במדור השרביט החם הוצע לכתוב על חיות המחמד שלנו.
כשהייתי ילד מאוד רציתי חיית מחמד, לא חשוב איזה. ההורים שלי לא כל כך רצו (אני בהחלט יכול להבין אותם היום כשאני חושב על כך שחיינו 7 נפשות בדירת 3 חדרים) ובסופו של דבר במשך שנים רבות היה לנו אקווריום של דגי נוי בבית. זה לא ממש חיות מחמד…
עננת לעומת זאת גדלה עם חתולים מגיל אפס וכמעט מאז שעברנו לגור יחד לראשונה היו לנו חתולים – לרוב חתול אחד (או חתולה אחת) ולעיתים שניים או שלושה.
החתולה הראשונה שלנו הייתה אספרגוס. חתולה מנומרת אפורה חמודה וחכמה. לא הרבה זמן אחרי שאימצנו אותה התגלגלה אלינו (אני כבר לא זוכר איך בדיוק) חתלתולה שחורה צעירה שזכתה לשם סעדיה. (בגלל מבטה מוכה ההלם, שגרם לעננת לחשוב על הכלב סעדיה מהתכנית "מה יש") אבל אספרגוס מאוד לא אהבה את סעדיה ולנו היה קשה עם שני חתולים והצלחנו למצוא לה בית אחר.
אחרי זמן מה אמצנו את פטל – חתלתולה חמודה שהצלנו מכמה ילדים ששיחקו בה (ולא איתה). אספרגוס כן הסתדרה איתה וחיינו באושר עד לילה אחד שבו פטל חזרה הביתה בזחילה ויבבות…
באותה תקופה גרנו בקומת קרקע והחתולות יצאו מהבית וחזרו כרצונן. אבל באותו לילה פטל כנראה נפגעה ע"י מכונית ושברה את האגן. זה היה מאוד עצוב, אבל אחרי כמה שבועות ארוכים האגן שלה התאחה והיא חזרה לתפקוד מלא.
ב-1997 עמדנו לעבור ל- RELOCATION בארה"ב. לא רצינו לקחת את החתולות אתנו למסע ארוך ולא נוח (להן ולנו). אחי הגדול הסכים לשמור על אספרגוס כל עוד לא נהיה בארץ, לפטל מצאנו משפחה מאמצת אחרת.
גרנו שנתיים וחצי בארה"ב – התקופה הארוכה ביותר בה חייתי עם עננת וללא חתולים. כשחזרנו לארץ אספרגוס זכרה אותנו ושמחה לחזור אלינו, אבל לצערנו אחרי פחות משנה היא מתה בנסיבות טרגיות.
עננת הייתה אז בהריון עם בננו הצעיר והחלטנו שזה לא זמן טוב להכניס חתול חדש הביתה אבל היה לנו ברור שזמן כלשהו אחרי הלידה נאמץ חתול חדש. אחותה של עננת מצאה בשלב כלשהו חתולה יפיפה שננטשה במוזיאון הפתוח של תפן ולקחה אותה אליה מתוך כוונה להעביר אותה אלינו. קיבלנו אותה אחרי כמה חודשים והיא זכתה לשם סיסילי על שם העיירה מתוך הסדרה "חשיפה לצפון".
אחרי כמה שנים עננת מצאה יום אחד ברחוב גור חתולים ג'ינג'י מסכן ובוכה. היא פיתתה אותו לביתנו והוא קיבל את השם בילבו (על שם בילבו בגינס). הוא גדל להיות חתול יפה וחכם למדי שלא הסתדר יותר מדי עם סיסילי אבל הם חיו ביחד בשלום.
אחרי כמה שנים של חיים עם שני חתולים החלטנו להרחיב את המשפחה. כלומר לא בדיוק החלטנו… חברים של אחי (אותו אחד שטיפל באספרגוס כשגרנו בארה"ב) עברו לאוסטרליה וחיפשו משפחה מאמצת לחתולם "לס" שנקרא כך כי צבעו הזכיר את צבע אדמת הלס.
מאז שהבעלים המקוריים של לס עברו לאוסטרליה הוא הספיק לעבור אצל שני בעלים נוספים ואצלנו הוא כבר היה יד שלישית או רביעית… הוא היה חתול מוזר שגרם לנו ללא מעט צרות ואפילו קיבל בשלב מסוים תרופות פסיכיאטריות אבל בסופו של דבר הוא היה חתול נהדר שמאוד אהב אותי באופן אישי. בשנה וחצי האחרונות של חייו של לס עבדתי מהבית והוא תמיד היה אתי בחדר העבודה – על הברכיים שלי, על השולחן או על הספה לידי.
הנה שלושת החתולים סיסילי, בילבו ולס בתמונה נדירה:
לצערנו גם בילבו מת בגיל צעיר יחסית. אחרי כמה חודשי אבל אימצנו גור ג'ינג'י חדש בשם פרסי (על שם פרסי ג'קסון – שם שקצת בלבל אנשים שחשבו שהגזע שלו הוא פרסי). גם הוא כמובן הציק לסיסילי אבל איכשהו הם הסתדרו.
לס מת בנסיבות טבעיות בגיל 13 בערך – לא מאוד צעיר לחתול אבל גם לא מאוד מבוגר.
חזרנו להיות משפחה ממוצעת של שני חתולים (פרסי וסיסילי), אבל באפריל לפני שש שנים חברה של בתי הצילה גור חתולים קטן שנתקע בביוב ואנחנו אימצנו אותו… מכיוון שבדיוק חזרנו מטיול משפחתי בפראג קראנו לו קפקא.
קפקא גדל להיות חתול שמן ומוזר שבעיקר לא מסוגל לסבול דלתות סגורות. אם מישהו סוגר דלת בבית הוא מיד מתייצב לידה ומתחיל לגרד אותה עד שנפתח לו….
סיסילי חיתה אצלנו 17 שנים עד שנפטרה בשיבה טובה (הייתה כנראה בת 19 בערך – גיל מכובד מאוד לחתול) ומאז אנו מסתפקים בשני חתולים ג'ינג'ים – פרסי וקפקא.
מה יהיה בעתיד? אני בטוח שיהיו עוד חתולים… ומניח שגם הם יהיו חתולים מאומצים שנציל מחיים ברחוב.
והרשומה המומלצת היא – כלב או חתול? – בבלוג של adiad
תודה לעננת על התמונות (את לס אני צילמתי…)
החיים שלי (או של אחרים) 