תעלומת הצום הגדול

שנה חדשה הגיעה לעירנו המעתירה ורשה. נכון שרק היהודים חוגגים שנה חדשה ככה סתם בסתיו (במקום בשיא החורף כמו בני אדם מן הישוב) אבל מכיוון שכל אדם שני בורשה הוא יהודי, הרי שהעיר לבשה חג והימים הנוראים הגיעו עד אליה.

כעת מותר לגלות שגם אני יהודי – לפחות בחלקי. יש לי שורשים יהודים חזקים ואני אוהב לאכול גפילטע פיש ורגל קרושה לא פחות מהקורא הממוצע. כמו חצי ורשה גם אני חגגתי את השנה החדשה בזלילה גדולה שלאחריה לא נשאר לי מקום לבלוע אפילו זבוב.

ובאמת לא בלעתי זבוב אלא רק שטרודל, קומפוט, טורט ועוד פרוסת שטרודל. וקצת שוקולד.

ליהודים הייתה אורה ושמחה – סיפור לשבת (ול-31.12)

מגיל צעיר למד יהודה (שם בדוי) כמה טוב להיות יהודי. בתור בן לעם הנבחר, ידע יהודה  שהיהודים זכו בכל הקופה.

זכייה זאת התבטאה בעיקר בחג החנוכה: בעוד שהנוצרים האומללים קיבלו רק מתנה אחת ויום חג אחד בחג המולד, חגג יהודה עם שמונה ימים, שמונה נרות, שמונה סופגניות וכמובן שמונה מתנות.

אבל לא רק נצחון המכבים על יום ההולדת של ישוע גרמו ליהודה לשמוח ביהדותו.

שבוע אחרי חג המולד חוגגים הנוצרים את השנה החדשה.

רוב חייו יהודה התייחס בזלזול מסוים לחגיגות האלה. הוא ידע שראש השנה החוקי היחיד חל ב-א' בתשרי (פרט כמובן לראש השנה לאילנות בט"ו בשבט ועוד שני ראשי שנה ידועים פחות).

כיפה אדומה (סיפור לשבת)

פעם אחת, לפני שנים לא רבות כלל (או אולי רק כמה חודשים), בארץ לא רחוקה כלל (בעצם בארץ שלנו) גרה ילדה קטנה (ששמה הבדוי שמור במערכת).

הילדה הייתה ילדה ככל הילדות, פרט לכך שהיא ומשפחתה השתייכו לזרם הקונסרבטיווי ביהדות – למעשה אימה הייתה רב הקהילה בישוב בו הם גרו.

מכיוון שכך, בניגוד לרוב הילדות בנות גילה (תשע שנים ושלושה חודשים) הילדה המדוברת חבשה תמיד כיפה סרוגה. ובעיקר היא אהבה כיפות בצבע אדום – על כן הכינוי שלה בפי כל היה "כיפה אדומה".

עשרת השבטים האבודים – סיפור לשבת

 

הארכיאולוג, ההיסטוריון וחוקר התנ"ך הנודע דוקטור נתן "נתניה" כהן כינס אסיפת עיתונאים חשובה תוך פיזור רמזים והבטחות לתגלית הגדולה ביותר של המאה ה-21.

הוא גם הבטיח כיבוד נדיב ולכן הגיעו ביום המיועד עשרות עיתונאים ועוד כמה עוברי אורח והומלסים.

חתימה טובה – סיפור ליום כיפור

כמה שבועות לפני יום כיפור, כשחזי (שם בדוי) היה כמעט בן עשר, הוא גילה את קיום ה"חתימה": הוא ראה את אביו מקשקש בקצה של דף כלשהו ושאל אותו לפשר הדבר. אבא הסביר לו שמדובר ב"חתימה"- כתיבת שמו בדרך ייחודית שרק הוא (אבא) יכול לחזור עליה.

חזי החליט שגם הוא צריך חתימה.

במשך ימים רבים הוא הקדיש כל יום זמן לעיצוב החתימה שלו. הוא ניסה אינסוף גרסאות: שם המשפחה לפני ואחרי השם הפרטי, שם פרטי מלא או כינוי (או אפילו שניהם יחד), שם המשפחה והשם הפרטי בגבהים שונים, שימוש רק באות הראשונה של השם הפרטי, הוספת ציורים שונים ועוד.