אדם, חווה והנחש (סיפור לשבת)

ממרומי עץ הדעת צפה הנחש באשה שהיתה מלקטת ירקות ופירות בגן.

 “סססססס” – חשב לעצמו – “איזה יצור חביב הוא האשה. יש לה ידיים עדינות אך מעשיות, רגליים ארוכות ויפות וראש גדול ונאה.”

הנחש המשיך לצפות באישה המלקטת בזריזות וביעילות תותים, דובדבנים וקישואים (לקינוח) ופתאום התגנבה למוחו מחשבה מפחידה: מה יקרה אם האשה תחליט פתאום להפנות את ידיה הזריזות, עיניה החדות ומוחה המפותח כנגד בעלי החיים האחרים?

לא היה לו ספק שהאשה הזאת הייתה בעלת עוצמה גדולה יותר משל רוב בעלי החיים בגן העדן. כרגע היא מסתפקת בליקוט פירות וירקות ובחיי זוגיות מושלמים עם האדם, אבל יום אחד היא עלולה לגלות שזה לא מספיק לה.

מה יקרה אם למשל היא תרצה נעליים מעור נחש? אין ספק שהיא תשיג אותן. על חשבונו.

צמרמורת תקפה את הנחש מראשו ועד קצה זנבו והוא החליט לעשות הכל כדי למנוע את העתיד הנוראי הזה.

בימים הקרובים הנחש המשיך לעקוב אחרי אדם וחווה מקרוב, נחוש (כי הוא היה נחש) לפעול ברגע שיראה סימן – אפילו קטן – לסכנה מצידם.

והסימנים לא איחרו להגיע: כבר למחרת הוא שמע את חווה אומרת לאדם: "קר לי! למה אלוהים לא יכול היה לדאוג לנו לפרווה יפה ומחממת כמו של השועל או לפחות לצמר כמו של הכבשים?"

אדם רק חייך וענה: "כי אז לא היית יפה כל כך… אני אוהב אותך ככה, כמו שאת." הוא נישק את חווה, אבל הנחש שם לב שהיא לא התמסרה כולה לנשיקה.

אחרי יומיים, בזמן ארוחת הצהריים, שאל פתאום אדם: "מה יש היום למנה עיקרית? אני מקווה שלא שוב פטריות."

"מה רע בפטריות?" – שאלה חווה בתרעומת – "הלא תמיד אהבת אותן! תיכף תגיד לי שאתה רוצה להתחיל לאכול בשר כמו האריות הברברים!"

הנחש ראה משהו בעיני אדם שגרם לו להסתלק מהר מהמקום ולהתחיל לחשוב על תוכנית שתרחיק את עורו היקר מרגליה של האשה.

הוא כינס את החיות לאסיפה דחופה ותיאר להם את חששותיו. רוב החיות התייחסו אליו כאל משוגע לא מזיק.

"אתה חושש מהאדם?" – שאל  הפיל בלגלוג – "הם כל כך קטנים שאני יכול לדרוך עליהם בטעות!"

והטיגריס הוסיף – "אין להם ציפורניים כמעט והשיניים שלהן חלשות כל כך… אין סיכוי שהם ינצחו בעלי חיים אחרים!"

לאחר כמה נסיונות שכנוע נוספים קבע השימפנזה בבוז: "אדם וחווה הם רק חיקוי עלוב לשימפנזה. אין להם פרווה והם לא מסוגלים לקפוץ בין העצים. הם לא יכולים להזיק יותר מקופיף גלגו בן יומו!"

עם קביעה זו התפזרו כל החיות והנחש נותר לבדו עם חשששששותיו.

לרגעים מספר הנחש קצת פקפק בנחישותו, אבל אז הוא נזכר כי הוא ערום מכל חיות השדה. הוא הגה תוכנית נהדרת!

למחרת, פגש הנחש את חווה כשהיא קוטפת תפוחי פינק ליידי. הוא פנה אליה בבהלה מעושה ואמר: "חווה! איך את מעזה לקטוף תפוחים??? הלא אלוהים בפרוש אססססר עלייך ועל אדם לאכול מכל העצים בגן!"

חווה קצת הופתעה. קודם כל מכך שהנחש מדבר ושנית מכך שהוא מדבר שטויות.

"מה אתה? יובל המבולבל?" – שאלה חווה בחיוך – "אלוהים בפרוש התיר לנו לאכול מכל עצי הגן. פרט לעץ הדעת הרעיל – שאם נאכל מפריו נמות מיד. או אולי לאט ובייסורים. אני לא בטוחה".

הנחש צחק צחוק שטני (שעליו הוא התאמן חצי לילה) ואמר: "באמת, אששששה חכמה כמותך מאמינה לאלוהים? דעי לך כי פרי עץ הדעת אינו רעיל כלל. אלוהים אסר עליכם לאכול ממנו, כי אם תאכלו תהפכו להיות חזקים כמוהו!"

