התעוררתי באותו בוקר חורף קר, עדיין מנומנם ועיניי אחוזות קורי שינה.
התלבשתי, ניערתי קצת את כלי המיטה (וקצת את עצמי מהמיטה) והוספתי עוד בול עץ לאח הבוערת כדי לחמם מעט יותר את הבית ולתת לעצמי מוטיבציה נוספת לצאת מהמיטה.
הכנתי לי ארוחת בוקר שכללה הרבה קפה, ישבתי לאכול והבטתי החוצה דרך החלון שמול שולחן האוכל.
כצפוי, השמש עדיין לא זרחה, אבל נראה היה שהיום יהיה יפה (יחסית לחורף).
היה רק פרט אחד קצת יוצא דופן שמשך את תשומת לבי: בשמיים הופיע סדק לא קטן, שיד ענקית יצאה ממנו ונשלחה לכיווני הכללי.
אכן, כפי שצפיתי, כל הסיוטים הגיעו היום – ונראה לי שהם יישארו אתנו כאן.
היד הזאת גרמה לי לשקוע בהרהורים כאובים: לאן מועדות פנינו? אני מרגיש שלי כבר אין מקום להיות בו ושלך כבר אין כל הנאה בחיים.
מה יהיה בעתיד?
האם אנחנו צפויים לעתיד שבו כל הספרים יישכחו מלבבות האנשים ויום אחד נערי הזהב של העתיד ימצאו ספרים – ובעיקר ספר אחד שנכתב בכאב וביראה ע"י אדם מבולבל שהטיל ספק בייעודינו עלי אדמות?
הצצתי שוב דרך החלון ולשמחתי היד נעלמה.
צלצול בדלת החריד אותי. התגנבתי לאט ובשקט לדלת והצצתי דרך העינית. בחוץ עמדו שני אנשים שממש לא הכרתי – פשוט זרים גמורים.
כל הזרים הגיעו היום – ונראה שהם יישארו איתנו כאן.
אוי, אתם הדברים היפים… אתם כנראה לא שמים לב אבל אתם פשוט משגעים את ההורים שלכם (ו/או את להקת האמהות והאבות).
אני רוצה להבהיר זאת באופן הפשוט ביותר האפשרי: חייבים לסלול פה דרך לאדם העילאי.
(מיהו או מהו האדם עילאי? על כך בהמשך).
הסתכלו על הילדים שלכם, ראו את פניהם בקרני השמש המוזהבות.
אתם אולי חושבים שהם שייכים לכם (כי הם הילדים שלכם), אבל אל תשלו את עצמכם: הם דור העתיד, ההתחלה של אותו אדם עילאי שהזכרתי ממש לא מזמן.
בואו נודה בכך: כדור הארץ במצב לא משהו, ולנו – ההומו סאפיינס – כבר אין פה עתיד. עשינו מה שיכולנו, ניצלנו יותר ממה שיכולנו ואנחנו אבודים.
אבל לילדינו יש עוד סיכוי אם ישנו דרכיהם ויהפכו לגזע קצת שונה – אדם עילאי – כזה שדואג גם לסביבה ולא רק לעצמו.
זה אמנם יהפוך אותם לזרים, אבל הזרים הם פה כדי להישאר.
אז מיהם בעצם הדברים היפים עליהם אני מדבר?
הם לא באמת דברים. הם הילדים שלנו, שהם באמת יפים ובאמת משגעים אותנו (הוריהם), אבל הם גם התקווה שלנו לעולם חדש וטוב יותר.
נקווה שהם יגשימו את התקוות.
מוסר השכל: כולנו יודעים שהילדים שלנו הם העתיד הטוב יותר. הבעיה היא שגם ההורים שלנו חשבו כך.
שבת שלום!
תודה לדיוויד בואי שכתב את השיר המקורי. אני לא בטוח שירדתי לסוף דעתו כאן, אבל אני די שלם עם המסר שאני הלבשתי על השיר – גם זה משהו.
והרשומה המומלצת היא – לזכרה של נילי פרידלנדר – בבלוג של עננת
החיים שלי (או של אחרים) 