אתם, הדברים היפים – סיפור (ושיר) לשבת

התעוררתי באותו בוקר חורף קר, עדיין מנומנם ועיניי אחוזות קורי שינה.

התלבשתי, ניערתי קצת את כלי המיטה (וקצת את עצמי מהמיטה) והוספתי עוד בול עץ לאח הבוערת כדי לחמם מעט יותר את הבית ולתת לעצמי מוטיבציה נוספת לצאת מהמיטה.

הכנתי לי ארוחת בוקר שכללה הרבה קפה, ישבתי לאכול והבטתי החוצה דרך החלון שמול שולחן האוכל.

כצפוי, השמש עדיין לא זרחה, אבל נראה היה שהיום יהיה יפה (יחסית לחורף).

היה רק פרט אחד קצת יוצא דופן שמשך את תשומת לבי: בשמיים הופיע סדק לא קטן, שיד ענקית יצאה ממנו ונשלחה לכיווני הכללי.

אכן, כפי שצפיתי, כל הסיוטים הגיעו היום – ונראה לי שהם יישארו אתנו כאן.

היד הזאת גרמה לי לשקוע בהרהורים כאובים: לאן מועדות פנינו? אני מרגיש שלי כבר אין מקום להיות בו ושלך כבר אין כל הנאה בחיים.

מה יהיה בעתיד?

האם אנחנו צפויים לעתיד שבו כל הספרים יישכחו מלבבות האנשים ויום אחד נערי הזהב של העתיד ימצאו ספרים – ובעיקר ספר אחד שנכתב בכאב וביראה ע"י אדם מבולבל שהטיל ספק בייעודינו עלי אדמות?

הצצתי שוב דרך החלון ולשמחתי היד נעלמה.

צלצול בדלת החריד אותי. התגנבתי לאט ובשקט לדלת והצצתי דרך העינית. בחוץ עמדו שני אנשים שממש לא הכרתי – פשוט זרים גמורים.

כל הזרים הגיעו היום – ונראה שהם יישארו איתנו כאן.

אוי, אתם הדברים היפים… אתם כנראה לא שמים לב אבל אתם פשוט משגעים את ההורים שלכם (ו/או את להקת האמהות והאבות).

אני רוצה להבהיר זאת באופן הפשוט ביותר האפשרי: חייבים לסלול פה דרך לאדם העילאי.

(מיהו או מהו האדם עילאי? על כך בהמשך).

הסתכלו על הילדים שלכם, ראו את פניהם בקרני השמש המוזהבות.

אתם אולי חושבים שהם שייכים לכם (כי הם הילדים שלכם), אבל אל תשלו את עצמכם: הם דור העתיד, ההתחלה של אותו אדם עילאי שהזכרתי ממש לא מזמן.

בואו נודה בכך: כדור הארץ במצב לא משהו, ולנו – ההומו סאפיינס – כבר אין פה עתיד. עשינו מה שיכולנו, ניצלנו יותר ממה שיכולנו ואנחנו אבודים.

אבל לילדינו יש עוד סיכוי אם ישנו דרכיהם ויהפכו לגזע קצת שונה – אדם עילאי – כזה שדואג גם לסביבה ולא רק לעצמו.

זה אמנם יהפוך אותם לזרים, אבל הזרים הם פה כדי להישאר.

אז מיהם בעצם הדברים היפים עליהם אני מדבר?

הם לא באמת דברים. הם הילדים שלנו, שהם באמת יפים ובאמת משגעים אותנו (הוריהם), אבל הם גם התקווה שלנו לעולם חדש וטוב יותר.

נקווה שהם יגשימו את התקוות.

מוסר השכל:  כולנו יודעים שהילדים שלנו הם העתיד הטוב יותר. הבעיה היא שגם ההורים שלנו חשבו כך.

שבת שלום!

תודה לדיוויד בואי שכתב את השיר המקורי. אני לא בטוח שירדתי לסוף דעתו כאן, אבל אני די שלם עם המסר שאני הלבשתי על השיר – גם זה משהו.

והרשומה המומלצת היא – לזכרה של נילי פרידלנדר – בבלוג של עננת

סיפור חכמות לשבת ולל"ג בעומר

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שנפגשו להן בבני ברק בבית קפה לאחר שהסיעו את בעליהן הרבנים הצדיקים לישיבה (של מטה).

מכיוון שהיה זה יום חמישי של ל"ג בעומר, תיבלו הרבניות את הקפה בסוכר ובחלב ואת שיחתן בנושאים מענייני דל"ג בעומר.

אמרה הרבנית רחל: "בתי הצעירה, נרה יאירה, עוסקת כבר שלושה שבועות באיסוף קרשים למדורה, אך משום מה הערימה לא גדלה".

שאלה אותה הרבנית שרה: "מדוע את אומרת על בתך הצעירה 'נרה יאירה' ? מצד אחד, ביטוי זה שמור לרבנים ואנשי מעשה (כמו בעלינו נרם יאיר). מצד שני – אם כבר – יש לומר 'נרה יאיר' כי מה שמאיר הוא הנר ולא הבת".

