בית או דירה? במרכז העיר, בפרבר או בכפר?

במדור השרביט החם הועלו כמה שאלות מעניינות ואני מצטט:

איפה אתם אוהבים לגור?

האם את/ה עכבר/ת העיר או הכפר?

האם מרכז העיר או בפרבר?

לו יכולתם לחיות היכן שבא לכם, ללא אילוצים, היכן זה היה?

אני ממש לא בטוח בתשובות… מצד אחד אני אוהב טבע, אני רוצה לגור במקום שקט, מוקף בעצים וצמחים, עם שפע של ציפורים ואם אפשר עוד חיות בר.

מהבחינה הזאת נראה שבארץ היה מתאים לי לחיות איפשהו בגליל או בגולן.

מצד שני, אני רוצה שיהיו לי במרחק הליכה מהבית חנויות, מרפאת שיניים, רופא, בית מרקחת, חנויות מזון, מסעדות וגם תחבורה ציבורית נוחה לשעת הצורך.

מהבחינה הזאת דווקא יותר מתאים לי לגור בעיר.

כמובן יש גם אילוצים בחיים – אחד החשובים שבהם מבחינתי הוא קרבה למקומות עבודה אפשריים. במקצוע שלי ("מחשבים") המשמעות היא שעדיף לי לגור במרכז הארץ, במרחק נסיעה סביר מתל אביב והרצליה (באופן מוזר, מאז שהשתחררתי מהצבא, עבדתי שנה אחת בפולג, שנה וחצי מהבית, שנתיים וחצי בארה"ב וכל השאר באזור התעשייה של הרצליה פיתוח).

אני מניח שמקום המגורים הנוכחי שלי מהווה פשרה סבירה בין הנקודות שהעליתי. אני גר פחות או יותר במרכז העיר כפר סבא. מרחק נסיעה סביר ממקום העבודה שלי בהרצליה, מרחק הליכה קצר לחנויות, לרופא וכו' וגם לתחנת רכבת (שלעיתים אפילו יש בה רכבות!) ולתחנות אוטובוס. העיר עדיין שקטה יחסית ויש לי עצים וציפורים ליד הבית (בעיקר מיינות ודררות לצערי).
אבל טבע אין הרבה באזור ולרוב הטיולים אנחנו נוסעים שעה ויותר.

חשבתי על כל המקומות שגרתי בהם ונזכרתי במקום אחד שהיה כמעט אידיאלי מבחינתי – Guilderland New York.

גרנו בגילדרלנד שנה אחת, מקיץ 1997 ועד קיץ 1998. זוהי עיירה קטנה שמהווה פרבר של העיר הלא גדולה אלבני, עיר הבירה הלא מאוד מפורסמת מדינת ניו יורק.
ב-1997 עננת ואני נסענו לרילוקיישן בארה"ב והפרויקט הראשון שלנו היה באלבני. שכרנו דירה בקומפלקס דירות בגילדרלנד, מרחק של 15 דקות נסיעה מהעבודה ללא פקקים (וכמעט לא היו פקקים).  מצא חן בעינינו שהבתים באותו מתחם היו מוקפים בהרבה צמחיה טבעית ולמרות שהיו יחסית קרובים לכביש הראשי הסביבה הייתה שקטה ופסטורלית.

היה לנו קניון גדול במרחק נסיעה קצרה וסופרמרקט במרחק הליכה של 10-15 דקות. אבל מי הולך ברגל בערים הקטנות בארה"ב?  ערב אחד החלטנו ללכת ברגל לסופרמרקט  ולהפתעתנו ולשמחתנו קבוצת איילות חצו את דרכנו. זה היה מרגש.

