יום העצמאות השבעים וארבע למדינת ישראל

דוד בן-גרין (שם בדוי) תמיד אהב לחגוג את יום העצמאות של מדינת ישראל. הוא היה פטריוט נלהב, ציוני בכל רמ"ח איבריו (וברוב שס"ה גידיו) ואוהד גדול של הצבעים כחול ולבן.
כשהתקרב יום העצמאות השבעים וארבע, דוד מצא את עצמו נרגש שבעתיים מהרגיל. (הוא ניסה להתרגש פי שבעים וארבע מהרגיל, אבל הרופא שלו הזהיר אותו שליבו עלול לא לעמוד בהתרגשות. הלב של דוד – לא של הרופא).
הרי לא כל יום חוגגת ישראל שבעים וארבע שנות עצמאות! יתרה מזאת, דוד חישב ומצא שבהסתברות גבוהה מאוד, זה יהיה יום העצמאות השבעים וארבע היחיד של מדינת ישראל אותו יזכה לחגוג בימי חייו.

סיפור חכמות ליום העצמאות ולשבת

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שהיו מסובות בדירת חברים בבני ברק וחלקו מתכונים לקראת יום העצמאות הבא עלינו לטובה.

אמרה הרבנית רחל: "בודאי חלק מהקוראים תוהים מדוע רבניות כשרות כמונו הנוהגות לפקוד את בני ברק בקביעות חוגגות את יום העצמאות שאינו חג מדאורייתא."

אמרה הרבנית שרה: "למעשה גם אני תהיתי לגבי זה, אך נזכרתי כי אנו רבניות ציוניות השמחות ביום חגה של מדינתנו, מי יתן ותאריך ימים ונזכה לראות את בית המקדש השלישי מוקם בה."

קורונה על האש – סיפור לשבת וליום העצמאות

לקראת יום העצמאות הקרב ובא, חירות (שם בדוי אך מתבקש) הקדישה זמן רב למחשבה כיצד לחגוג.
בכל זאת, לא כל יום מדינת ישראל חוגגת את עצמאותה – ולעיתים נדירות היא חוגגת את יום העצמאות ה-72!

חירות חשבה על דרכים שונות ומקוריות לחגוג את החג היפה כך שגם היא תשמח וגם החגיגה תסמל באופן סמלי את הרוח המיוחדת של החג המיוחד (והסמלי).

הפטריוט הגדול – סיפור ליום העצמאות ולשבת

ישראל (שם בדוי) היה פטריוט גדול.

אפשר היה למצות בזה את הסיפור ולעבור ישירות למוסר ההשכל, אבל אני נוהג בד"כ לכתוב לפחות חמש מאות מילים בסיפור לשבת, אז אאלץ לפרט קצת יותר במה התבטאה הפטריוטיות של ישראל.

ובכן, ישראל היה פטריוט במשך כל השנה, בכל שנה. הוא היה אחד מהישראלים האחרונים שהאמין באמת ובתמים בערכי הציונות.

לדוגמא – על מכוניתו (סובארו כמובן! ישראל לא הסכים להתפשר על מזדה או יונדאי) התנוססו שלל מדבקות כמו "קרבי זה הכי, אחי", "אחריי לצנחנים" ו"הטובים לטייס". ישראל האמין באמת ובתמים שאם הוא לא היה מצליח להוריד פרופיל הוא בודאי היה משרת שרות קרבי מלא. יתרה מכך – הוא היה מוכן לצאת למילואים בכל רגע נתון בתנאי שזה היה מסתדר עם לוח הזמנים הצפוף שלו.

כדי להמחיש את הכבוד שהוא נתן לצה"ל,  ישראל היה נוהג לעצור בטרמפיאדות מפעם לפעם והיה מסביר לחיילים באריכות מדוע אינו יכול למרבה הצער לתת להם טרמפ.

 

חוש הפטריוטיות של ישראל לא היה מוגבל רק לצה"ל. הוא אהב לטייל בארץ ובכל סוף שבוע שלישי שבו לא ירד גשם ולא היה חם מדי הוא היה יוצא לחוף הים או לפארק הלאומי ברמת גן. הוא תמך בכל ליבו בתוצרת הארץ והקפיד לקנות אך ורק חומוס שיוצר בארץ.

