מחושך לאור – סיפור לשבת ולחנוכה

אור (שם בדוי, אך חשוב לסיפור) נהנה מאוד משנתו הראשונה בגן טרום-טרום-טרום-חובה.

הוא אהב לצייר, לבנות מגדלים מקוביות, לשחק עם הילדים האחרים, לנשוך אותם, לשמוע סיפורים, לרקוד ולשיר.

מבחינתו, לימוד שירים חדשים היה הדבר הטוב ביותר בגן. כל יום הוא ציפה לרגע שבו אורה הגננת תכריז כי זיוה המנגנת הגיעה וכל הילדים מוזמנים לשיר שיר חדש.

הוא התאמן היטב על השירים ושר אותם בבית לאמא ולאבא שהיו גאים בו מאוד למרות שפה ושם הם תיקנו לו את המילים של השירים (לא תמיד בצדק! הוא היה בטוח ששרים "עוד מעט ירד אלינו יום שבת רטוב" כי בשבת הוא הרבה פעמים הלך לים או לבריכה).

לקראת חג החנוכה החליטה אורה הגננת באופן מקורי לקיים מסיבת חנוכה בהשתתפות ההורים ובכיכובם של ילדי הגן.

הילדים התאמנו בהתרגשות יום יום על שירים וריקודים חדשים שכולם היו קשורים (לפחות בעקיפין) לחנוכה – החל מ"סביבון סוב סוב סוב" וכלה ב-"אמי קנתה סופגניה לי".

אור אהב את כל השירים, אבל השיר אליו הוא נמשך יותר מכל היה "באנו חושך לגרש".

קודם כל, השיר לווה ברקיעות רגליים עזות – שמאוד התאימו לאור בזכות נעליו החדשות שהאירו באור אדום עם כל רקיעה.

שנית, מילות השיר סיקרנו אותו  מאוד.

כשהגיע אור הביתה הוא מיהר לדון עם אמא אורית על משמעות השיר.

"למה לגרש את החושך?" –שאל אור (שהיה ילד פקח יותר מהממוצע) – "והרי הבובה זהבה כבר קבעה שהוא ילד טוב!"

אמא הסכימה עם האבחנה, נתנה לאור נשיקה גדולה ומטבע שוקולד והסבירה לו שחושך הוא לפעמים טוב ולפעמים רע, וכשמדליקים נרות הוא רע ולכן מגרשים אותו.

אור התעקש לא להבין את ההגיון שבתשובה אבל תמורת סופגניה הוא הסכים לחכות להסבר של אבא (כשיצא מהשירותים). בינתיים הוא עבר לשאלה הבאה: "מי מחזיק אותי בידיים ולמה ליד אש? זה מסוכן!"

אמא בהתחלה לא הבינה את פשר השאלה, אבל אבא אורי שיצא בדיוק מהשירותים מיהר לפזם בחיוך "בידינו אור ואש" והסביר לאור שהאור בשיר הוא לא אור הילד אלא אור שהוא ההיפך מחושך.

גם את ההסבר הזה היה קשה לאור לקבל. "איך אפשר להחזיק אור בידיים אם זה לא ילד-אור?" הוא שאל.

אמא ואבא העלו שלל דוגמאות להחזקת אור בידיים – פנס, נר, גפרור, פנס אחר ואפילו נר – אבל אור דחה את כל הדוגמאות בטענה כי מדובר בכלים המפיצים אור, אך לא באור עצמו.

אבא ניסה לשיר "באנו חושך לגרש, בידינו פנס ואש" אבל הוא נאלץ להודות שיש פה משמעות אחרת.

אחרי התייעצות קצרה בין אמא ואבא הוחלט שלמעשה השורה הזאת בשיר מוטעית ואפשר לעבור לשורה הבאה.

השורה הבאה הוכחה כקשה מאוד: "כל אחד הוא אור קטן".

אור מחה בתוקף על המילים האלה: לא כל אחד הוא אור – רק הוא אור – והוא לא אור קטן אלא אור גדול שכבר הולך לגן.

