יחסינו עם הכסף (לאן?)

במדור השרביט החם מוצע הפעם לכתוב על היחסים שלנו עם כסף. מה אנחנו יודעים על הכסף שנכנס ויוצא אצלנו, מה היה היחס לכסף בבית ההורים ועוד.

כשקראתי את ההצעה חשבתי מיד על היחס לכסף בבית ההורים בילדותי. למיטב ידיעתי לא ממש היה לנו כסף.  אני זוכר מילדותי המוקדמת שההורים הרבה פעמים הזכירו שאנחנו "בחובות" ומצבנו ישתפר כשאותם "חובות" ייגמרו. כשגדלתי יותר למדתי שאותם חובות היו הלוואה גדולה שההורים לקחו כדי לקנות את הדירה אליה עברנו כשהייתי בן 3.
בשלב כלשהו כנראה "החובות" נגמרו אבל אני לא הרגשתי בשיפור ברמת החיים – אני לא יודע עד היום אם כי באמת לא היה מספיק כסף או כי התרגלנו לחיות בצמצום או בחסכנות.

להמשיך לקרוא יחסינו עם הכסף (לאן?)

הסיפור לשבת על המתקשר הגוגלי

גולן (שם בדוי) פרסם את עצמו במקומונים הנחשבים של עירו (וערים אחרות) כ"מתקשר קבלי בעל קשר לרוחות ולחייזרים ויכולת נבואה שמימית". לקהל לקוחותיו הוא הציע עזרה בבעיות זוגיות, בחירת מקצוע ועוד.

גולן ידע כיצד לשמח את לב לקוחותיו – החייזרים והרוחות איתם תיקשר תמיד חזו  דברים טובים, אך היה להם קשה לקבוע את התאריך המדויק בו יקרו אותם דברים טובים. כדי לזרז אותם היה גולן מתייעץ בספרי הקבלה שלו ומוצא בדרך כלל (עבור תשלום נוסף) קמעות שאפשרו לזרז את התרחשות הדברים הטובים (אך לא לזרזם יותר מדי).

גולן חש סיפוק גדול ממקצועו – הוא אהב לעזור לאנשים וגם לא התנגד להרוויח כסף מכך.

להמשיך לקרוא הסיפור לשבת על המתקשר הגוגלי

אוטוביוגרפיה של מישהו אחר– סיפור לשבת

אוטו (שם בדוי כמובן) רצה להיות סופר כבר מגיל צעיר מאוד. בעצם, לדעתו, זה לא היה רצון אלא פשוט ייעוד. הוא היה מיועד להיות סופר. ולא סתם סופר, אלא סופר מאוד מצליח שמרוויח המון כסף. כזה שספריו מעובדים לסרטים ומתורגמים לכל השפות המדוברות בעולם (וגם לכמה שכבר לא מדוברות).

כבר בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי כתב אוטו מספר לא קטן של סיפורים (לצד מספר קצת פחות לא קטן של שירים). עולם המבוגרים (כלומר ההורים והמורים של אוטו) קיבלו את הסיפורים בשמחה והחמיאו מאוד לאוטו על כשרונו הגדול.

להמשיך לקרוא אוטוביוגרפיה של מישהו אחר– סיפור לשבת

דוד, דוֹדוֹ והדוֹדוֹ (סיפור לשבת)

יום בהיר אחד (זה היה בינואר אבל הימים היו בהירים אחרי התפזרות ערפילי הבוקר) קיבל דוד (שם בדוי) מכתב מאוד מוזר.

בתור התחלה, המכתב לא נשלח בדואר אלא הושם ישירות בתיבה ביד נעלמה.

דוד הבין את זה מכך שעל המכתב לא היו בול ו/או חותמת דואר וחוץ מזה היה כתוב על המעטפה בעט אדום: "מכתב זה לא נשלח בדואר אלא הושם ישירות בתיבה ביד נעלמה".

להמשיך לקרוא דוד, דוֹדוֹ והדוֹדוֹ (סיפור לשבת)

איך להיות מאושר

במסגרת סדרת המדריכים המקיפה שלי "איך לעשות מה" החלטתי הפעם להתמודד עם הנושא החשוב שהרבה בני אדם התמודדו, מתמודדים ויתמודדו אתו באופן יום-יומי: איך להיות מאושר.