בכל זאת היה חיסרון אחד בולט למגורים בגילדרלנד – החורף שם היה מאוד קר, מושלג וחשוך. החורף שבילינו שם היה "קל" לטענת המקומיים אבל הגענו לטמפרטורה של 26 מעלות מתחת לאפס ובמשך כמה חודשים הטמפרטורה לא עלתה מעל האפס. היו גם שבועות רצופים ללא אור שמש, מה שגרם לנו ממש לדיכאון. הנהיגה בשלג גם הייתה מטרידה ולפעמים מסוכנת.

לסיכום – אין מקומות מושלמים, אבל אם הייתי יכול לחיות היכן שאני רוצה ללא אילוצים כנראה שהייתי גר בגילדרלנד בין אפריל לספטמבר ובכרמיאל בין אוקטובר למרץ…


והרשומה המומלצת היא  – סיפור עם זנב – בבלוג עולם ללא קופסאות  

מחכה – סיפור לשבת

במשך כל חיי התנגדתי נמרצות לכל רעיון של ביקור אצל מגדת עתידות, פותחת בקלפים, קוראת בקפה וכל שאר המכשפות והידעונים.
טענתי בתוקף כי מדובר אך ורק באחיזת עיניים לצרכי סחיטת כספים או סחיטה מסוג אחר (אפילו אם היא עדינה) והנכס הגדול של כל מאחזות העיניים הוא יכולתן לספר ללקוחה את מה שהיא רוצה לשמוע.

אבל עם השנים והאכזבות שהלכו והתרבו השריון שלי התחיל להיסדק ויום אחד מצאתי את עצמי יושבת מול ריטה (שם בדוי), קוראת בכף היד עם עוד כמה כישורים ויכולות יוצאי דופן.

קורונה על האש – סיפור לשבת וליום העצמאות

לקראת יום העצמאות הקרב ובא, חירות (שם בדוי אך מתבקש) הקדישה זמן רב למחשבה כיצד לחגוג.
בכל זאת, לא כל יום מדינת ישראל חוגגת את עצמאותה – ולעיתים נדירות היא חוגגת את יום העצמאות ה-72!

חירות חשבה על דרכים שונות ומקוריות לחגוג את החג היפה כך שגם היא תשמח וגם החגיגה תסמל באופן סמלי את הרוח המיוחדת של החג המיוחד (והסמלי).

טיול משפחתי באמסטרדם – ספטמבר 2019 – חלק ה'

רשומה זאת היא המשך לחלק הרביעי של הטיול.

כשהתחלנו לתכנן את הטיול לאמסטרדם היה לנו (ובעיקר לעננת) ברור כי נשלב בו גם טיול בטבע. מבדיקה קצרה עלה כי במרחק של פחות משעה נסיעה ברכב קיימת שמורת טבע שנשמעת מעניינת – Nationaal Park Nieuw Land – או בעברית – הפארק הלאומי "אדמה חדשה".

"אדמה חדשה" כי הפארק (או השמורה) נמצא על שטח אדמה שהיה פעם מתחת לפני הים ויובש ע"י ההולנדים – כמו חלקים לא מעטים מהולנד.
הבעיה הקטנה עם הביקור בשמורה הזאת הייתה שלא מצאנו דרך נוחה להגיע אליה בתחבורה ציבורית. על הבעיה הזאת התגברנו בקלות ע"י שכירת רכב ליום אחד.
הבעיה השנייה הייתה שלא מצאנו הרבה מידע על השמורה הזאת. הרוב המוחלט של המידע היה בהולנדית וגם הוא (לאחר תרגום) לא היה יותר מדי אינפורמטיבי. הדבר העיקרי שלמדנו היה שבשמורה יש שני מרכזי מבקרים ולשמחתנו שניהם הופיעו ב- google maps.

בבוקר יום ראשון בו יצאנו אל הפארק הרבה כבישים באמסטרדם היו סגורים בגלל מירוץ אופניים. זה קצת עיכב אותנו בדרך לסוכנות ההשכרה (שהייתה ממוקמת ליד תחנת הרכבת) אבל תהליך ההשכרה "פיצה על זה" בכך שהוא היה ארוך מדי ובסופו של דבר יצאנו לדרך מאוחר משמעותית ממה שהתכוונו.

