הסיפור לשבת על ייסורי הגילוח

סער (שם בדוי) היה בחור שעיר למדי. הוא התחיל להתגלח כבר בגיל 15, אבל בגיל 17 הוא הפסיק להתגלח וגידל זקן מכובד שזיכה אותו בשם החיבה "הרצל" מפי חבריו לכיתה.

גידול הזקן היה צעד נבון מאוד מבחינתו של סער (הרצל) מכמה סיבות טובות:

ראשית, עם זקן הוא היה נראה מבוגר מכפי גילו (17 כזכור) ויכול היה לקנות משקאות אלכוהוליים ללא בעיה (כמעט).

שנית, הוא לא היה צריך להתגלח כל בוקר – ובמקרה שלו אם הוא באמת רצה להיראות מגולח, היה מדובר על להתגלח פעמיים ביום.

ואחרון חביב – הוא הפך לדמות מוכרת היטב ברחבי בית הספר, בהיותו התלמיד המזוקן היחיד (אמיר מכיתה י"ב/2 גם ניסה לגדל זקן, אבל צמחו לו רק כמה דבלולי שיער על הסנטר).

כשהתקרב הגיוס לצה"ל, סער החל לתהות האם הוא צריך להתייצב בבקו"מ (סליחה… מיט"ב) עם זקן או בלעדיו.

מצד אחד, הוא התרגל לזקן והיה ברור לו שיהיה לו יותר קל בטירונות בלי הצורך להתגלח כל בוקר.

מצד שני, עובדת היותו סלבריטאי בבית הספר לא עזרה לו בתחום האחד שהיה חשוב לו באמת: לא הייתה לו חברה.

וזה היה עצוב מאוד. כי הוא מאוד רצה בת זוג ועשה ככל יכולתו (כולל שימוש בספרי ההדרכה החדשים ביותר) אך ללא הצלחה.

דווקא ימים ספורים לפני הגיוס, אחת מבנות הזוג הפוטנציאליות דחתה אותו ואמרה: "הייתי שוקלת… אם רק היית מוריד את הזקן הזה"

נכון שזו דילמה לא פשוטה?

בסופו של דבר החליט סער את ההחלטה הברורה לכל גבר באשר הוא: הוא יעדיף את האשה על פני הזקן (או זקן הפנים?).

הוא התגלח בטקס חגיגי וחזר אל נערת חלומותיו התורנית שהעיפה בו מבט חטוף ואמרה: "בעצם נראית יותר טוב עם הזקן".

אבל הזקן חלף עם הרוח וסער התגייס וסבל רבות בגילוח היום-יומי. בטירונות הוא נאלץ פעמים רבות להתגלח פעמיים ביום ואף נשאר שבת פעם אחת בגלל שלכאורה לא התגלח. לא עזרו כל עדויות חבריו על כך שבבוקר הוא באמת התגלח.

לכן, כשהוצב בבסיס הקבע (אי שם במרכז הארץ, מרחק הליכה ממגדלי עזריאלי) הוא אץ רץ לרס"ר היחידה וחתם על זקן. (לרס"ר היה כמובן רק שפם ולכן הוא לא חתם על הזקן של הרס"ר אלא על טופס המאשר לו לגדל זקן. לסער – לא לרס"ר).

תוך ימים ספורים חזר סער למראה שלו מן התיכון ושוב נחסכו לו דקות ארוכות כל בוקר (וצהריים) בהן במקום להתגלח הוא יכול היה לרחוץ ולסרק את הזקן כדי לוודא ששאריות מארוחת הבוקר לא נותרו בו.

ובחלוף הימים הוא אפילו מצא בת זוג שאהבה את הזקן שלו והכל היה נהדר.

לחודשיים.

אחרי חודשיים בת הזוג (למה שלא אתן לה שם בדוי? שרה.)  הודיעה לסער שהזקן שלו מגרד ואם לא יתגלח בקרוב היא לא מוכנה להתנשק איתו יותר.

כמובן שסער גילח את הזקן שוב, אבל אז שרה גילתה שזיפי הזקן (אותם כינתה "קוצים") דוקרים ומפריעים אף יותר מהזקן.