 

אך לקראת יום העצמאות הייתה הפטריוטיות של ישראל מגיעה לשיאים חדשים. חודש לפני יום העצמאות הוא כבר הקפיד לקשט את מכוניתו – לא בדגל אחד אלא בשניים(!). הדגלים היו נשארים על המכונית לפחות עד שבועות.

מיד עם צאת הפסח הוא היה מתחיל לערוך הכנות קפדניות לחגיגות יום העצמאות.

 

ראשית, הוא בחר סוג הבילוי הרצוי. בכל שנה ישראל התאים את הבילוי ליום העצמאות הספציפי. לדוגמא – ליום העצמאות ה-50 של מדינת ישראל, ישראל החליט באופן סמלי לקנות חמישים נקניקיות מרגז.

חלק מהקוראים חושב כעת בודאי שלכבוד ביום העצמאות הנוכחי  ישראל קנה 71 נקניקיות מרגז – אך הם מזלזלים בכושר ההמצאה שלו. ליום העצמאות הזה הוא קנה 71 כנפיים (של עוף ישראלי כמובן).

 

לאחר שנקבע סוג האירוע, פנה ישראל לבחירת המיקום האידיאלי. גם כאן הוקדשה מחשבה רבה לקשר בין יום העצמאות לבין המיקום. בשנים הראשונות הקפיד ישראל לחגוג ביער בן שמן שסימל את פורצי הדרך לירושלים. אך עם התפתחות הכבישים בארצנו, בחר ישראל כל שנה לחגוג על אי תנועה אחר. השנה נפלה הבחירה על אי התנועה שבמחלף גלילות, שלא רק שהינו אחד מאיי התנועה החדישים ביותר בארצנו, אלא גם הוא ממוקם קרוב להרצליה – ובכך מכבד את  חוזה המדינה.

 

ישראל מעולם לא חיכה לרגע האחרון. הוא קנה את הפחמים כשבוע מראש – והקפיד במיוחד שאלה יהיו פחמים מתוצרת הארץ. בשנים האחרונות, במסגרת קירוב הלבבות וחזון השלום הנצחי של כבוד הנשיא, הוא נהג לקנות את הפחמים בעיר הערבית (ישראלית) הקרובה למקום מגוריו (שם גם היו הפחמים זולים יותר).

במסגרת קרוב לבבות דומה הוא התחיל מיד לאחר העלייה הגדולה מרוסיה להוסיף לבירות (תוצרת הארץ כמובן) גם בקבוק וודקה.

לאחר מבצע משה ישראל התלבט כיצד לסמל בחגיגות יום העצמאות את קליטתה המוצלחת של העדה האתיופית. לאחר התלבטויות רבות (וניסיון לא מוצלח לשלב אינג`ירה בתפריט) הוא החליט לשרוף את הבשר קצת יותר.

 

כמובן שישראל שמח מאוד להחליף את העיתון שבעזרתו הדליק את המנגל מ"ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום" מיד כשהתחיל עיתון זה לצאת לאור – כי מה יכול להיות פטריוטי יותר בארץ ישראל מלהדליק את המנגל באמצעות עיתון שהמילה ישראל היא חלק בלתי נפרד משמו? (הייתה תקופה שבה – מטעמים דומים – ניסה ישראל להדליק את המנגל בעזרת עיתון "הארץ", אבל בני משפחתו טענו שעיתון זה אינו פטריוטי מספיק.)

 

וכך, כל שנה קיבל טקס יום העצמאות נופך פטריוטי יותר.

הבעיה היחידה הייתה שהטקס גם הפך לארוך יותר. עם כל הסמלים השונים ישראל גילה שאירוע יום העצמאות גולש לשעות החשכה. בשנה הבאה הוא כנראה יאלץ להמשיך את הטקס גם ביום  השבת שאחרי יום העצמאות.

 

מוסר השכל:  אין דבר שלם יותר מלב צלוי (על שיפוד)

 

חג עצמאות שמח ושבת שלום!

 

והרשומה המומלצת היא – סיכום עונת הפטריות חורף 2019 – בבלוג של תופרת חלומות