הזברה הצבעונית – סיפור לשבת

בר (שם בדוי). היה זברה ממוצע.
טוב, כבר בהתחלה קצת הסתבכתי, אבל כנראה אני צריך להבהיר שבר היה זברה ממין זכר. יש גם כאלה. ואיך קוראים לזכר של זברה? זבר (על משקל גבר)?

כל אופן, בר היה זכר, אבל בניגוד להרבה זכרים אחרים הוא לא היה עיוור צבעים וגם לא שווה נפש לגבי איך שהוא נראה ומה שהוא לבש.
הוא היה נראה לא רע בסה"כ – שרירי וחטוב ולראשו רעמה יפה.
אבל לגבי מה שהוא לבש… כצפוי, הוא לבש תמיד חליפת פסים בשחור ולבן. לא שהיא לא הייתה יפה – הרבה זברות (נקבות) אהבו אותה ולא התביישו לומר לבר שהטעם שלו בחליפות מצוין (אבל אף זכר לא שאל אותו מי החייט שלו! כנראה התביישו להיראות כמקנאים בו) – אבל אחרי כמה שנים לבר קצת נמאס ללבוש כל יום אותו דבר (וגם הפיג'מה שלו נראתה דומה באופן חשוד לחליפות!)

(במאמר מוסגר אתנצל על המשפט הקודם המסורבל כל כך עם לא פחות משני מאמרים מוסגרים בתוך משפט שהיה אמור להיות פשוט. הייתי מבטיח לא לעשות זאת עוד, אבל אני מכיר את עצמי.)

בוקר אחד החליט בר שהגיע הזמן להוסיף קצת צבע לחיים. הוא הסתכל סביבו וניסה לקבל השראה מבעלי חיים אחרים שלא הסתפקו בשחור ולבן. נראה שגוונים שונים של צהוב הם מאו פופולריים – אצל הנמרים, האריות, הברדלסים ואפילו אצל הג'ירפות (שלא היו חתולים, אבל גם לא גמלים). מצד שני נראה שהצבע האפור היה ביטוי של כוח שנלבש בגאווה ע"י פילים וקרנפים.
ועוד היו סביב לא מעט גוונים של חום כמו אצל אנטילופות למיניהן.

אבל בר רצה משהו אחר, משהו שונה. הוא ראה שלציפורים יש צבעים הרבה יותר בוהקים ומגוונים והחליט שהוא רוצה להיות צבעוני כמו ציפור. לדוגמא כחלחל כמו עגור חן או ירקרק כמו קוקייה אזמרגדית.
השאלה הקשה – מעבר לאיזה צבע ללבוש – הייתה כמובן כיצד ללבוש צבע זה. באזור בו בר חי לא היו יותר מדי חנויות בגדים או בדים ואפילו לא חנויות צבעים. וגם אם היו, הפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו של בר (וגם כיס לא היה לו).

מכיוון שכך, הוא ניסה לאלתר. הרעיון הראשון שעלה במוחו היה להתפלש בדשא עד שידבק בו הצבע הירוק. לצערו במקום לקבל צבע ירקרק יפה הוא רק התלכלך.

לזמן מה בר שקל לוותר על רעיון הצבע הירוק וניסע לשכנע את הזברות (והזברים) הסובבים אותו כי הוא צבעוני כמו ציפורים רבות החיות מסביב – שחפים שונים, חסידות ואפילו פינגוינים – אבל הסבריו לא התקבלו יפה וכמה מחבריו (או מי שהוא חשב לחבריו קודם לכן) התבדחו על כך שאם לא מצליחים להשיג את המטרה אפשר תמיד לשנות את המטרה ולטעון שהשיגו אותה.

בלית ברירה חזר בר למחשבות על הקוקיה האזמרגדית והחליט לנסות לצפות את עצמו בעלים ירוקים של עצים שצמחו סביב, אבל העלים לא נדבקו לעורו.  הוא התפלש בבוץ דביק ואז ניסה להדביק עלים – מה שקצת הצליח – אבל איכשהו במקום לקבל צבע ירקרק יפה הוא קיבל צבע חום-שחור עם קצת כתמים של ירוק והאפקט לא היה בדיוק מה שרצה.

