שנה טובה!

לכבוד ראש השנה הקרב ובאה רציתי לשתף אתכם בשיר לא מאוד מוכר שמצאתי ברשת:

שָׁנָה הָלְכָה, שָׁנָה בָּאָה

אֲנִי כַּפַּי אָרִימָה

אבל למה להרים ידיים כל כך מהר? קצת קשה אז נשברים?

זו לא השנה הראשונה שחלפה ולא הראשונה שבאה. התגברנו על כל אלה שחלפו וכל אלה שבאו – נתגבר גם על זאת.

שָׁנָה טוֹבָה לְךָ, אַבָּא,

שָׁנָה טוֹבָה לָךְ, אִמָּא

גם בתנ"ך כתוב "כבד את אביך ואת אמך" ולכן מן הסתם יש לכבד את ההורים בברכת שנה טובה. אבל אם השיר היה נכתב בימינו אני בטוח שאמא הייתה מופיעה ראשונה.

הסיפור (לשבת) על חצי הכוס המלאה

חן (שם בדוי – השם האמיתי שלה היה פוליאנה, אבל גם הוא היה בדוי) הייתה ידועה תמיד כבחורה אופטימית.

טוב, המשפט הזה לא מדויק כלל. עד גיל 17-18 אף אחד לא הכיר אותה כ"בחורה אופטימית". למעשה עד גיל 13 היא הייתה ידועה כ"ילדה אופטימית" ואילו בין הגילאים 13 ל-17 (בערך) היא הייתה ידועה כ"נערה אופטימית".

אבל זה לא חשוב- החשוב הוא שלחן הייתה היכולת המדהימה והנדירה לראות תמיד את חצי הכוס המלאה.

כיפה אדומה (סיפור לשבת)

פעם אחת, לפני שנים לא רבות כלל (או אולי רק כמה חודשים), בארץ לא רחוקה כלל (בעצם בארץ שלנו) גרה ילדה קטנה (ששמה הבדוי שמור במערכת).

הילדה הייתה ילדה ככל הילדות, פרט לכך שהיא ומשפחתה השתייכו לזרם הקונסרבטיווי ביהדות – למעשה אימה הייתה רב הקהילה בישוב בו הם גרו.

מכיוון שכך, בניגוד לרוב הילדות בנות גילה (תשע שנים ושלושה חודשים) הילדה המדוברת חבשה תמיד כיפה סרוגה. ובעיקר היא אהבה כיפות בצבע אדום – על כן הכינוי שלה בפי כל היה "כיפה אדומה".

בוכות הדמעות מעצמן (סיפור לשבת)

כשדני (שם בדוי) נכנס לחדרו של רופא העיניים בליווי אימו נבהל הרופא לראות כי מעיניו של דני זולגות הדמעות ללא הפסקה – כאילו מעצמן. דני לא בכה אבל עיניו (ולחייו) היו מוצפות דמעות.

הרופא שאל מיד את אמו של דני כמה זמן נמשך המצב המוזר הזה. אמא סיפרה לו כי זה נמשך מאז אתמול בצהרים וביקשה מדני להסביר מה קרה.

"אינני בוכה אף פעם! אינני תינוק בכיין!" אמר דני.