כולנו (כולל משה כחלון) רוצים להיות מאושרים. מסיבות לא ברורות קיים בחברה המערבית (וכנראה גם במזרחית, בצפונית ובדרומית) אידיאל האומר שעדיף להיות מאושר מאומלל (וגם עדיף להיות בריא מאשר חולה ועשיר מאשר עני).

הבעיה היא שרבים מאתנו אינם מאושרים. בכל אופן לא מאושרים כל הזמן ואולי אפילו לא מאושרים רוב הזמן.

זה לא אומר שאנחנו אומללים כל הזמן, אבל עצם העובדה שאנחנו לא מאושרים כל הזמן גורמת לנו לתחושת החמצה מסוימת ("יכולתי להיות כעת מאושר במקום סתם לנסוע לדיסנילנד!") שבעצמה גורמת להחרפה בתחושת חוסר האושר.

על רקע זה אנשים לא מעטים (חלקם אולי אפילו נוכלים) כתבו מדריכים, העבירו קורסים, הרצאות וסדנאות ופיתחו כלים שונים ומשונים שמטרתם העיקרית להפוך אותנו למאושרים.

להמשיך לקרוא איך להיות מאושר

הסושי הישראלי של שי וסו

כאשר שי (שם בדוי) השתחרר מהצבא וחזר ארצה מהטיול הגדול וגם מהטיול הפחות גדול שאחריו, הוא התחיל לחשוב על בחירת קריירה.
שי לא רצה לבזבז שנים על גבי שנים באוניברסיטה ולכן פסל מיד כל מקצוע הדורש תואר אקדמאי.
היו לו שתי דרישות ברורות מהקריירה הרצויה לו: סוג העבודה בו יבחר יהיה מהנה והעבודה תכניס לו הרבה כסף.

אבל שי לא היה בטוח איזה סוגי עבודות יכולים לענות על דרישותיו. הוא נהנה למשל לשחק במשחקי מחשב, אבל לא מצא דרך להרוויח מכך הרבה כסף. (הוא ניסה להתקבל לחברות המפתחות משחקים בתפקיד בודק, אבל נחרד לגלות שרוב החברות דורשות תואר אקדמאי או לפחות ניסיון בבדיקות תכנה ולא רק במשחקים).

להמשיך לקרוא הסושי הישראלי של שי וסו

איך לעשות כסף

לפני כמעט שש שנים פתחתי בבלוג הישן שלי בתפוז במסורת חדשה (שכבר התיישנה מאוד): כתיבת מדריכים פופולריים שיסבירו לכל הקוראים והקוראות (ו/או להיפך)  איך להצליח בקלות וללא מאמץ בתחומים שונים שבהם איני מבין דבר.
במקרה נתקלתי ברשומה מהסדרה הזאת והגעתי למסקנה שאני צריך לחלוק מדריכים אלה עם העולם (או לפחות עם הקוראים שלי)

הרשומה הראשונה בסדרה זו עסקה בנושא המטריד רבים מהאנשים בעולם כולו והוא תמיד אקטואלי: איך לעשות כסף.

אין צורך להסביר את חשיבותו של הכסף בחיים המודרניים, על כן אקדיש כמה  מילים להסברים אלה: הכסף יענה על הכל. בכסף אפשר לקנות אהבה, אוכל, בית, חברי כנסת ומחקרים מדעיים.
 אין גבול למה שאפשר לעשות עם כסף (פרט לכמה דברים חשובים שאני מעדיף להתעלם מהם ברשומה זאת כדי לא להניא אתכם מרעיון עשיית הכסף באמצעות הטיפים יקרי הערך אותם אחשוף בשורות הקרובות מיד לאחר שאמשיך להתפלסף ולדחות את ההגעה לעצם העניין מתוך תקווה שאולי חלק מהקוראים ו/או הקוראות בכל זאת יתייאשו וילכו לעבוד במקום לקרוא על רעיונות מוזרים לעשיית כסף).