האביר בתמונה הבאה עומד על גג תחנת הרכבת:

ארבעה ימים ברודוס – חלק ב'

זהו המשך התיעוד של הטיול שלנו לרודוס.

ביום השלישי נסענו לעמק הפרפרים. היו לנו קצת חששות כי קראנו באינטרנט שהפרפרים התמעטו מאוד והיו לא מעט אנשים מאוכזבים שלא ראו פרפרים כלל. מצפייה בסרטונים התרשמנו שיש שם מסלול טבע נעים – גם אם אין בו פרפרים.

נסענו גם לשם בתחבורה ציבורית. בניגוד ללינדוס אליה יש אוטובוס כל שעה, לעמק הפרפרים יש רק שני אוטובוסים לכל כיוון במשך כל היום. כדאי לשים לב לא לפספס.

העצלנות משתלמת

צילי (שם בדוי) הייתה עדיין גורה צעירה כאשר הוריה שמו לב (בדאגה כמובן, כטבעם של הורים) שהיא שונה מכל אחיה ואחיותיה. בעוד כל אחיה ואחיותיה השתוללו, רצו וקפצו (כמו שמצופה מגורים צעירים), צילי הקפידה לישון הרבה וגם כשהייתה ערה היא הקפידה לעשות הכל לאט. אפילו מאוד לאט. היא הלכה לאט, אכלה לאט ושיחקה לאט מאוד.

בהתחלה ההורים ניסו לדבר איתה כדי להבין מה הבעיה. צילי טענה שאין כל בעיה. היא הדגישה ש"החיפזון מן השטן" וגם "דברי חכמים בנחת נשמעים". היא סיפרה להוריה על הצב שניצח את הארנב והזכירה כי הסבלנות משתלמת.

ההורים קצת כעסו על עצמם מכיוון שהם לימדו אותה את כל הפתגמים האלה וסיפרו לה על הצב והארנב. הם מיהרו (!) לקחת אותה לרופא שבדק אותה היטב במשך זמן רב (רק לחכות עד שהיא תשתעל לקח למעלה מעשר דקות) והגיע למסקנה שהכל בסדר. הוא ציין שהגורה בריאה כמו שור אבל לדעתו קצת עצלנית. הוא גם המליץ לקחת אותה לפסיכולוג גורים ידוע.

הפסיכולוג אבחן מיד שאכן יש בעיה. הוא אמר שהטיפול ייקח זמן רב (במיוחד בהתחשב בכך שבשיחת ההיכרות הצליחה צילי לומר שני משפטים במשך 45 דקות) וגם יעלה הרבה כסף.

בנקודה זאת נקלעו ההורים לדילמה קשה: מצד אחד הם רצו את הטוב ביותר לבתם. מצד שני, לא היה להם כסף. הם אפילו לא היו בטוחים מהו כסף: הם חיו ביער, טיפסו על עצים ואכלו עלים. מאיפה הם יוכלו להשיג כסף?

אבל הם לא היו מוכנים לוותר בקלות. הם ישבו בערב בקרחת היער החביבה עליהם וניסו לטכס עצה – כיצד יוכלו להשיג כסף.
הדיון כמעט הגיע למבוי סתום כאשר אמא של צילי נזכרה שביער צומח עץ בשם המשונה מעט "צרקופיה כסופה". אם העץ הוא כסוף, עליו או פירותיו ודאי עשויים מכסף, או לפחות מכילים כסף, או שווים כסף.

כל המשפחה שיבחה את אמא על חוכמתה הרבה וכולם (פרט לצילי) הסתערו על עץ הצרקופיה במהירות ושמחה מתוך כוונה ברורה לאסוף כמה שיותר עלים ופירות בזמן קצר.

