הלביאה שאמרה לא רוצה – סיפור לשבת

לאה (שם בדוי) הייתה לביאה צעירה שחיה עם הלהקה שלה אי שם בטנזניה (מדינה לא בדויה). כמה צעירה? היא כבר הייתה אמא לכמה גורים חמודים, אבל השנים הטובות היו עוד לפניה. או לפחות ככה היא קיוותה.

בדרך כלל לאה חשבה שיש לה את כל מה שאפשר להשיג בחיים: חברות טובות, ילדים חמודים, בעל חתיך וחזק, שפע חיות טעימות לאכילה וזמן פנוי בשפע לשיזוף ושינה.

אבל, לילה אחד כשחברותיה הלביאות קראו לה לצאת לציד גנו, היא אמרה פתאום: "לא רוצה". חברותיה מאוד הופתעו. גם היא בעצם הופתעה. מאיפה הגיע ה-"לא רוצה" הזה?

לינה, חברתה הטובה (שהייתה גם אחותה) שאלה בדיוק את השאלה הזאת. לאה חשבה קצת על השאלה ואחרי הרהורים מעמיקים היא ענתה: "אני לא רוצה לצאת לצוד בשביל אריה. למה שהוא לא יעבוד קצת בעצמו? ואני לא רוצה לצאת לצוד בשביל הגורים.  הם אמנם מאוד חמודים, אבל אני מרגישה שהם לא מעריכים אותי מספיק. מבחינתם זה מובן מאליו שאני (או בעצם אנחנו) דואגת לאוכל. הם אף פעם לא אומרים תודה – אפילו לא ביום האם!"

האריה שאמר לא רוצה (סיפור לשבת)

לפני לא הרבה שנים, בארץ לא רחוקה, חי אריה גדול וחזק שהיה (כמובן) מלך החיות.

כל החיות רעדו מפחד כשרק עבר בסביבה. אמהות היו מאיימות על ילדיהן שאם לא יגמרו לאכול האריה יבוא (לא היה צריך לציין מה הוא יעשה כשיבוא, כי למשמע האיום הילדים מיד גמרו את האוכל).

וכשהוא היה שואג – כל היצורים החיים (וגם הצמחים והפטריות) היו משתתקים מיד.

זה לא שהוא היה אריה אכזרי במיוחד. הוא אמנם אכל בשר כמו כל אריה, אבל הוא בסך הכל היה אריה נחמד ורגוע. הוא העדיף לבלות את יומו בשינה ואת לילותיו בנמנום.

אבל הוא היה גדול וחזק ולכן – גם בלי לנסות – הוא היה מפחיד כל כך.