ההורים מיהרו להסכים שאור כבר גדול ונתנו לו עוד סופגניה – הפעם גדולה – כדי להדגיש את הנקודה.

לאחר שאכל את הסופגניה הגיע אור לעוד שורה בעייתית: "וכולנו אור איתן". מיהו אותו אור איתן? היה לו איתן בגן, אבל הוא ללא ספק לא היה אור. 

אבא הסביר שאיתן הוא חזק, אבל אור התעקש שהוא יותר חזק מאיתן והוא תמיד מנצח אותו.

בשלב זה ההורים המותשים הבטיחו שהם ידברו עם אורה הגננת על השיר והציעו שכעת ידליקו נרות – הצעה אותה קיבל אור בחפץ לב.

לאחר הדלקת הנרות וארוחת הערב (בה אור משום מה לא גילה תיאבון רב והסתפק רק בעוד שתי סופגניות) מיהרו ההורים לרחוץ את אור ולשלוח אותה למיטה.

אחרי שני סיפורים ושלושה שירי ערש הם כיבו את האור בחדרו של אור.

חשיכה ושקט שררו בחדר ואבא ואמא יצאו מהחשיכה לאור גדול (אורה של הטלוויזיה כמובן) בתקווה שאור יגדל מהר ויפסיק להציק להם עם שאלות כאלה.

מוסר השכל:  סורה חושך, הלאה שחור – או שאור יתחיל לשאול גם אתכם שאלות קשות

שבת שלום וחנוכה שמח!

והרשומה המומלצת היא –מדריד – הכיכר הראשית Plaza Mayor – בבלוג של adiad

סיפור חיובי לשבת

כשחגי (שם בדוי) נולד, לא נראה בו שום דבר יוצא דופן. הוא היה תינוק ככל התינוקות.

אבל בסביבות גיל שנתיים שמה לב הגננת שלו לתופעה קצת מוזרה. בניגוד לכל שאר הילדים בני גילו, חגי תמיד ענה בחיוב לכל בקשה.

הוריו של חגי לא ממש הבינו את גודל הפלא – מכיוון שהיה הבן הבכור, לא היה להם מושג על השליליות הרבה של בני השנתיים והם קיבלו בטבעיות את המגמה החיובית של בנם.

בניגוד לציפיות, מגמה זו הלכה והתחזקה ככל שחגי התבגר. נראה היה שחגי פשוט לא יכול לומר "לא". התופעה יוצאת הדופן הטרידה מאוד את הוריו – הם חששו שזרים עלולים לנצל לרעה את הגישה החיובית של בנם. כדי להתגונן מפני איומים אפשריים הם מצאו קלינאית תקשורת שתמורת סכום סמלי הסכימה ללמד את חגי לומר לא.

חגי כמובן הסכים בחפץ לב ללכת אל קלינאית התקשורת ושיתף פעולה בצורה מדהימה בשיעורים – אבל לא אמר לא. כלומר – הוא ביטא את המילה "לא", אבל הוא עשה זאת בהתמדה בכל פעם שהתבקש לכך.

הוא הסכים לומר לא לאנשים זרים שיציעו לו ממתקים, אבל הוא גם הסכים לומר להם כן אם זה מה שביקשו ממנו.

לאחר כחמישים פגישות עם קלינאית התקשורת נאלצו הוריו של חגי לוותר על חלומם ופשוט להיזהר יותר (במידת האפשר).

חגי – כטבעם של ילדים – המשיך לגדול ובשעה טובה התחיל ללמוד בבית הספר. בהתחלה הכל היה בסדר. חגי היה תלמיד אהוב על המורים והילדים. למרות שלא היה חכם או מוכשר מהממוצע, נכונותו לבצע את כל המטלות, לעזור לכולם ובעיקר לא לריב עם אף אחד עזרה למורים להתעלם מטעויות שהוא עשה ולתלמידים להתעלם מהאיטיות וחוסר הקואורדינציה שלו.