ואז, על סף ייאוש, הוא מצא צמח נמוך יחסית, עם עלים שדבקו לעורו בלי מאמץ. הוא מיהר לצפות את כל גופו בעלים והיה מאוד גאה בתוצאה, אבל לאחר כמה דקות הוא התחיל להרגיש צריבה מוזרה… מסתבר שאלה היו עלים של סרפד!
בר מיהר לטבול בנהר כדי להסיר מעצמו את כל העלים. כשהוא יצא מהמים והביט בהשתקפותו הוא גילה לחרדתו שעורו הפך ורוד!  אבל אחרי רגע של חרדה הוא הבין שכעת הוא צבעוני כמו ציפור פלמינגו והיה מאוד מרוצה.

מוסר השכל: לפעמים בשביל יופי צריך לסבול

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – וושינגטון, עיר הבירה של ארה"ב – בבלוג של  adiad

הסיפור (לשבת) על החתול הירוק

מיצי (שם בדוי כמובן, כי לאיזה חתול קוראים מיצי?) היה חתול (ולא חתולה!) רגיל למדי.

הוא לא היה גדול ולא קטן, לא צעיר ולא מבוגר, לא רגוע מדי ולא משתולל מדי. חתול רגיל.

היה בו רק דבר אחד קצת יוצא דופן בשביל חתול – צבע הפרווה שלו היה ירוק. ירוק כמו של דשא (של השכן כמובן. לא צהוב כמו הדשא שלי).

חתולים אחרים שראו את מיצי בפעם הראשונה תהו לגבי הצבע המוזר שלו, אבל אחרי שהכירו אותו הבינו שהוא חתול רגיל ולא ייחסו חשיבות לצבעו. (חתולים הם מאמינים גדולים באמרה: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". בעיקר אם יש בו חלב)

כלבים שראו את מיצי בפעם הראשונה לא תהו כלל לגבי הצבע המוזר שלו (כי הם עוורי צבעים) והתייחסו אליו כאל כל חתול אחר.

ובני אדם? בני אדם זה סיפור אחר… בני אדם (ברובם) לא עוורי צבעים כמו כלבים ולא חכמים כמו חתולים.

לכן כשבן אדם ראה את מיצי בפעם הראשונה הוא לא יכול היה לעבור על כך בשתיקה.

רוב בני האדם ניסו להבין כיצד קיבל מיצי את צבעו.

חלק חשבו שזה איננו צבעו הטבעי אלא מישהו (בן אדם אחר מן הסתם) צבע אותו בצבע ירוק. הם מחו על ההתעללות. חלקם אפילו מיהרו להאשים את ארגוני הירוקים בהתעללות ומיהרו לפזר שקיות ניילון ברחוב לאות מחאה.

אחרים חשבו שצבעו היפה של מיצי היה תוצאה של הנדסה גנטית. הם ניחשו שמיצי הוא הכלאה בין חתול ודשא. הם תהו אם הוא מסוגל לעשות פוטוסינתזה.

רבים מקבוצה זאת כעסו על המדענים המבצעים ניסויים בבעלי חיים. חלקם שרפו מעבדות.

היו כאלה שהניחו שמראה עיניהם מטעה אותם. הם ניסו לבדוק אם מראה החתול הירוק הוא תוצאה של משחקי אור וצל, משקפי השמש החדשים שלהם, הסמים שלקחו או שימוש בפוטושופ.

רוב חברי קבוצה זו התייאשו ואיבדו עניין תוך זמן קצר. הם פנו לחפש חתולים בצבעים מקובלים יותר

היו אנשים שנבהלו מאוד למראהו הירוק של מיצי. הם הניחו שהוא נחשף לחומרים כימיים כלשהם שהם חשופים אליהם כעת ובעוד זמן מה גם הם יהפכו לירוקים. הם חששו מגשם חומצי, מפיגוע אב"כ (אבל לא אטומי) ומאנשי ערוץ ניקולודיאון המתיזים צבע ירוק על כל מי שנקרה בדרכם.

