הסיפור הראשון לשבת (שוב)

בזמן כתיבת הרשומה על הדברים שמצחיקים אותי נזכרתי בתכנית "מה יש" ובעקבותיה בסיפור לשבת הראשון אי פעם שפרסמתי בבלוג (עוד בתפוז) בהשפעת הסדרה. החלטתי לפרסם אותו שוב. גיליתי להפתעתי שפרסמתי אותו פה בינואר 2009… כששקלתי אם לפרסם פה או בתפוז. אחרי התלבטות החלטתי שאפשר לפרסם שוב.
אז הנה הוא, עם ההקדמה המקורית:

לפני שנים רבות, כשהייתי עוד סטודנט באוניברסיטה (ועוד עתודאי ר"ל), אהבתי מאוד להקשיב לתוכנית האגדית "מה יש".

אחת הפינות החביבות עליי הייתה "סיפור לשבת" של חזקל מוסרי.

הסיפורים עסקו בד"כ בדמויות פשוטות ואפילו יום-יומיות שקרו להן דברים פשוטים ויום-יומיים.

ותמיד (או לפעמים? זה היה מזמן…) היה לסיפורים האלה מוסר השכל.

כמחווה לעידן ההוא, ברצוני לספר סיפור לשבת משלי. (מותר לקרוא גם בימי חול):

שוקו ולחמניה (סיפור לשבת)

באיחור צנוע – סיפור לחופש הגדול. מומלץ לקריאה עם כוס שוקו קר.

כשסיים שוקי (שם בדוי) את כיתה א' אי שם בשנות השמונים המוקדמות (של המאה שעברה), הוא התוודע לראשונה לשני מושגים חדשים: "חופש גדול" ו"קייטנה". (אמנם יש ילדים שמתוודעים למושגים אלה כבר בגן הילדים, אך שוקי היה מהילדים ששהו בגן ילדים פרטי שעבד 12 חודשים בשנה).

בהתחלה ניקח את מנהטן (ולקינוח את ברלין)

האמת שלא התפלאתי על כך שתפסו אותי. קשה לשנות את השיטה מבפנים מבלי שישימו לב לכך. אפילו לא ניסיתי להסתיר זאת.

אבל פסק הדין מאוד הפתיע אותי בחומרתו. עשרים שנים של שעמום? ציפיתי לקבל קנס של כמה מאות שקלים או כמה חודשי שעמום על תנאי, אבל קיבלתי לא פחות מעשרים שנה. בפועל.

מזל ששמרתי בירכתי מוחי כמה נקודות עניין שהצליחו לעזור לי לחמוק מהשעמום הזה.

וכעת אני פה כדי לשלם להם כגמולם. מיד לאחר ארוחת הצהרים.

געגועים לאוכל של ילדותי?

השרביט החם מזמין אותי לכתוב על האוכל של ילדותי.
נושא קצת קשה מבחינתי… אני לא חושב שאני מאוד מתגעגע. אני הילד השלישי מחמישה. גדלתי בבית שלא היה בו הרבה כסף עם אמא שהייתה כמעט תמיד חולה.
האוכל בבית לא היה מדהים.

לא שהיה חסר אוכל. אף פעם לא היינו רעבים ולא הרגשנו שמשהו חסר. לא הכרנו משהו אחר. רק כשגדלתי הבנתי שיש גם דברים אחרים בעולם.