אבל ככל שחלפו השנים, התחילו להתגלות יותר ויותר בעיות. היו מורים שחשבו שחגי הוא סתם ציני וכשהוא אומר שהוא מוכן (ואפילו בשמחה) לבצע מטלה זו או אחרת – ותהיה בלתי נעימה ככל שתהיה –  הוא בעצם צוחק עליהם ומנסה "להמריד את הכיתה".

חלק מהילדים הפיקו הנאה סדיסטית מבקשות שונות שביקשו מחגי – ביודעם שהוא לעולם לא יסרב. היו אלה דברים קטנים – כמו לבקש ממנו את כל האוכל שלו או לבקש שישאיל להם את הסווטשירט שלו ביום קר – אבל הם פגעו בחגי מאוד.

ההורים של חגי שהיו עדים למצוקתו החליטו לשלוח אותו לפסיכולוג ילדים מפורסם שהיה אמור לעזור לו להפוך לאסרטיבי יותר. הפסיכולוג עבד עם חגי כמה שנים קצרות והצליח להגיע להרבה פריצות דרך, חיזק את בטחונו העצמי, גרם לו להבין את שורש הבעיה והעלה רגשות מודחקים לפני השטח.

רק דבר אחד הוא לא הצליח – הוא לא הצליח לגרום לחגי לומר לא.

הרשו לי לעשות הפסקה קטנה בסיפור ולפנות אליכם הקוראים – האם אתם כבר מודאגים? האם אתם מודאגים שחגי לא יידע לעמוד על שלו? האם אתם מודאגים שאני לא אצליח לסיים את הסיפור? או אולי שלא אצליח למצוא סוף טוב לסיפור והוא לא יקיים את ההבטחה הגלומה בשמו – "סיפור חיובי לשבת"?

ובכן, אני חייב לציין שגם אני קצת מודאג. המצב לא נראה טוב – לא עבור חגי, לא עבורי ולא עבור הקוראים. (האם שמתם לב כמה פעמים מופיעה המילה "לא" בהפסקה הקטנה הזאת? מסתבר שהיא מופיעה לא פחות מעשר פעמים! מרשים, לא?)

וכשהכל נראה רע – משרד החינוך נחלץ לעזרה. משרד החינוך הודיע כי התלמידים בכיתה ח` יתחילו ללמוד פרקי אבות. חגי כמובן הסכים לכך ובשיעור הראשון הוא למד את המשפט הנצחי: "אם אין אני לי – מי לי?" ופתאום הוא הבין מה שלא הצליחו להסביר לו הוריו, קלינאית התקשורת והפסיכולוג –  לא חייבים להגיד "לא". אפשר לומר – "אין".

ומאז השתמש חגי בתגלית החדשה שלו ביעילות. כאשר הוא התבקש לבצע משהו בניגוד לרצונו הוא ענה – "אין לי חשק" או "אין לי כח" ולפעמים פשוט "אין לי".

כמובן שבצבא הוא הפך להיות אפסנאי.

   מוסר השכל: אם לא אני לי – מי לי?

   שבת שלום!                                                 

מזל טוב לבתי שהיא בחורה צעירה מאוד חיובית, אבל היא גם יודעת לומר לא (לשמחתי).

והרשומה המומלצת היא – תראו מה שגשם יכול לעשות – בבלוג של עננת (שלא במקרה גם בתה חוגגת היום יום הולדת!)

שנה טובה!

לכבוד ראש השנה הקרב ובאה רציתי לשתף אתכם בשיר לא מאוד מוכר שמצאתי ברשת:

שָׁנָה הָלְכָה, שָׁנָה בָּאָה

אֲנִי כַּפַּי אָרִימָה

אבל למה להרים ידיים כל כך מהר? קצת קשה אז נשברים?

זו לא השנה הראשונה שחלפה ולא הראשונה שבאה. התגברנו על כל אלה שחלפו וכל אלה שבאו – נתגבר גם על זאת.

