אליעזר והגזר (סיפור לשבת)

אחר צהרים נעים אחד קרא סבא אליעזר (שם בדוי) לחמשת נכדיו שהיו פזורים ברחבי הבית (כלומר – מול המחשב, ה-WII והטלביזיה) ושאל אותם: "מי רוצה רוצה לשמוע מעשה בגזר"?

הילדים לא מיהרו לעזוב את עיסוקיהם ובודאי לא התלהבו לשמוע סיפור (אפילו מפי סבם האהוב) אבל אז סבא הוסיף כממתיק סוד: "זרע אותו בגן הירק סבא אליעזר!"

המשפט הזה כבר עורר עניין מסוים ועדן (שם בדוי) צעיר הנכדים שאל: "סבא, מה זה גן הירק?"

סבא צחק וענה: "חששתי שתשאל מה זה גזר… גן הירק הוא (או היא) גינה בה מגדלים ירקות.  כשהייתי צעיר לי ולסבתא אלישבע (שם בדוי) היה גן ירק נחמד ליד הבית ושם היינו מגדלים מלפפונים, עגבניות וגזר. אלה היו ימים!"

דן (גם כן שם בדוי – ומעתה אנא הניחו שכל השמות בסיפור בדויים גם בלי שאציין זאת) , הנכד האמצעי שאל: "למה גידלתם ירקות בגן? לא היה לכם סופרמרקט? "

לשאלה צפויה זאת סבא שמח לענות: "לא רק שלא היה סופרמרקט, אלא גם היה מחסור כללי בירקות בגלל הצנע לכן כמעט כל משפחה השתדלה לגדל מזון בעצמה. אבל לא על הצנע אני רוצה לספר אלא על הגזר! גזר, גזר, גזר גזר, גזר – אין כמוהו גזר!"

הילדים כעת כבר באמת התעניינו בסיפור והתקבצו סביב סבא מוכנים לשמוע סיפור מרתק.

סבא, כהרגלו, לא אכזב: " פעם באתי אל גן הירק. אחת ושתיים פשטתי ידיים ומשכתי בגזר. כבר הזכרתי שאין כמוהו גזר? משכתי ימינה, משכתי שמאלה – ולא זז הגזר!"

יובל, הנכד הבכור שיסע את סיפורו של סבא ושאל: " לא היית צריך סולם כדי לקטוף את הגזר מהעץ?"

סבא היה המום לרגע מעצם השאלה אבל הוא התעשת וענה: "לא יובל, גזר לא צומח על העץ. הוא צומח מתחת לאדמה. הוא למעשה שורש מעובה."

סבא לא צפה את התגובה לדבריו… קריאות "איחס" "איזה גועל!"  "הוא מכוסה באדמה"? עלו מכל עבר. נראה היה שהנכדים לא יסכימו לאכול יותר גזר לעולם. (האם הם הסכימו לאכול גזר קודם לכן? אני לא בטוח)

סבא הזדרז להמשיך בסיפור בתקווה שהילדים ישכחו את הפרטים  המלוכלכים (בבוץ): "קראתי לסבתא אלישבע (שאז עוד לא הייתה עוד סבתא) לעזרתי. היא גם פשטה ידיים ומשכה יחד איתי בגזר. משכנו ימינה, משכנו שמאלה – ולא זז הגזר!"

"ואיפה הייתה אמא?" שאל עדן.

"אני שמח ששאלת!" – קרא סבא –  "אמך אביגיל רצה לעזור לנו. גם היא פשטה ידיים ושלושתנו משכנו בגזר. משכנו ימינה, משכנו שמאלה – ולא זז הגזר."

"זה היה באמת גזר שאין כמוהו!" – קרא עומר – "אז  מה עשיתם? הלכתם לחנות לקנות גזר? או שמא הייתה אז שביתת חקלאים ולכן לא היה גזר בחנויות?"

"בכלל לא היו אז חנויות!" – ענה לו דן – "סבא כבר אמר שלא היה סופרמרקט ולא היה אוכל!"

"חנויות היו" – אמר סבא – "אבל אנחנו רצינו את הגזר שלנו! למזלנו הבהב הכלב בדיוק הגיע לעזור. הוא פשט רגליים ו…" סבא עצר באמצע המשפט כשראה את מבטי חוסר האמון על פני הילדים. "אתם צריכים להבין שהבהב היה כלב נהדר. הוא היה מאולף ותמיד רצה לעזור ו…"

"אבל סבא" – עצר אותו איתי – "אין לנו בעיה עם כלב שרוצה לעזור. זה רק מוזר שקראת לו הבהב!"

סבא אליעזר נאלץ להסכים שהשם היה לא משהו אבל העדיף לא לתרץ תירוצים. הוא כבר רצה לסיים את הסיפור.

"הגזר כמובן לא זז.משכנו ימינה ושמאלה – וכלום. ואז הגיע מיאו החתול. כן, אני יודע – השם לא משהו, אבל ככה קראנו לו. הוא גם רצה לעזור והוא…"

"סבא! זה כבר מוגזם! אתה בטח ממציא!" קראו כל הנכדים יחד ועומר הוסיף:"נראה לי שבאמת לא היה כמוהו גזר! אפילו הוא לא היה!"