הסתכלה עליה הרבנית רחל במבט מזרה אימים אך הרבנית רבקה (שהכירה היטב את הרבנית רחל ואת ילדיה) קפצה והסבירה כי פשוט שמה של הילדה הוא "נרה יאירה" (שם ראשון "נרה" ושם שני "יאירה")

התנצלה הרבנית שרה על חוסר הידיעה שגרם לה להלבין את פניה (לא ברור של מי) ברבים ובנוסף העירה: "שם מאוד מעניין… מותר לשאול מהיכן הגיע השם?"

התירה לה הרבנית רחל והרבנית שרה שאלה: ":מהיכן הגיע השם 'נרה יאירה'"?

ענתה לה הרבנית שרה: "ביום בו כרעתי ללדת שררה בשכונה אפילה. הלשונות הרעות טענו כי כבוד ראש הממשלה הורה להפסיק את אספקת החשמל לרגל שעת כדור הארץ.

החדר בו ילדתי הואר בנר יחיד. על כן כשנולדה נרה'לה שלי, החלטנו לקרוא לה 'נר', על שם הנר שהאיר את חדרנו. רק למחרת – כשחזר החשמל גילינו שהיא בעצם בת (ונאלצנו לבטל את הברית) על כן שינינו את השם ל'נרה'. ומכיוון שחזר החשמל, החלטנו כמחווה לראש הממשלה לקרוא לבננו על שם בנו – יאיר. כמובן שהתגלית כי הרך הנולד הינו רכה, גרמה לשינוי השם בהתאם."

ברכו הרבניות את הרבנית רחל על ההסבר המבריק והרבנית חסיה העלתה שאלה נוספת: "ציינת כי בתך נרה יאירה (נ"י) עוסקת כבר שלושה שבועות באיסוף קרשים למדורה – אך ערימת הקרשים בידיה אינה גדלה. הכיצד? האם נעשה לה  נס?"

ענתה הרבנית כרוביה: "הלזה ייקרא נס? ניתן היה להגדיר נס אילו נ"י לא הייתה אוספת קרשים והערימה הייתה גדלה. אך לפנינו מקרה הפוך!"

הסכימו איתה הרבניות ופנו אל הרבנית רחל לקבלת הסבר לתופעה העל-טבעית.

פתחה הרבנית רחל ואמרה: "גם אני הוטרדתי מאוד מהתופעה ועל כן ביקשתי מחברתי הטובה הרבנית מושית לחקור במופלא ממני". כל הרבניות הפנו את עיניהן ואוזניהן אל הרבנית מושית שנראתה מרוצה מתשומת הלב לה זכתה. היא כחכחה בגרונה ופתחה את פיה: "זוכרת אני היטב את אותו יום שני בו פנתה אלי הרבנית רחל בבקשת עזרה. היה זה יום בהיר עד מעונן חלקית. החזאים צפו עליה בטמפרטורות אך אני חשתי כי טועים הם. באותו יום נקרו בדרכי מספר סימנים מדאיגים. ראשית, בדרכי למשרדי עצר אותי השוטר  סמית לבדיקת רשיונות. הכרתי את סמית היטב – הוא היה שוטר גוץ ושמנמן שכבר בשעה עשר בבוקר נראה כאילו שתה חמישה בקבוקי בירה – ולא מסוג משובח…"

כל הרבניות קפאו במקומן ובהו ברבנית מושית בחוסר אמון. רק הרבנית רינה קמה ממקומה, ניגשה בצעד בוטח אל הרבנית מושית ובתנועה מהירה שלפה מידיה את הספר אותו ניסתה להסתיר מתחת לשולחן. "רם אורן, מה?" שאלה הרבנית רינה. הרבנית מושית גמגמה כמה מילות התנצלות ובלחץ חברותיה פנתה לסיפור האמיתי: "כשהתחלתי לעקוב אחרי נ"י וחברותיה, שמתי לב מיד לתופעה מוזרה – כל העיר הייתה מלאה בחבורות ילדים ובני נוער האוספים קרשים למדורה. והנה – למרות קרבת החג – כולם מוצאים קרשים! עקבתי בזהירות אחרי חבורתה של נ"י ולא הופתעתי לגלות כי הן אוספות את הקרשים שלהן היישר מן המחבוא של חבורתו של בני נרו יאיר. רצתי להזהיר את בני – ומיד גיליתי כי הוא וחבורתו אוספים קרשים היישר מן המחבוא של נ"י…"

חייכו הרבניות במבוכה ורק הרבנית רינה העזה לשאול: " מדוע קראת לבנך 'נרו יאיר'"?

ענתה הרבנית מושית: "זה לא שמו! שמו הוא שלמה גמליה – אך מכיוון שהוא גדול בתורה וצפוי ללכת בעקבות אביו, אני כבר מוסיפה לשמו את התואר 'נרו יאיר'".

אספו הרבניות את כליהן ויצאו לאסוף את בעליהן ןלעזור לילדיהם לאסוף קרשים.

מוסר השכל:  כל המוסיף (קיסם למדורה) גורע (קיסם מן המדורה של שכנו)

שבת שלום ול"ג שמח!

והרשומה המומלצת היא – פתרון אפשרי לנושא המנויים במייל – שירות blogtrottr – בבלוג של Emipiarti