להמשיך לקרוא איך לעשות כסף

אהבה בימי קורונה – סיפור לשבת ולוולנטיין דיי

שבועות רבים לפני החג הקדוש וולנטיין דיי (על שם האדמו"ר הקדוש וולנטיין זצוק"ל זיע"א), חיפש עונג (שם בדוי) דרכים חדשות ומקוריות להפתיע את אהובתו אהובה (שם בדוי גם כן) ולבטא את גודל אהבתו רבת השנים אליה.

עונג הקפיד כבר שנים רבות לקנות לאהובתו מתנות בכל וולנטיין דיי ובכל ט"ו באב. הוא לא רצה שיהיה לאהובה ספק – אפילו הקטן ביותר – באהבתו אליה והוא היה משוכנע שאם חלילה לא יקנה מתנה ליום האהבה (העברי והלועזי) או ליום ההולדת או ליום הנישואים אהובה תחשוד שהוא כבר לא אוהב אותה.

להמשיך לקרוא אהבה בימי קורונה – סיפור לשבת ולוולנטיין דיי

העץ הנדיב (סיפור לשבת)

אילן (שם בדוי) היה עץ די בודד. כלומר, הוא היה בודד כי לא היו בקרבתו עצים אחרים, אבל הוא לא היה לגמרי בודד כי לשמחתו כל יום הייתה קבוצה של ילדים וילדות מגיעה לשחק אתו.

אילן אהב את הילדים והם אהבו אותו. הם לא הגיעו כל יום, אבל כשהם הגיעו הם היו אוספים את העלים שלו ועושים מהם כתרים, שמלות מפוארות וכסף דמיוני (גם הכתרים והשמלות היו דמיוניים, אבל קצת פחות מהכסף) ושיחקו בלהיות עשירים (ומאושרים).

ואילן היה מאושר.

אבל הזמן חלף והילדים והילדות גדלו ולעיתים קרובות אילן נשאר לבדו.

ואז, יום אחד הם פתאום הגיעו. אילן מאוד שמח ואמר: "בואו! תאספו את העלים שלי ותשחקו בלהיות עשירים ומאושרים!"

אבל אחת הילדות אמרה: "אנחנו כבר יותר מדי גדולים בשביל לדמיין שאנחנו עשירים (ומאושרים). אנחנו יודעים היום שיש הרבה עוני במדינה והחלטנו להקים עמותה שתאסוף תרומות למען העניים. כבר חילקנו את כל התפקידים  (אני הדוברת כמובן), אבל כסף לא הצלחנו לגייס. אתה יכול לתת לנו קצת כסף (אמיתי)?”

"אני מצטער" – אמר אילן – "אין לי כסף , יש לי רק עלים ותפוחים. קחו את התפוחים שלי, תמכרו אותם ויהיה לכם כסף!"

הילדים טפסו על העץ בשמחה, קטפו תפוחים והלכו.

ואילן היה מאושר.

אבל הילדים הלכו ולא חזרו הרבה זמן ואילן היה עצוב.

ואז יום אחד הם חזרו ואילן רעד מרוב שמחה ואמר: "בואו ילדים! בואו תשחקו בעלים שלי ותהיו מאושרים!". "אנחנו יותר מדי עסוקים ואין לנו זמן לשחק" – אמרה הדוברת. אנחנו מקימים את התשתית לעמותה שלנו ואנחנו מחפשים משרד מתאים, אבל הכל כל כך יקר! אתה יכול לתת לנו משרד?"

"אין לי משרד" – אמר אילן – "אבל אתם יכולים לקצץ את הענפים שלי ולבנות מהם משרד ואז תהיו מאושרים".

הילדים מיהרו לקצץ את הענפים ולקחו אותם לבנות משרד.

ואילן היה מאושר.

ושוב הילדים לא חזרו הרבה זמן ואילן היה עצוב. וכשהם חזרו יום אחד הוא היה כל מאושר שבקושי הצליח לדבר. (לא ברור איך הוא הצליח לדבר כשהוא לא היה כל כך מאושר, אבל זה רק סיפור).

"בואו ילדים" – לחש אילן – "בואו לשחק".