שָׁנָה טוֹבָה לְךָ, אַבָּא,

שָׁנָה טוֹבָה לָךְ, אִמָּא

גם בתנ"ך כתוב "כבד את אביך ואת אמך" ולכן מן הסתם יש לכבד את ההורים בברכת שנה טובה. אבל אם השיר היה נכתב בימינו אני בטוח שאמא הייתה מופיעה ראשונה.

להמשיך לקרוא שנה טובה!

יקומים מקבילים – סיפור לשבת

פרופסור אורי שוורץ (שם ושם משפחה בדויים) הקדיש את עשר השנים האחרונות להוכחת התיאוריה הפופולארית על קיומם של יקומים מקבילים.

עפ"י התיאוריה, קיימים במקביל ליקום שלנו עוד אינסוף יקומים מקבילים שכל אחד מהם דומה מאוד ליקום שלנו אך שונה בפרטים קטנים כאלה או אחרים.

בתור פרופסור לפילוסופיה של הפיזיקה הכימית שאף אורי שוורץ למצוא דרך לעבור בין היקומים השונים ובכך להוכיח אחת ולתמיד כי הם אכן קיימים.

להמשיך לקרוא יקומים מקבילים – סיפור לשבת

פינוקיו – סיפר ההמשך האבוד

כולם מכירים את סיפורו של פינוקיו – הבובה שנוצרה ע"י ג'פטו הנגר הבודד ולאחר תלאות רבות הפך לילד אמיתי.

רוב הילדים – וגם רוב המבוגרים – חושבים כי בכך הסתיים הסיפור והכל בא על מקומו בשלום.

לאחרונה גיליתי באופן כמעט מקרי ולאחר מאמץ מחשבתי מסוים את ההמשך האמיתי של הסיפור.

לכן, ללא הקדמות נוספות, אמשיך את הסיפור מהנקודה בה פינוקיו הפך לילד אמיתי.

היום הראשון בחייו החדשים של פינוקיו היה יום שבת. כל היום הוקדש לחגיגות. ג'פטו לקח את פינוקיו לפארק, שיחק איתו כדורגל, קנה לו פיצה וגלידה והם חיו באושר ובאושר כל אותו יום.

להמשיך לקרוא פינוקיו – סיפר ההמשך האבוד

בוכות הדמעות מעצמן (סיפור לשבת)

כשדני (שם בדוי) נכנס לחדרו של רופא העיניים בליווי אימו נבהל הרופא לראות כי מעיניו של דני זולגות הדמעות ללא הפסקה – כאילו מעצמן. דני לא בכה אבל עיניו (ולחייו) היו מוצפות דמעות.
הרופא שאל מיד את אמו של דני כמה זמן נמשך המצב המוזר הזה. אמא סיפרה לו כי זה נמשך מאז אתמול בצהרים וביקשה מדני להסביר מה קרה.
"אינני בוכה אף פעם! אינני תינוק בכיין!" אמר דני.

להמשיך לקרוא בוכות הדמעות מעצמן (סיפור לשבת)

חתימה טובה – סיפור ליום כיפור

כמה שבועות לפני יום כיפור, כשחזי (שם בדוי) היה כמעט בן עשר, הוא גילה את קיום ה"חתימה": הוא ראה את אביו מקשקש בקצה של דף כלשהו ושאל אותו לפשר הדבר. אבא הסביר לו שמדובר ב"חתימה"- כתיבת שמו בדרך ייחודית שרק הוא (אבא) יכול לחזור עליה.
חזי החליט שגם הוא צריך חתימה.
במשך ימים רבים הוא הקדיש כל יום זמן לעיצוב החתימה שלו. הוא ניסה אינסוף גרסאות: שם המשפחה לפני ואחרי השם הפרטי, שם פרטי מלא או כינוי (או אפילו שניהם יחד), שם המשפחה והשם הפרטי בגבהים שונים, שימוש רק באות הראשונה של השם הפרטי, הוספת ציורים שונים ועוד.

להמשיך לקרוא חתימה טובה – סיפור ליום כיפור