האנשים שהשתייכו לקבוצה כזאת מיהרו להימלט כאילו ראו חתול שחור.

והיו גם אנשים שקיבלו את צבעו של מיצי כדבר טבעי. בד"כ היה מדובר באנשים תמימים, עיוורי צבעים, שוטים או קטנים שחשבו להם שאם יש חתולים לבנים, שחורים, אפורים, צהובים, חומים וג'ינג'ים אין סיבה שלא יהיו גם חתולים ירוקים.

מיצי אהב את האנשים האלה כי הם היחידים שהתייחסו אליו כיאות (ליטפו והאכילו אותו).

יום אחד ניגש אל מיצי ילד חמוד כבן חמש והחל ללטף אותו בעדינות.

מיצי זיהה מיד שמדובר בבן אדם מהקבוצה האחרונה והתמסר בהנאה ובגרגורים עזים ללטיפותיו.

אבל בשלב מסוים הילד התחיל לדבר בקול רם. כנראה לעצמו – כי אף אדם אחר לא נראה בסביבה – אבל אולי בעצם אל מיצי, כי הוא היה החתול היחיד בסביבה.

הילד אמר: "איזה חתול חמוד! אבל ירוק… אף פעם לא ראיתי חתול ירוק… מעניין איך הוא הפך לירוק."

מיצי שחשש מאוד שמא הוא חוזה בהחלפת קבוצה ע"י הילד ועוד רגעים ספורים יפסקו הליטופים מיהר ואמר: "אל תדאג! אני נולדתי ירוק באופן טבעי."

הילד הופתע מאוד. הוא אמר למיצי: "מעולם לא פגשתי חתול מדבר!"

מיצי מיהר להסביר לו שכל החתולים הירוקים יודעים לדבר וגם זה טבעי עבורם.

הילד היה המום. לאחר מחשבה מעמיקה הוא שאל: "יש עוד הרבה חתולים ירוקים?"

תשובתו של מיצי מיהרה להגיע (ולהרגיע): "לא. אני היחיד"

מוסר השכל: העולם היה טוב יותר אם היו בו יותר אנשים ירוקים

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – תרגילים בחשבון – בבלוג של עדה ק

האיש הירוק – סיפור לשבת ולט"ו בשבט

אם במקרה אני פוגש מישהו שלא מבין למה אני לא משתמש בכלים חד פעמים,  או חושב שאני תינוק מכיוון שאני טבעוני , אם במקרה אני פוגש מישהו כזה אני תיכף מספר לו על האיש הירוק:

היה היה פעם בעיר לא מספיק ירוקה, גר לו איש אחד, איש ירוק. האיש הירוק גר בבית משותף גבוה (שהוא הרבה יותר אקולוגי מבית צמוד קרקע כמובן) שנבנה בבנייה ירוקה. הייתה לו מרפסת ירוקה מלאה עציצים ירוקים ואפילו החלונות שלו היו ירוקים.

שלומית בונה סוכת שלום – סיפור (ושיר) לשבת (ולסוכות)

שלומית (שם כלל לא בדוי) הייתה מאוד עסוקה באותו יום (שבשבילה היה היום אבל בשבילנו הוא כבר חלף): היא בנתה סוכה.

בסה"כ זה די הגיוני עבור אנשים מסוימים לבנות סוכה כאשר חג סוכות מתקרב, אבל שלומית לא סתם בנתה סוכה לנצח או אפילו סתם סוכה רגילה.

לשלומית היו שלוש דרישות חשובות מהסוכה אותה היא בנתה:

ראשית, היה חשוב לה שהסוכה תהיה מוארת. שלומית שנאה חושך. היא העדיפה לגרש אותו כשהתאפשר לה. נכון, החג האהוב עליה היה כמובן חנוכה, אבל גם בכל שאר החגים היא השתדלה להביא אליה את האור. לדוגמא, בפורים היא אפתה אזני המן מוארות, ביום העצמאות היא קנתה צעצועים סיניים מלאי אורות מהבהבים ובסוכות היא בנתה סוכה מוארת היטב.