קובי (שם בדוי) היה פקיד בכיר במשרד החוץ. במשך שנים הוא היה בין הקולות המובילים בדסק האפריקאי ומספר פעמים הוביל יוזמות לחידוש ו/או הידוק היחסים עם מדינות מתפתחות (אך לא מפותחות) ביבשת.
במשך תקופה מסוימת הוא אפילו שירת בשגרירות ישראל בקניה בתפקיד נספח תרבות ואמנות, אבל למען האמת הוא שמח לחזור לארץ הלא מתפתחת שלנו ולצאת לפנסיה בקצבה צנועה.
להמשיך לקרוא יציאה לקניות – סיפור לשבת (ולחודשי הקניות)לפני שנים לא רבות, באזור מאוד לא רחוק מאזורנו, התקיימה לה מדינה דמוקרטית אחת. אני מדגיש היא הייתה רק אחת, כי בכל המדינות האחרות באותו אזור שלטו דיקטטורים בכינויים שונים החל מנשיא וכלה במלך.
כמו בכל מדינה דמוקרטית, גם במדינה נשואת סיפורנו (נקרא לה בשם הבדוי יעקב) התקיימו בחירות להנהגת המדינה כל ארבע שנים או פחות (או הרבה פחות).
יום הבחירות היה תמיד יום חג. האזרחים יצאו מהבית, נסעו לטיולים, ערכו קניות, עשו על האש וחלקם אפילו יצא להצביע.
עד יום הבחירות שררה מתיחות קשה בין המחנות הפוליטיים השונים שהתבטאה בהשמצות הדדיות, שקרים, לעג למנהיגי המחנה היריב והבטחות/איומים על סופה הקרב של המדינה במקרה שהמחנה היריב ינצח.
להמשיך לקרוא בארץ המדגם – סיפור לשבתגרי (שם בדוי) היה טיפוס גנרי. בילדותו הוא מעולם לא התבלט, אך דווקא משום כך נבחר תמיד לייצג את כיתתו באירועים שונים, או – ליתר דיוק – להתלוות לאלה שנבחרו לייצג את הכיתה ולשמש להם רקע.
כך קרה שתמונתו של גרי הופיעה פעמים רבות בעיתונים והוא אפילו זכה להופיע בטלוויזיה מספר פעמים לא מבוטל, אך שמו מעולם לא הופיע בצמוד לתמונה. הוא תמיד היה אחת הדמויות ברקע.
להמשיך לקרוא האגדה (והסיפור לשבת) על הפרח הגנריכשנרשמתי ל- bloganaury ב- wordpress (קבלת נושא לכתיבה כל יום), ידעתי שלא אכתוב רשומה כל יום, אבל הנחתי שאקבל שם רעיונות לנושאים ואכתוב לפחות כמה רשומות בנושאים אלה.
בפועל, כתבתי עד היום חצי רשומה מהנושא הראשון והנה חצי חודש עבר…
הנושא היחיד בינתיים שבאמת רציתי לכתוב עליו היה – "מה גורם לך לצחוק". זה נושא מצוין כי עצם כתיבת הרשומה תגרום לי לצחוק או לפחות לחייך.
אז מה גורם לי לצחוק?
להמשיך לקרוא מה מצחיק אותילאור ההצלחה הצנועה של סיפור ההמשך לפינוקיו שלחתי את התחקירנים שלי לבדוק מהו הסיום האמיתי של עוד אגדה פופולארית – שלגיה ושבעת הגמדים.
כולם יודעים כי הנסיך ושלגיה חיו באושר ובעושר, אך מי יודע מה קרה לגמדים?
ובכן, לאחר שהנסיך הרכיב את שלגיה על סוסו הלבן ודהר לעבר האופק, חזרו הגמדים לביתם הצנוע, סדרו אותו קצת והכינו לעצמם ארוחת ערב קלה. לא היה להם ממש חשק לדבר. כולם הבינו שכעת חייהם יחזרו לאותה שגרה שהכירו לפני שהנערה היפיפייה פרצה לחייהם.
ואכן, למחרת בבוקר הם קמו בשעה הרגילה, אכלו ארוחה שהכינו בעצמם ויצאו לעבודתם במכרה היהלומים.