ואכן תוך זמן קצר להדהים ירדה כל המשפחה מהעץ. אבל, באופן מפתיע, במקום לרדת ממנו בצהלות שמחה עמוסים בהרבה פירות ועלים השווים הרבה כסף, הם ירדו בצרחות כאב, בידיים ריקות, מתגרדים בכל גופם.

מסתבר שעל העץ (או למעשה בתוכו) חיו נמלים מרושעות במיוחד. ברגע שמשפחתה של צילי טיפסה על העץ, הנמלים יצאו להגנתו ונשכו את בני המשפחה באופן מכאיב מאוד.

בעוד בני המשפחה מתגלגלים סביב העץ ומנסים להיפטר מהנמלים שנצמדו אליהם, הם שמו לב לצילי שצעדה לאיטה לכיוון העץ. אמא ואבא התחילו לצעוק לכיוונה אזהרות שונות, אבל היא לא שעתה אליהם (תמיד רציתי להשתמש במילה הזאת בסיפור!) והמשיכה באיטיות אך בנחישות לצעוד אל העץ.

אבא של צילי כמעט הצליח לעצור בעדה, אך ברגע האחרון ננשך שוב ע"י נמלה והתקפל בכאב.

צילי טיפסה על העץ ולתדהמת כולם התחילה לאכול (לאט כמובן) מהפירות והעלים של העץ.

לאחר שאכלה ושבעה היא ירדה מהעץ והודיעה לבני המשפחה כי החיפזון מן השטן – כמו הנמלים שעל העץ – אך נראה שהן לא מטרידות את מי שמתייחס לעץ בסבלנות.

מאז ועד היום בני המשפחה של צילי ניגשים לעץ בסבלנות ובאיטיות וידועים בכל העולם כעצלנים.

מוסר השכל: אם החיפזון מהשטן, האיטיות היא ללא ספק מן המלאכים

שבת שלום!

הסיפור מבוסס על עובדות מעניינות: העץ אכן קיים והוא חי בסימביוזה עם נמלים המתגוררות בגזעו וממהרות לתקוף כל מי שמנסה לפגוע בו. אבל העצלנים הולכים על העץ מאוד לאט ובעדינות, כך שהנמלים לא חשות בהם ולא תוקפות אותם.

ניתן לקרוא על העץ, הנמלים והעצלנים כאן (באנגלית).

תודה לעננת שסיפרה לי על העץ המיוחד והיתרון של עצלנים על חיות אחרות בהקשר לעץ זה וסיפקה לי גם קישורים מתאימים.

והרשומה המומלצת היא – Migrating to See the Birds at the Lower Klamath National Wildlife Refuge – בבלוג של Mamma Quail

נשל הנחש – סיפור לשבת

אפעה (שם בדוי) היה תמיד נחש קצת יוצא דופן. בעוד שנחשים אחרים תמיד ידעו מה הם רוצים ולאן הם הולכים, אפעה היה תמיד מתפתל הרחק מאחור.

הזחילה האהובה עליו הייתה בזיג-זג – צעד קדימה, צעד אחורה, צעד ימינה, צעד שמאלה.

הוריו של אפעה הצעיר היו מודאגים. אמו תמיד טענה כי אם ברצונו להיות ערום כנחש עליו להיות נחוש יותר ולהתקדם אל המטרה בתנועת עקלתון ישרה. ואילו אביו – שהיה בד"כ נחש שתקן – אמר רק  שהוא לא מצליח לנחש כיצד בנו האלף חמש מאות שלושים ושישה יצא דופן.

הבעיה העיקרית של אפעה הייתה בעצם שלא היה נחוש מספיק. במקום להסתפק ב-"סססס" המקובל על אחיו ואחיותיו הוא דגל ב"הסססססנות".

