אהבה בימי קורונה – סיפור לשבת ולוולנטיין דיי

שבועות רבים לפני החג הקדוש וולנטיין דיי (על שם האדמו"ר הקדוש וולנטיין זצוק"ל זיע"א), חיפש עונג (שם בדוי) דרכים חדשות ומקוריות להפתיע את אהובתו אהובה (שם בדוי גם כן) ולבטא את גודל אהבתו רבת השנים אליה.

עונג הקפיד כבר שנים רבות לקנות לאהובתו מתנות בכל וולנטיין דיי ובכל ט"ו באב. הוא לא רצה שיהיה לאהובה ספק – אפילו הקטן ביותר – באהבתו אליה והוא היה משוכנע שאם חלילה לא יקנה מתנה ליום האהבה (העברי והלועזי) או ליום ההולדת או ליום הנישואים אהובה תחשוד שהוא כבר לא אוהב אותה.

(יכול להיות שאתם קצת לועגים כעת לעונג – כמוני – אבל היו לו נסיבות מקלות: כל אמצעי התקשורת שידרו לו מסרים מפורשים ומרומזים על כך שגברים שלא קונים מתנות לבנות זוגם לא באמת אוהבים אותן).

בשנים הראשונות הסתפק עונג במתנות פשוטות יחסית, ורד עטוף בצלופן, לב משוקולד או יציאה למסעדה קצת יותר מפוארת מהרגיל. זה התאים מאוד לימים בהם עונג ואהובה היו צעירים ועניים.

אבל עם חלוף השנים וההשמנה של עונג, אהובה וחשבון הבנק שלהם, עונג הרגיש צורך לשדרג את המתנות. הוא תמיד היה צריך להתעלות על המתנות של השנה שעברה ולהיות גם מקורי יותר.

בהתחלה זה היה קל יחסית. זר פרחים במקום פרח בודד (והזר כמובן תמיד יכול לגדול יותר – בנפח ובמחיר), בונבוניירה (בצורת לב) במקום שוקולד בצורת לב  ומסעדה יוקרתית במיוחד במקום סתם מסעדה. שדרוגים אלה ענו על הצורך בהוצאת סכום גבוה יותר, אבל קצת פחות על הצורך במקוריות. עונג ציין לעצמו בצער שאהובה כלל לא הופתעה כשהעניק לה זר פרחים גדול ובונבוניירה ענקית (בצורת לב) במסעדה היוקרתית ביותר בישראל (אליה הוא נאלץ להזמין מקומות חודש מראש).

לכן הוא התחיל לקנות מתנות יותר ויותר מקוריות שכללו מחוות רומנטיות יקרות ערך כמו רכיבה על סוסים על החוף בשקיעה, טיול בכדור פורח עם הזריחה, שיט בגונדולה בצהרי היום (כמובן כחלק מטיול לוונציה) ונשיקה בחצות הלילה על ההר הגבוה ביותר במזרח ארצות הברית.

הבעיה הייתה כמובן שבכל אירוע הוא הרגיש צורך להתעלות על האירוע הקודם. זה לא היה קל.

לאחר ט"ו באב של שנת תשע"ט (אותו אהובה ועונג בילו על הר געש בניו זילנד) עלה בדעתו של עונג רעיון מעולה לוולנטיין דיי הקרב ובא עלינו לטובה: שייט תענוגות! מה יכול להיות יותר רומנטי משייט רומנטי בספינה מפוארת?  כמובן שייט רומנטי בספינה מפוארת לחופי יפן.

עונג מיהר לרכוש כרטיסים ולקראת החג הקדוש (למעשה כמה שבועות קודם כי היה מדובר בחופשה ארוכה) הוא הפתיע את אהובה במחווה הרומנטית המדהימה.

עונג ואהובה נהנו מאוד בחופשה עד היום בו (כצפוי לכל מי שקרא את הכותרת) התגלה כי אחד הנוסעים בספינה חלה בקורונה. כל הנוסעים הוכנסו להסגר ועונג ואהובה נאלצו להיות יחד בחדר 24 שעות ביממה, ללא כל הסחות דעת, לראשונה בעצם מאז שנפגשו.

