סיפור ספרותי לשבת

בדרך לעין חרוד פגשתי את מיכאל שלי. מאוד שמחתי לראותו כי לא נפגשנו כבר המון זמן. לא זכרתי מתי בפעם האחרונה נפגשנו – הרגשתי כאילו עברו כבר מאה שנים (של בדידות) מאז פגישתנו האחרונה.
חיבקתי אותו בחום והצעתי שאם יש לו זמן נשב לדבר קצת. הוא הסכים בשמחה רבה (שקצת הזכירה לי את דודי שמחה). לא רחוק משם ראיתי פאב בשם המסקרן "אהובת הקצין הצרפתי" אז התיישבנו שם על כוס בירה והתחלנו לדבר על מה שעבר עלינו מאז פגישתנו האחרונה.

מיכאל סיפר לי על הילדות שלו. למעשה הן כבר לא ילדות (האם קיים דבר כזה כמו קץ הילדות?) אלא ממש נשים קטנות.
פתאום הוא הרצין ואמר לי שאנני, הגדולה, סובלת מאנקת גבהים.
אמרתי לו שהוא ודאי מתכוון ל-"פחד גבהים", אבל הוא התכוון למה שהוא אמר: אנני, שמאוד אוהבת לקרוא, קוראת כעת את "אנקת גבהים" ומזדהה יותר מדי עם הגיבורים לדעתו. הוא היה עסוק בשאלה כיצד לעזור לה להתמודד עם הספר.

אמרתי שלדעתי הוא צריך לתת לה להתגבר על הספר בעצמה. סיפרתי לו איך אני מאוד הושפעתי פעם מהספר "אייבנהו" אבל בסופו של דבר הספר פשוט חלף עם הרוח.
האמירה שלי לא ניחמה אותו. הוא אמר ש"אייבנהו" הוא ממש יריד ההבלים בהשוואה ל"אנקת גבהים" והוא חושש שבתו יותר מדי מרוכזת בספר. לדעתו היא מזניחה את עצמה: אם לא הייתה שקועה כל כך בקריאה היא הייתה יכולה להיות מלכת היופי של ירושלים, אבל כרגע היא יותר נראית כמו אסופית מוזנחת.

לא כל כך אהבתי את הכיוון של השיחה. בתור חובב ספרים מושבע תמיד העדפתי חובבות ספרים על מלכות יופי. למעשה, אפילו בתקופה בה הייתי חבר במועדון גרנזי לספרות ופאי תפודים העדפתי באופן ברור את הספרות על פאי קליפות התפודים. תיאורטית העדפתי גנבת ספרים על קוסם מארץ ים.

אמרתי לו שהוא צריך לשמוח על כך שבתו אוהבת ספרים ואינה עוסקת בתעלוליה של ילדה רעה כמו בנות אחרות. הוא נאנח והודה שהחשש האמיתי שלו הוא שאנני לא תמצא שידוך הולם. אמרתי לו שזאת לא בעיה משמעותית ואני בטוח שבסופו של דבר היא תמצא את אהבת חייה (אולי זה יהיה בחור בשם ציון ואז זאת תהיה אהבת ציון) אבל אם הוא רוצה לזרז את העניינים הוא יכול לקחת אותה למסע תענוגות בארץ הקודש או אפילו למסע תענוגות אמיתי בארץ הקודש.

רציתי להחליף נושא אז התחלתי לספר לו על מעשה בטבעת ועל האמריקאי השקט שמצא אותה.
הוא בהחלט התעניין בסיפור אבל מאוד לא התרשם מדמותו של האמריקאי: לדעתו היה לו לב של כלב, או אולי אף גרוע מכך הוא היה אדם בן כלב. שאלתי בחיוך אם לדעתו הוא היה הכלב היהודי והוא ענה לי שבעצם הסיפור כולו יותר הזכיר לו את המקרה של הכלב בשעת לילה מאוחרת.

אגב שעת לילה מאוחרת, מיכאל הודיע לי שכבר מאוחר והוא צריך לצאת לדרך. התפלאתי על כך כי מבחינתי היום איננו כלה, אבל מבט חטוף בשעון הקסמים הוכיח לי כי הייתה זאת כבר שעת העכביש.

ביקשתי ממיכאל שימסור ד"ש למר מאני, לנערה מהדואר ולזקן בן המאה אבל הוא בישר לי שאותו זקן בן המאה יצא מהחלון ונעלם ובמקומו גר כעת בדירה להשכיר איש ושמו אובה.
הבטחנו זה לזה להפגש שוב בקרוב (אולי כבר בשש אחרי המלחמה, כדברי החייל האמיץ שוויק)  ומיכאל העמיס את שנים עשר הכסאות שלו ויצא לדרכו. נעלתי את נעלי הסוכרייה שלי ויצאתי גם לדרכי.