ובכל זאת הוא הצליח לחיות חיים ראויים לנחש המכבד את עצמו. הוא אמנם זחל על גחונו ואכל עכברים מפעם  לפעם, אבל החיים שלו היו בסססך הכל שקטים ומאושרים.

יום אחד הרגיש אפעה חוסר נוחות מסוימת. זה התחיל בתור תחושת נמלול בצד שמאל של גופו. בתחילה הוא חשב כי אכן שוב נמלים מסתובבות על גופו (כי כמו שאחיו היה אומר – מי שישן בין אבנים שלא יתפלא כשיקום עם נמלים) אך פיתולים מהירים לימין ולשמאל גילו לו כי אף חרק לא נמצא על גופו. תחושת הנמלול התחילה להציק לו – הוא חשד שאולי מדובר בסימנים מקדימים להתקף לב והחל להזדחל לכיוון בית החולים הקרוב לחיות בר, אך בדרך תחושת הנמלול התחלפה בתחושת גירוד שהתפשטה אט אט אל כל גופו.

אפעה היה בטוח שזהו סופו. לחרדתו הרבה הוא גילה כי בעוד הוא זוחל קדימה (בזיג זגים) חלקים נבחרים מעורו (עצמו ובשרו) זוחלים אחורנית…  ואז הוא נזכר בספרות הזואולוגית הענפה עליה זחל בימי נעוריו וכמובן בשירו של מאיר אריאל – והוא הבין שהוא חווה כעת התנשלות והוא סוף סוף (או כפי שדודו היה נוהג לומר – סססוף סססוף) עומד לעבור ממעמד של נחש צעיר הסססן ופוחז למעמד של נחש בוגר ומיושב בדעתו.

אפעה התרגש מאוד. לכך הוא ציפה כל חייו! הוא כל כך רצה כמו חדש למחוז חפצו להגיח!

לאחר שסיים להתנשל הוא החל לזחול בנחישות קדימה ואז לפתע נעצר. העור החדש לא היה נוח כל כך.

הוא הביט מעבר לכתף (שלא הייתה לו) אל הנשל המיותם ששכב על השביל. הוא התקדם עוד קצת – כבר לא בנחישות רבה – ושוב עצר והביט אל הנשל. כך זה המשיך עוד כמה דקות עד שלבסוף אפעה הסתובב וזחל במלוא המהירות – נחוש (אולי לראשונה בחייו) להידחק אל תוך העור הישן.

כשהגיע למחוז חפצו הוא ניסה בכל הכוח להידחק אל הנשל. לחרדתו הרבה הסתבר לו כי העור הזה – ששירת אותו נאמנה תקופה ארוכה כל כך – בעצם קטן עליו. אך הוא לא וויתר. הוא משך ודחף והתכווץ ונלחם והיה כל כך מרוכז במשימתו עד שלא שם לב ל…

חווה החיוויאית (שם בדוי) עפה גבוה בשמים ותרה לה אחר ארוחת צהרים. סיסמתה של חווה הייתה תמיד – "הטוב בנחשים – רוצץ גולגולתו"  ולכן כשמראה הנחש המתפתל למטה משך את תשומת ליבה היא צללה לכיוונו במהירות. תוך שניות היא אחזה את הנחש בטפריה ועלתה חזרה לשמים.

אפעה ההמום נשמט מתוך הנשל שנישא אל על (פרסומת סמויה?) ונחת בשלום על האדמה. הוא זחל בזריזות למחסה הקרוב ובירך הגומל.

האירוע שינה את חייו של אפעה לנצח. סססוף סססוף הוא ידע מה הוא רוצה. אפעה הפך לטרנסססוסססטייט חמוד/ה בשם ג`נט וייסססססס ומאז הוא מופיע בסיפורים לשבת (למבוגרים בלבד).

מוסר השכל: סססוף טוב הכל טוב

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – טיול כוכב לאגם גרדה – יום 8/8 – חוזרים לארץ וסיכום – בבלוג של יעל כהן