המצב המוזר הוליד שיחות רבות (ופה ושם גם שתיקות ארוכות). בניגוד למה שחושבים חלק מהקוראים זה לא הסתיים בגירושים, אבל עונג הופתע לגלות שאהובה מאסה מזמן בכל ההפתעות והמתנות וגם בנזק שהן עושות לחשבון הבנק המשותף שלהם.
לאחר שההסגר הוסר חזרו עונג ואהובה לחייהם הרגילים ובט"ו באב תש"פ הסתפק עונג (בחרדות קשות ובייסורי מצפון) בוורד בודד ובשוקולד בצורת לב.

מוסר השכל: אהבה לא נקנית בכסף

שבת שלום וולנטיין דיי שמח!

 

הבהרה: אני לא חושב שאפשר לצחוק על קורונה או על אהבה. אבל אני ממש נגד הציווי של קניית מתנות בימים קבועים מראש כדי להביע אהבה.

 

והרשומה המומלצת היא –

A Long Day's Work and Reward: Glen Aulin to McCabe Lake – בבלוג של Mamma Quail

 

העץ הנדיב (סיפור לשבת)

אילן (שם בדוי) היה עץ די בודד. כלומר, הוא היה בודד כי לא היו בקרבתו עצים אחרים, אבל הוא לא היה לגמרי בודד כי לשמחתו כל יום הייתה קבוצה של ילדים וילדות מגיעה לשחק אתו.

אילן אהב את הילדים והם אהבו אותו. הם לא הגיעו כל יום, אבל כשהם הגיעו הם היו אוספים את העלים שלו ועושים מהם כתרים, שמלות מפוארות וכסף דמיוני (גם הכתרים והשמלות היו דמיוניים, אבל קצת פחות מהכסף) ושיחקו בלהיות עשירים (ומאושרים).

ואילן היה מאושר.

אבל הזמן חלף והילדים והילדות גדלו ולעיתים קרובות אילן נשאר לבדו.

ואז, יום אחד הם פתאום הגיעו. אילן מאוד שמח ואמר: "בואו! תאספו את העלים שלי ותשחקו בלהיות עשירים ומאושרים!"

אבל אחת הילדות אמרה: "אנחנו כבר יותר מדי גדולים בשביל לדמיין שאנחנו עשירים (ומאושרים). אנחנו יודעים היום שיש הרבה עוני במדינה והחלטנו להקים עמותה שתאסוף תרומות למען העניים. כבר חילקנו את כל התפקידים  (אני הדוברת כמובן), אבל כסף לא הצלחנו לגייס. אתה יכול לתת לנו קצת כסף (אמיתי)?”

"אני מצטער" – אמר אילן – "אין לי כסף , יש לי רק עלים ותפוחים. קחו את התפוחים שלי, תמכרו אותם ויהיה לכם כסף!"

הילדים טפסו על העץ בשמחה, קטפו תפוחים והלכו.

ואילן היה מאושר.

אבל הילדים הלכו ולא חזרו הרבה זמן ואילן היה עצוב.

ואז יום אחד הם חזרו ואילן רעד מרוב שמחה ואמר: "בואו ילדים! בואו תשחקו בעלים שלי ותהיו מאושרים!". "אנחנו יותר מדי עסוקים ואין לנו זמן לשחק" – אמרה הדוברת. אנחנו מקימים את התשתית לעמותה שלנו ואנחנו מחפשים משרד מתאים, אבל הכל כל כך יקר! אתה יכול לתת לנו משרד?"

"אין לי משרד" – אמר אילן – "אבל אתם יכולים לקצץ את הענפים שלי ולבנות מהם משרד ואז תהיו מאושרים".

הילדים מיהרו לקצץ את הענפים ולקחו אותם לבנות משרד.

ואילן היה מאושר.

ושוב הילדים לא חזרו הרבה זמן ואילן היה עצוב. וכשהם חזרו יום אחד הוא היה כל מאושר שבקושי הצליח לדבר. (לא ברור איך הוא הצליח לדבר כשהוא לא היה כל כך מאושר, אבל זה רק סיפור).

