפור לשבת

השריטות הקטנות שלי

כשראיתי שהשרביט החם בקהילת הפרפרים הוא "השריטות שלי", נזכרתי מיד שכבר לפני הרבה שנים זה היה הנושא החם בתפוז ז"ל ואני כתבתי אז רשומה מתחכמת בנושא.
בדקתי ומצאתי שהרשומה המקורית נכתבה במאי 2009 – הרבה לא השתנה מאז, אבל קצת עדכנתי את הרשומה (בכל זאת עברו יותר מעשר שנים).
ללא הקדמות נוספות, הנה הרשומה המקורית:

להמשיך לקרוא השריטות הקטנות שלי

החיסון המופלא – סיפור לשבת

היה זה יום היסטורי (שלא לומר היסטרי) כאשר מכון פיידנה הודיע על קבלת כל האישורים לחיסון המיוחל נגד קורונה. בהודעת המכון נאמר כי החיסון עבר בהצלחה את כל המבדקים, הוא הוכח כיעיל ב-97.8147% מהמקרים והוא בטוח לשימוש ב-99.9973108% מהמקרים.

כמו כן הודיע המכון כי תוך שבועיים יהיו מוכנות לא פחות מ-2,000,0000,000 מנות חיסון שיופצו בכל העולם וסופה של מגפת הקורונה קרוב יותר מתמיד.

להמשיך לקרוא החיסון המופלא – סיפור לשבת

חוני המעגל – סיפור לשבת

היה זה כבר אמצע אוקטובר ולפי התאריך זה אמור היה להיות סתיו, אבל הימים היו חמים ויבשים. (הלילות היו קצת פחות חמים אבל גם יבשים. לעומת זאת הלילות היו יותר ארוכים).

כמו בהרבה שנים קודמות בישראל, לא ירד עדיין היורה והוא אפילו לא נראה עדיין באופק התחזית.

לאור זאת פנו חבריו של חוני (שם בדוי) לחוני (שם בדוי) ואמרו לו: "התפלל שירדו גשמים".

התפלא מאוד חוני ושאל: "למה פניתם דווקא אליי?" אמרו לו: "שמך הבדוי הוא חוני, כשמו של החכם הגדול שהצליח להוריד גשמים. אולי תצליח גם אתה?"
אמר להם: "ואם לא אצליח?"

להמשיך לקרוא חוני המעגל – סיפור לשבת

טיול משפחתי באמסטרדם – ספטמבר 2019 – היום האחרון

רשומה זאת היא המשך  לחלק השישי של הטיול.

בבוקר היום השביעי והאחרון שלנו באמסטרדם קמנו מאוחר יחסית ואחרי ארוחת בוקר וצ'ק-אאוט (השארנו את המזוודות במלון כמובן) יצאנו לכיוון שוק הפרחים הצף ((Bloemenmarkt).

בדרך לשם הספקנו לפגוש שוב את דיוויד בואי 🙂

20190924_095230

(אני לא בטוח מה הקטע של ברווזי הגומי האלה, אבל הם נמכרים בהרבה מחנויות המזכרות באמסטרדם).

בשוק הפרחים הצף ביקרתי פעם לפני הרבה שנים כשהייתי באמסטרדם לצרכי עבודה. אז היו בו חנויות פרחים שמכרו בעיקר פרחים וגם הרבה פקעות של צבעונים. די סביר בשביל שוק פרחים באמסטרדם.

להמשיך לקרוא טיול משפחתי באמסטרדם – ספטמבר 2019 – היום האחרון

שישו ושמחו בשמחת תורה (עם דגל כמובן)

שמחה (שם בדוי) היה מאוד שמח ומאושר כשחג שמחת תורה התקרב. הסיבה העיקרית לשמחתו הייתה כי מבעוד מועד (ועוד טרם חול המועד) קנו לו הוריו דגל שמחת תורה אמיתי, המתאר בצבעים חיים ונוצצים את חגיגות שמחת התורה.
יתרה מכך – את הדגל פיאר מוט מחודד שעליו הבטיחו ההורים לקראת החג עצמו לתקוע תפוח אדום.
אבל יומיים לפני שמחת תורה פגם משהו בשמחתו של שמחה. הוא ביקש לוודא שהתפוח על ראש הדגל יהיה טבול בדבש ולאכזבתו הרבה ההורים הסבירו לו שתפוח בדבש שייך לראש השנה ולא לשמחת תורה. הבעיה הייתה ששמחה אהב את התפוחים שלו רק עם דבש.
הוא התחנן, בכה, איים ואף שבת רעב עד שההורים הסכימו למרוח את התפוח האדום בדבש.
זוג זבובים שעברו בסביבה היו מאוד שמחים ומאושרים לגלות את הדבש שעל התפוח שעל הדגל. הם מיהרו להקים משפחה על ראש התפוח.

אבל משהו פגם בשמחתם…

להמשיך לקרוא שישו ושמחו בשמחת תורה (עם דגל כמובן)

לעשות פיל מזבוב – סיפור לשבת

זאביק (שם בדוי) היה זבוב ממוצע. אולי קצת קטן מהממוצע, אבל לא באופן משמעותי.
(לאלה מכם שתוהים מדוע זבוב נקרא על שם חיה טורפת הגדולה מהזבוב הממוצע פי כמה וכמה אבקש לציין שגם אין סיבה הגיונית שבני אדם ייקראו על שם חיות כמו זאב, דב ואריה. או אולי בעצם אין סיבה שלא נקרא להם על שם הברדלס, הטיגריס והכריש. וגם אין סיבה שלא נקרא לזבוב זאב.)
זאביק היה בד"כ זבוב מאושר, פרט לימים חמים שבהם היה לו קצת קשה לעוף מרוב חום, או לימים קרים שבהם היה לו קשה לעוף מרוב קור. הוא היה מאושר בכל שעה (פרט לשעות הקשות של הבוקר, הצהרים, הערב והלילה) ובכל מקום (פרט למקומות שבהם הוא היה).
היה רק דבר אחד קטן שהטריד אותו לפעמים – הגודל שלו. כמו שציינתי הוא היה קצת קטן מהממוצע – אבל קצת קטן מהממוצע לזבובים, שהם לא בדיוק בעלי החיים הגדולים ביותר בעולם.

להמשיך לקרוא לעשות פיל מזבוב – סיפור לשבת

החתול של שרדינגר -סיפור לשבת

רוב בני האדם בעולם נחלקים לשלושה סוגים: אלה האוהבים חתולים, אלה האוהבים כלבים ואלה שלא סובלים לא כלבים ולא חתולים.
יש גם מיעוט האוהב כלבים וחתולים באופן שווה.
פרופסור שרדינגר (שם לא בדוי) לא היה בטוח היכן הוא מסווג לפי שיטה זאת.
למרות שהוא היה אדם מאוד משכיל, פרופסור לפיזיקה וזוכה פרס נובל, היה לו קשה מאוד להחליט האם הוא אוהב חתולים או כלבים (או אולי לא סובל את שניהם).
בהיותו פיזיקאי תיאורטי, הוא הקדיש זמן רב למחשבות תיאורטיות על הנושא וכתב (אך לא הפיץ) כמה מאמרים על הבעיה.
אשתו של שרדינגר הציעה לעבור לניסויים מעשיים יותר. לדוגמא – לאמץ חתול ולראות מה תהיה תגובתו של הפרופסור אליו (וכמובן מה תהיה תגובתו של החתול לפרופסור).

להמשיך לקרוא החתול של שרדינגר -סיפור לשבת