הכל נראה רגיל ושגרתי…
להמשיך לקרוא הגמדים של שלגיה – היכן הם היום?השרביט החם הפעם – שלושים שנה למלחמת המפרץ.
כבר שלושים שנה? הזמן רץ…
ב-1991 היית קצין בחובה, שירתתי ביחידה מחשב אי שם בשלישות ברמת גן וגרתי בדירה שכורה במרחק הליכה משם אי שם בגבעתיים.
לכאורה ג'ובניק מושלם, אבל המלחמה הזאת פתאום העבירה לחזית אותי ואת בת זוגי (היום אשתי) ששירתה איתי באותה יחידה.
הצבא התכונן למלחמה הזאת זמן מה מראש – מבחינתנו עיקר ההכנה היה חלוקת ערכות אב"כ לכל החיילים. יש לזכור שהחשש הגדול אז היה מירי טילים כימיים על ישראל.
לקראת תפוגת האולטימטום שארה"ב הציבה לעיראק המתח הלך וגבר. אני זוכר שבגלי צה"ל באחת התכניות בכל יום שמו שיר שמדבר על מספר הימים שנשארו. אולי לא כל יום? אני זוכר ששבועיים לפני תפוגת האולטימטום שמענו שם את השיר "ככה וככה" של שלום חנוך – הכולל את המילים: "ארבעה עשר יום – זה נצח שנמשך שבועיים".
אליעזר (שם בדוי, ולמען הסר ספק אדגיש מיד ששם המשפחה הבדוי שלו לא היה ולא יהיה בן יהודה) היה אדם רגיל לחלוטין – עד שפרץ האינטרנט לחייו.
אפשר אפילו לומר שהוא היה אדם רגיל לחלוטין עד שהוא פרץ לחיי האינטרנט…
אליעזר נולד, גדל, למד, עבד ואז – בסביבות אמצע שנות התשעים של המאה שעברה – גילה כי יש ברשת האינטרנט משהו שנקרא "פורומים".
זה התחיל בצורה תמימה. מזה כמה ימים התלבט אליעזר איזה טלוויזיה כדאי לו לקנות. הוא פנה לאחד ממכריו בשאלות וזה המליץ לו לשאול ב"פורום חשמל ואלקטרוניקה לבית".
אליעזר תהה מה זה ה"פורום" הזה וכיצד מצטרפים אליו – החבר נתן לו את הכתובת ואליעזר הציץ ונפגע.
להמשיך לקרוא הסיפור (לשבת) על מחדש השפה העבריתהסוכן החשאי גיא אג"ח 008 בעל הרישיון לאופנוע קל עד 125 סמ"ק התעורר באמצע הלילה (שוב) למשמע רעש חשוד שבקע מכיוון הסלון שלו. בזכות חושיו החדים והאימונים הקפדניים שעליהם הקפיד במהלך השנים הוא הצליח תוך עשר דקות בלבד להתעורר כמעט לחלוטין ולצאת מהמיטה.
גיא ידע שהחשאיות חשובה מאוד במשימות מסוג זה ולכן השתדל להיות שקט מאוד בשעה שהוא חיפש את נעלי הבית שלו.
אחרי שנים רבות בהן לא עקבתי כלל אחרי המונדיאל, החלטתי שהגיע הזמן להדביק את הפערים. נמאס לי לא להיות מסוגל להשתתף בשיחות במשרד ובארוחת הצהריים, לא לדעת מה לענות לשאלה – "ראית את המשחק?" ולא להבין למי יש סיכויים טובים יותר לזכות בגמר.
אמנם הצלחתי להסתדר איכשהו: ידעתי לדקלם סיסמאות בנוסח "הכדור הוא עגול", "כדורגל משחקים 90 דקות" ו-"צריך לפטר את המאמן" ולפעמים כששאלו אותי אם ראיתי את המשחק עניתי: "הם היו ממש טובים!" ולרוב זכיתי להסכמה, אבל חששתי שהבלוף ייחשף במוקדם או במאוחר. להמשיך לקרוא המונדיאל הראשון
החיים שלי (או של אחרים) 