"בואו ילדים" – לחש אילן – "בואו לשחק".

"אנחנו יותר מדי עצובים בשביל לשחק"- אמרה הדוברת – "העמותה שלנו מאוד הצליחה וקיבלנו תמיכה ותרומות מהרבה גופים. בכסף שכרנו משרדים מפוארים ולקחנו לנו משכורות יפות ופתאום מבקר המדינה התחיל לחקור למה רק 10% מהתקציב שלנו (לכל היותר) הולך לעניים. אנחנו חוששים להגיע למשרדים שלנו כי המשטרה עלולה להגיע כל יום לעצור אותנו. אנחנו צריכים לברוח מפה כמה שיותר מהר ואנחנו רוצים סירה כדי שנוכל להפליג לקפריסין בלי לעבור בביקורת הגבולות (יש נגדנו צו עיכוב יציאה מהארץ). אתה יכול לתת לנו סירה?"

"כרתו את הגזע שלי ובנו לכם סירה" – אמר אילן – "כך תוכלו לברוח לקפריסין ולהיות מאושרים"

הילדים כרתו את הגזע ובנו להם סירה והפליגו לקפריסין.

ואילן היה מאושר, אבל לא מאושר ממש.

ואחרי הרבה זמן הילדים חזרו שוב.

"אני מצטער ילדים" – אמר אילן – "אבל לא נשאר לי שום דבר לתת לכם. התפוחים שלי כבר אינם".

"מחיר התפוחים ירד מאוד בגלל שהממשלה פתחה את השוק ליבוא" – אמרה הדוברת.

"הענפים שלי כבר אינם" – אמר אילן – "לא תוכלו לבנות משרד"

"אנחנו לא רוצים משרד עלוב" – אמרה הדוברת – "החלטנו לפתוח דף חדש"

"הגזע שלי כבר איננו" – אמר אילן – "לא תוכלו לבנות סירה ולברוח מפה שוב"

"אנחנו לא מתכוונים לברוח" – אמרה הדוברת – "החלטנו לפנות לפוליטיקה ולמחות על השחיתות של מערכת המשפט"

"אני מצטער" – אמר אילן – "הלוואי שיכולתי לתת לכם משהו, אבל לא נשאר לי כלום. אני סתם גזע כרות וזקן… אני מצטער".

"גזע כרות זה מצוין!" – קרא אחד הילדים. הדוברת הסתכלת עליו במבט מאיים אבל הוא המשיך – "אנחנו יכולים לעמוד עליו ולצעוק סיסמאות נגד הפרקליטות!"

"אם כך" – אמר אילן וזקף את עצמו כמה שרק הצליח – "אם כך גזע כרות וזקן יכול להועיל בפוליטיקה! בואו ילדים, עמדו עליי וצעקו סיסמאות!"

הילדים טיפסו עליו והתחילו לצעוק ואילן היה מאושר.

מוסר השכל: יש הרבה מוסרי השכל בסיפור הזה. אבחר בכך שגם אנשים שלכאורה לא מסוגלים לעשות כלום יכולים בכל זאת להצליח בפוליטיקה

שבת שלום!

תודה לשל סילברסטיין על הסיפור המקורי.

והרשומה המומלצת היא – הסופרים שמשוחחים איתי – בבלוג של דני קרמן

 

התמונה באדיבת ויקיפדיה

 

המשאלה היחידה – סיפור לשבת

אותו יום התחיל כמו כל יום אחר. הלכתי לי בבוקר למכולת ואחר כך לשוק. איכשהו לא הצלחתי למצוא בשום מקום אננס טרי בצבע סגול אפרסק בו חפצתי. למען האמת, מעולם לא הצלחתי למצוא אננס שכזה. כמו שאמרתי – זה היה כמו כל יום אחר.

 

אבל באותו יום העמקתי לתוך השוק יותר מהרגיל ופתאום מצאתי דוכן של כל מיני חפצים יד שניה. תהיתי אם דוקא בדוכן זה אמצא את מבוקשי והתחלתי לחטט בגל החפצים הענקי שהיה מונח שם באי סדר.

להמשיך לקרוא המשאלה היחידה – סיפור לשבת