כמו בכל חג ל"ג, יצאתי לי לשוטט בין המדורות כדי לשאוף קצת אוויר מעושן, לפקח על הבטיחות ועל קיום מנהגי החג כהלכתם. מדורות שלא עמדו בתו התקן המחמיר של ארגון "אש המדורה" זכו לנזיפה חמורה ולעיתים אפילו לנקודה שחורה ביומן.
להלן ממצאיי:
בערים הגדולות, בעיקר באזור גוש דן והשרון נרשמה מצוקה משמעותית במציאת מקומות להדלקת אש. כתוצאה מכך על המגרשים המעטים שנותרו פנויים צבאו מאות בני נוער עם טונות של קרשים. באזורים אלה קשה היה למצוא חניה – גם לבעלי הג'יפים והטנדרים – מכיוון שגם המדרכות היו מלאות.
בשבוע שעבר פרסמתי את הסיפור על איש הזאב ובאופן מפתיע קיבלתי בקשות לסיפור המשך. אמנם לרוב הסיפורים שלי חד פעמיים, אבל החלטתי לנסות את מזלי…
הרעש שהשמיע הבוס כשקפץ החוצה (הוא אפילו לא טרח לפתוח את החלון לפני שיצא דרכו) הזעיק למשרדו את המזכירה ועוד מספר עובדים ששהו בסמוך.
הם דרשו מזאב הסברים לגבי מה שקרה ולא כל כך האמינו לגרסתו (שאנו יודעים שהייתה מדויקת) כי כל מה שאמר לבוס היה שהוא זאב.
עלה חשד שמא זאב דחף את הבוס דרך החלון, אבל מכיוון שזאב היה אדם חלש פיזית והבוס דווקא היה בריון מגודל, זה היה חשד קל בלבד.
השרביט החם הפעם – שלושים שנה למלחמת המפרץ.
כבר שלושים שנה? הזמן רץ…
ב-1991 היית קצין בחובה, שירתתי ביחידה מחשב אי שם בשלישות ברמת גן וגרתי בדירה שכורה במרחק הליכה משם אי שם בגבעתיים.
לכאורה ג'ובניק מושלם, אבל המלחמה הזאת פתאום העבירה לחזית אותי ואת בת זוגי (היום אשתי) ששירתה איתי באותה יחידה.
הצבא התכונן למלחמה הזאת זמן מה מראש – מבחינתנו עיקר ההכנה היה חלוקת ערכות אב"כ לכל החיילים. יש לזכור שהחשש הגדול אז היה מירי טילים כימיים על ישראל.
לקראת תפוגת האולטימטום שארה"ב הציבה לעיראק המתח הלך וגבר. אני זוכר שבגלי צה"ל באחת התכניות בכל יום שמו שיר שמדבר על מספר הימים שנשארו. אולי לא כל יום? אני זוכר ששבועיים לפני תפוגת האולטימטום שמענו שם את השיר "ככה וככה" של שלום חנוך – הכולל את המילים: "ארבעה עשר יום – זה נצח שנמשך שבועיים".
הסוכן החשאי גיא אג"ח בעל הרישיון לאופנוע קל עד 125 סמ"ק ובעל תג העובד 008 התעורר באמצע הלילה ללא כל סיבה נראית לעין.
ניתוח מהיר של המצב באמצעות מוחו האנליטי הוכיח כי יש סיבה לכך שאין סיבה נראית לעין לכך שהוא התעורר: החושך מסביב גרם לכך שהוא לא יראה כלום.
המצב ללא ספק היה מסוכן, אבל לא סוכן כגיא יירתע מסכנה. למעשה אפילו גיא עצמו לא נרתע מסכנה! הוא בירך את עצמו על האימונים המפרכים שעבר במשך שנים ארוכות ובזריזות, נחישות ועוצמה הוא הדליק את מנורת הקריאה שלו.
כעת הוטל אור על הסביבה (הקרובה), אך גיא עדיין לא הצליח להבין מדוע הוא התעורר באמצע הלילה. (מבט מהיר אל השעון הוכיח שכרגיל האינסטינקטים החדים שלו לא הטעו אותו – השעה הייתה שתיים בלילה, שזה בדיוק אמצע הלילה אם מניחים שהלילה מתחיל בעשר ומסתיים בשש בבוקר).
להמשיך לקרוא 008 ותעלומת היקיצה המסתוריתהיה הייתה (ממש לא מזמן) ארץ אחת (ממש לא רחוקה מכאן) שבה כל התושבים חיו באושר ובעושר. אמנם הארץ ההיא לא הייתה חפה מבעיות – היו לה בעיות ביטחון ובעיות כלכלה, מערכת הבריאות שלה עמדה על סף קריסה תמידית, במערכת החינוך היו שביתות תדירות, מזג האוויר לא תמיד היה אידיאלי ובמשך זמן רב לא הצליחו להקים שם ממשלה – אבל התושבים חיו באושר ובעושר. כלומר, לפחות חלקם.
והנה יום בהיר אחד (או בהדרגה) החלו להידבק תושבי אותה ארץ במגיפה מסתורית. בעצם זאת לא הייתה הפתעה גדולה, כי זאת הייתה מגיפה עולמית והיה ברור לכולם שהיא תגיע גם לאותה ארץ. השלטונות פעלו במהירות ובנחרצות והצליחו במהרה לנצח את המגיפה. מספר החולים צנח וכולם היו מאושרים.
להמשיך לקרוא איך לנצח מגיפה – סיפור לשבתהמטופלת של שעה ארבע הייתה חדשה – הגיעה למפגש היכרות ראשוני ללא תשלום – אבל משום מה היא נראתה לי מוכרת מאיפשהו.
ניסיתי לאמץ את זכרוני ולמקם אותה באירוע כלשהו מחיי, ללא הצלחה.
חייכתי אליה, הסתכלתי בדף ואמרתי: "תמימה, נכון? שבי בבקשה"
לדני (שם בדוי) מעולם לא היו בעיות שינה. הוא היה הולך לישון בשעה סבירה, נרדם מיד וישן כל הלילה עד לרגע שהשעון המעורר (כלומר הטלפון) העיר אותו. בבוקר הוא היה מתעורר בקלות ומתחיל את היום ביעילות ובמרץ.
אשתו ועמיתיו לעבודה תמיד קינאו בו על היכולת הזאת. לאשתו היה תמיד קשה להירדם. היא הייתה מתהפכת במיטה מצד לצד לפחות חצי שעה עד שנרדמה ומתעוררת מספר פעמים כל לילה. לא פלא שבבקרים היא הייתה תמיד עייפה.
הסוכן החשאי גיא אג"ח 008 בעל הרישיון לאופנוע קל עד 125 סמ"ק התעורר באמצע הלילה (שוב) למשמע רעש חשוד שבקע מכיוון הסלון שלו. בזכות חושיו החדים והאימונים הקפדניים שעליהם הקפיד במהלך השנים הוא הצליח תוך עשר דקות בלבד להתעורר כמעט לחלוטין ולצאת מהמיטה.
גיא ידע שהחשאיות חשובה מאוד במשימות מסוג זה ולכן השתדל להיות שקט מאוד בשעה שהוא חיפש את נעלי הבית שלו.
החיים שלי (או של אחרים) 