(במאמר מוסגר אני חש צורך להבהיר כי לצירוף המילים "שזיפי הזקן" בשורה הקודמת אין שום קשר לשזיפים של איש זקן כלשהו).

מכיוון שסער היה שעיר, היו לו זיפים דוקרים כמעט בכל שעות היממה למעט 10 דקות אחרי הגילוח.

באותה הזדמנות גילתה שרה גם שיש בעולם בחורים יפים יותר, חכמים יותר ועשירים יותר מסער ונפרדה ממנו.

שברון הלב של סער לא ארך זמן רב – מאורעות גדולים עמדו בפניו שהשכיחו את שרה חיש מהר: השחרור מהצבא, הטיול הגדול והלימודים באוניברסיטה.

בזמן הטיול (בהודו) כמובן שסער גידל את זקנו באין מפריע ואפילו לא טרח לסרק ולרחוץ אותו.

אבל אחרי שחזר לארץ הוא שוב התגלח (מיוזמתו!) כדי להופיע בפקולטה למדעי הטבע שבאוניברסיטת בן גוריון שבנגב נקי ומסודר.

סער החל ללמוד בחוג למדעי המחשב ואף עשה בו חיל. היתה רק בעיה אחת: אקלים הנגב המדברי לא היטיב עם עור פניו ואחרי כל גילוח, כשהחלו הקוצים לבצבץ, התכסו פניו של סער בפריחה לא נעימה.

מחוסר ברירה נאלץ סער לגדל את זקנו שוב. הוא שקל לחזור בתשובה, אבל ברגע האחרון ממש הוא הצטרף ללהקת רוק מצליחה.

מוסר השכל: במדבר – כל קוץ פרח

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – טעם מעולם אחר – הכפר עג'ר יוני 2022 – בבלוג של עמי בן בסט

השועל והעורב – סיפור לשבת

היה זה יום מוצלח במיוחד לעורב (שלא היה לו שם בדוי). זה היה יום אביב יפה, השמש זרחה, עופות דורסים גדולים לא נראו בסביבה, מכוניות לא עברו על הכביש והדובדבן שבקצפת היה שהעורב מצא חריץ גבינה גדול.

הוא מיהר לאסוף את חריץ הגבינה במקורו לפני שמישהו אחר יחמוד אותו ונעמד על עמוד חשמל גבוה ממנו היה יכול לראות את הסביבה ולהישמר מגנבי גבינה (או גבני גניבה?)

להמשיך לקרוא השועל והעורב – סיפור לשבת

בהתחלה ניקח את מנהטן (ולקינוח את ברלין)

האמת שלא התפלאתי על כך שתפסו אותי. קשה לשנות את השיטה מבפנים מבלי שישימו לב לכך. אפילו לא ניסיתי להסתיר זאת.

אבל פסק הדין מאוד הפתיע אותי בחומרתו. עשרים שנים של שעמום? ציפיתי לקבל קנס של כמה מאות שקלים או כמה חודשי שעמום על תנאי, אבל קיבלתי לא פחות מעשרים שנה. בפועל.

מזל ששמרתי בירכתי מוחי כמה נקודות עניין שהצליחו לעזור לי לחמוק מהשעמום הזה.

וכעת אני פה כדי לשלם להם כגמולם. מיד לאחר ארוחת הצהרים.

להמשיך לקרוא בהתחלה ניקח את מנהטן (ולקינוח את ברלין)

בלדה לנאיבית (סיפור ושיר לשבת)

המטופלת של שעה ארבע הייתה חדשה – הגיעה למפגש היכרות ראשוני ללא תשלום – אבל משום מה היא נראתה לי מוכרת מאיפשהו.
ניסיתי לאמץ את זכרוני ולמקם אותה באירוע כלשהו מחיי, ללא הצלחה.
חייכתי אליה, הסתכלתי בדף ואמרתי: "תמימה, נכון? שבי בבקשה"

להמשיך לקרוא בלדה לנאיבית (סיפור ושיר לשבת)