  מוסר השכל:  ספר – זה כל הסיפור

שבת שלום!

אני מניח שלא צריך להסביר את הרעיון בסיפור זה. מקווה שנהניתם לקרוא. (אני יודע שאני אוהב לקרוא).

והרשומה המומלצת היא – הר השלג של דרקון הירקן – בבלוג של adiad

ניקיונות הפסח

במדור השרביט החם התבקשנו לכתוב על ניקיונות לקראת הפסח – של הורינו (בילדותנו) ושלנו.

האמת שלא התכוונתי לכתוב – מקוצר זמן (שנגרם לשם שינוי מסיבות טובות), אבל קריאת הרשומה בנושא של Adiad העלתה לי כמה זיכרונות שרציתי לחלוק.

אתחיל עם החלק הקל – הניקיונות שלנו. לא קיימים. אנחנו לא מנקים במיוחד לפסח אלא מנקים כרגיל (שזה אומר מעט מדי). אם במקרה אנחנו מארחים בליל הסדר (זה קורה מדי פעם) אנחנו מנקים את אזור הסלון והמטבח קצת יותר מהרגיל, אבל כפיצוי הם מתלכלכים יותר מהרגיל במהלך ליל ההסדר כך שהכל מתאזן.

בילדותי זה היה סיפור אחר לגמרי… הורי שמרו על כשרות לפסח לפי כל הכללים. אמי התחילה לנקות את הבית בקפדנות רבה כשבועיים לפני פסח (אולי קצת פחות… אני לא בטוח).
כל פעם היא הייתה מצחצחת חדר אחד ומכריזה עליו כעל חדר כשר לפסח שאסור להכניס אליו חמץ.  אנחנו, הילדים, היינו עוזרים בניקיון אבל עיקר העבודה הייתה של אמי.

להמשיך לקרוא ניקיונות הפסח

יחסינו עם הכסף (לאן?)

במדור השרביט החם מוצע הפעם לכתוב על היחסים שלנו עם כסף. מה אנחנו יודעים על הכסף שנכנס ויוצא אצלנו, מה היה היחס לכסף בבית ההורים ועוד.

כשקראתי את ההצעה חשבתי מיד על היחס לכסף בבית ההורים בילדותי. למיטב ידיעתי לא ממש היה לנו כסף.  אני זוכר מילדותי המוקדמת שההורים הרבה פעמים הזכירו שאנחנו "בחובות" ומצבנו ישתפר כשאותם "חובות" ייגמרו. כשגדלתי יותר למדתי שאותם חובות היו הלוואה גדולה שההורים לקחו כדי לקנות את הדירה אליה עברנו כשהייתי בן 3.
בשלב כלשהו כנראה "החובות" נגמרו אבל אני לא הרגשתי בשיפור ברמת החיים – אני לא יודע עד היום אם כי באמת לא היה מספיק כסף או כי התרגלנו לחיות בצמצום או בחסכנות.

להמשיך לקרוא יחסינו עם הכסף (לאן?)

געגועים לאוכל של ילדותי?

השרביט החם מזמין אותי לכתוב על האוכל של ילדותי.
נושא קצת קשה מבחינתי… אני לא חושב שאני מאוד מתגעגע. אני הילד השלישי מחמישה. גדלתי בבית שלא היה בו הרבה כסף עם אמא שהייתה כמעט תמיד חולה.
האוכל בבית לא היה מדהים.

לא שהיה חסר אוכל. אף פעם לא היינו רעבים ולא הרגשנו שמשהו חסר. לא הכרנו משהו אחר. רק כשגדלתי הבנתי שיש גם דברים אחרים בעולם.

להמשיך לקרוא געגועים לאוכל של ילדותי?

שבועות חג החלב – סיפור לשבת ולחג

כשאמא של יוגורט (שם בדוי, שמו האמיתי היה מילקי) לקחה אותו מהגן, היא שאלה אותו כמו בכל יום: "איך היה ביום בגן?" ויוגורט ענה, כמו בכל יום: "כיף!"
אמא (ששמה הבדוי היה דניאלה) לא התרגשה מהתשובה הצפויה והמשיכה לשאול (כרגיל): "מה למדתם היום בגן?"
"למדנו על חג החלב" – ענה יוגורט בשמחה.
"חג החלב?" – שאלה אמא. היא אמנם ידעה שבשנים האחרונות יצרניות החלב ניכסו לעצמן את חג השבועות, אבל קצת הופתעה מכך שזה הגיע לגן.
יוגורט הבין שהוא טעה במשהו. אחרי מחשבה מאומצת הוא תיקן את עצמו ואמר: "חג מתן חלב".

להמשיך לקרוא שבועות חג החלב – סיפור לשבת ולחג