"אנחנו יותר מדי עצובים בשביל לשחק"- אמרה הדוברת – "העמותה שלנו מאוד הצליחה וקיבלנו תמיכה ותרומות מהרבה גופים. בכסף שכרנו משרדים מפוארים ולקחנו לנו משכורות יפות ופתאום מבקר המדינה התחיל לחקור למה רק 10% מהתקציב שלנו (לכל היותר) הולך לעניים. אנחנו חוששים להגיע למשרדים שלנו כי המשטרה עלולה להגיע כל יום לעצור אותנו. אנחנו צריכים לברוח מפה כמה שיותר מהר ואנחנו רוצים סירה כדי שנוכל להפליג לקפריסין בלי לעבור בביקורת הגבולות (יש נגדנו צו עיכוב יציאה מהארץ). אתה יכול לתת לנו סירה?"

"כרתו את הגזע שלי ובנו לכם סירה" – אמר אילן – "כך תוכלו לברוח לקפריסין ולהיות מאושרים"

הילדים כרתו את הגזע ובנו להם סירה והפליגו לקפריסין.

ואילן היה מאושר, אבל לא מאושר ממש.

ואחרי הרבה זמן הילדים חזרו שוב.

"אני מצטער ילדים" – אמר אילן – "אבל לא נשאר לי שום דבר לתת לכם. התפוחים שלי כבר אינם".

"מחיר התפוחים ירד מאוד בגלל שהממשלה פתחה את השוק ליבוא" – אמרה הדוברת.

"הענפים שלי כבר אינם" – אמר אילן – "לא תוכלו לבנות משרד"

"אנחנו לא רוצים משרד עלוב" – אמרה הדוברת – "החלטנו לפתוח דף חדש"

"הגזע שלי כבר איננו" – אמר אילן – "לא תוכלו לבנות סירה ולברוח מפה שוב"

"אנחנו לא מתכוונים לברוח" – אמרה הדוברת – "החלטנו לפנות לפוליטיקה ולמחות על השחיתות של מערכת המשפט"

"אני מצטער" – אמר אילן – "הלוואי שיכולתי לתת לכם משהו, אבל לא נשאר לי כלום. אני סתם גזע כרות וזקן… אני מצטער".

"גזע כרות זה מצוין!" – קרא אחד הילדים. הדוברת הסתכלת עליו במבט מאיים אבל הוא המשיך – "אנחנו יכולים לעמוד עליו ולצעוק סיסמאות נגד הפרקליטות!"

"אם כך" – אמר אילן וזקף את עצמו כמה שרק הצליח – "אם כך גזע כרות וזקן יכול להועיל בפוליטיקה! בואו ילדים, עמדו עליי וצעקו סיסמאות!"

הילדים טיפסו עליו והתחילו לצעוק ואילן היה מאושר.

מוסר השכל: יש הרבה מוסרי השכל בסיפור הזה. אבחר בכך שגם אנשים שלכאורה לא מסוגלים לעשות כלום יכולים בכל זאת להצליח בפוליטיקה

שבת שלום!

תודה לשל סילברסטיין על הסיפור המקורי.

והרשומה המומלצת היא – הסופרים שמשוחחים איתי – בבלוג של דני קרמן

 

התמונה באדיבת ויקיפדיה

 

המשאלה היחידה – סיפור לשבת

אותו יום התחיל כמו כל יום אחר. הלכתי לי בבוקר למכולת ואחר כך לשוק. איכשהו לא הצלחתי למצוא בשום מקום אננס טרי בצבע סגול אפרסק בו חפצתי. למען האמת, מעולם לא הצלחתי למצוא אננס שכזה. כמו שאמרתי – זה היה כמו כל יום אחר.

 

אבל באותו יום העמקתי לתוך השוק יותר מהרגיל ופתאום מצאתי דוכן של כל מיני חפצים יד שניה. תהיתי אם דוקא בדוכן זה אמצא את מבוקשי והתחלתי לחטט בגל החפצים הענקי שהיה מונח שם באי סדר.

להמשיך לקרוא המשאלה היחידה – סיפור לשבת