סבא קצת נעלב.אמנם הסיפור היה בדוי ברובו, אבל הוא היה מבוסס על סיפור אמיתי. באמת הייתה לו גינת ירק ובאמת הוא גידל בה גזר.

הוא משך בכתפיו ואמר: "אם אתם לא רוצים לשמוע את סוף הסיפור,אין לי בעיה. אבל תדעו לכם שהיה גזר שאין כמוהו ונאבקנו איתו זמן רב. כעת לכו לשחק."

הנכדים הבינו שהם חצו את הגבול וניסו לשכנע את סבא לסיים את הסיפור. זה לא היה קשה.

"אז איפה הייתי? כן,מיאו החתול גם ניסה לעזור. משכנו ימינה, משכנו שמאלה – ולא זז הגזר."

"ואז קראתם לפועל תאילנדי שיעזור?" שאל איתי.

"מה פתאום? אף אחד לא שמע אז על תאילנד! האמנו אז בעבודה עברית (או ערבית) או להיעזר בחיות מחמד! בקיצור… כן, אז הגיע עכבר אפור השכם לעזור לנו ו…"

"ויצא הגזר?" שאל עדן בשמחה.

"לא בדיוק…" – ענה סבא" – "החתול עזב את הגזר ורץ אחרי העכבר. הבהב חשב שזה הזמן לשחק והתחיל לרדוף אחרי החתול. אביגיל ניסתה להפריד ביניהם וסבתא קראה לה שלא תלכלך את השמלה ואני נשארתי לבד עם הגזר.

ואז פתאום הבנתי! למשוך ימינה ושמאלה לא היה הגיוני!  משכתי כלפי מעלה – ויצא הגזר!"

מוסר השכל: סוף מעשיה במחשבה תחילה

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – קצרצר על הזקן הרוכב על כתפי – בבלוג של מרית ג"ץ בן ישראל

שישו ושמחו בשמחת תורה (עם דגל כמובן)

שמחה (שם בדוי) היה מאוד שמח ומאושר כשחג שמחת תורה התקרב. הסיבה העיקרית לשמחתו הייתה כי מבעוד מועד (ועוד טרם חול המועד) קנו לו הוריו דגל שמחת תורה אמיתי, המתאר בצבעים חיים ונוצצים את חגיגות שמחת התורה.
יתרה מכך – את הדגל פיאר מוט מחודד שעליו הבטיחו ההורים לקראת החג עצמו לתקוע תפוח אדום.
אבל יומיים לפני שמחת תורה פגם משהו בשמחתו של שמחה. הוא ביקש לוודא שהתפוח על ראש הדגל יהיה טבול בדבש ולאכזבתו הרבה ההורים הסבירו לו שתפוח בדבש שייך לראש השנה ולא לשמחת תורה. הבעיה הייתה ששמחה אהב את התפוחים שלו רק עם דבש.
הוא התחנן, בכה, איים ואף שבת רעב עד שההורים הסכימו למרוח את התפוח האדום בדבש.
זוג זבובים שעברו בסביבה היו מאוד שמחים ומאושרים לגלות את הדבש שעל התפוח שעל הדגל. הם מיהרו להקים משפחה על ראש התפוח.

אבל משהו פגם בשמחתם…

להמשיך לקרוא שישו ושמחו בשמחת תורה (עם דגל כמובן)

החתול של שרדינגר -סיפור לשבת

רוב בני האדם בעולם נחלקים לשלושה סוגים: אלה האוהבים חתולים, אלה האוהבים כלבים ואלה שלא סובלים לא כלבים ולא חתולים.
יש גם מיעוט האוהב כלבים וחתולים באופן שווה.
פרופסור שרדינגר (שם לא בדוי) לא היה בטוח היכן הוא מסווג לפי שיטה זאת.
למרות שהוא היה אדם מאוד משכיל, פרופסור לפיזיקה וזוכה פרס נובל, היה לו קשה מאוד להחליט האם הוא אוהב חתולים או כלבים (או אולי לא סובל את שניהם).
בהיותו פיזיקאי תיאורטי, הוא הקדיש זמן רב למחשבות תיאורטיות על הנושא וכתב (אך לא הפיץ) כמה מאמרים על הבעיה.
אשתו של שרדינגר הציעה לעבור לניסויים מעשיים יותר. לדוגמא – לאמץ חתול ולראות מה תהיה תגובתו של הפרופסור אליו (וכמובן מה תהיה תגובתו של החתול לפרופסור).

להמשיך לקרוא החתול של שרדינגר -סיפור לשבת

קבלת שבת בסיפור ורינה (או בלי רינה)

והפעם בפינתנו סיפור לשבת, סיפור טרי מפרי מקלדתי על אהבה גדולה מלאת יצרים חייתיים. והפעם – כפי שחששתם – אהבה שבין גבר לאשה.

וכמובן, גם מוסר השכל בצידו.

מן הסתם לסיפורנו השבוע ישנם שני גיבורים (כפול מהרגיל – אך אל תדאגו, מוסר ההשכל יישאר אחד).

דב (שם בדוי כמובן, כמו כל הסיפור) היה בחור צעיר כבן 23 (למעשה היה כבר בן 24.5 אבל היה נראה כבן 23). להמשיך לקרוא קבלת שבת בסיפור ורינה (או בלי רינה)