"אתה מקשקש שטויות" – ענתה חווה והתחילה להתרחק מהמקום. אבל הנחש עקב אחריה והמשיך לדבר על ליבה. לבסוף הוא שלף את הקלף המנצח: "אם את חוששת שהפרי רעיל, את יכולה לתת קודם לאדם לטעום אותו"

חווה כעסה על ההצעה החוצפנית, אבל מאוחר יותר – כשהיא חשבה שהנחש ואלוהים לא מסתכלים – היא  קטפה פרי אחד מעץ הדעת  ולקחה אותו איתה.

אדם הופתע מהגיוון בארוחה. "מה זה?" הוא שאל בסקרנות.

"תמיד יש לך שאלות!" – ענתה האישה בכעס – "אתמול לא רצית פטריות, אז עבדתי קשה להשיג לך משהו חדש ובמקום להודות לי אתה חוקר אותי? תאכל ותשתוק!"

אדם התחיל לאכול מהפרי כשחווה מסתכלת עליו ומחפשת סימנים להרעלה. אדם לא הבין נכון את מבטה והתחיל לשבח את טעמו הטוב של הפרי עד שחווה השתכנעה וביקשה ביס.

(מזל שפרי עץ הדעת היה גדול וסיפק ארוחת מלכים לשניים).

אחרי שהם שבעו חייכה חווה אל אדם בסיפוק. הוא חייך אליה חזרה ושאל: "על מה את חושבת?" (לו היו מחשבות בכיוון מסוים מאוד).

"ראיתי עלה תאנה מדהים היום – הוא ייראה עליך נהדר!" – ענתה חווה – "בוא נלך לשם כעת"

אדם העדיף לנמנם אחרי הארוחה אבל מבט אחד הספיק לו להבין שזה לא זמן טוב להרגיז את האשה.

הם יצאו למסע קניות ומדדו עלי תאנה שונים עד שחווה נראתה מרוצה.

"מספיק עלי תאנה להיום?" – שאל אדם בתקווה.

"בהחלט" – ענתה חווה – "כעת אני צריכה נעליים תואמות. אתה חושב שנעליים מעור נחש יתאימו לשמלת עלי התאנה שלי?"

הנחש ששמע את זה רץ בבהלה לקרוא לאלוהים.

והסוף ידוע.

מוסר השכל: כשחווה אמרה "אין לי מה ללבוש" – היא באמת התכוונה לזה.

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – סתוונית הנגב – בבלוג של עננת

תעלומת הנטופה

בעונה הנכונה אוהב אני ביותר לאכול פטריות. לא סתם פטריות אלא פטריות בר ולא סתם פטריות בר אלא פטריות שנקטפו ממש לא מזמן, נוקו בקפידה והוכנו ממש לא מזמן כך שהן עדיין טריות. אני אוהב את הפטריות שלי בהרבה צורות הכנה שונות: בחביתה, עם נקניק, כפשטידה, על סטייק,  במרק, עטופות בבצק, ממולאות בבשר טחון או באורז, אפויות ועוד.
רק חבל שעדיין לא מצאתי קינוח טוב מפטריות בר טריות.

כמובן שבתפקידי ובמעמדי אני לא יכול להרשות לעצמי לצאת לחפש פטריות. ראשית, אני בן אדם מאוד עסוק. הפושעים לעולם לא נחים ולכן גם השוטרים צריכים להיות תמיד על המשמר. מה יקרה אם פשע נתעב יתחולל דווקא כשאטייל לי ביער ללקט פטריות?

שנית, גם כאשר אני לא חוקר פשעים, יש לי עיסוקים חשובים בהרבה מליקוט פטריות: את הזמן המוקדש לפטריות אני יכול לנצל ביעילות לאיתור מסעדות חדשות ו/או מאכלים חדשים (אולי אפילו קינוח מפטריות).

שלישית, ליקוט פטריות כרוך בפעילות פיזית שאינה מקובלת עלי וכוללת הרבה מאוד התכופפות.

כפי שאתם מבינים, קיימת סתירה מסוימת בין אהבתי לפטריות בר טריות לבין יכולתי לאסוף ולהכין אותן. אך לא סתם מכנים אותי "הבלש הממולח ביותר במשטרת ורשה" (וגם השמן ביותר, אבל זה לא קשור). מצאתי פתרון קל ופשוט: שכרתי לי את שירותיה של עלמת חן, מומחית באיתור וזיהוי פטריות וגם בהכנתן. בכל סוף שבוע בעונה יוצאת היא לליקוט פטריות ולעת ערב היא מביאה לי שלל תבשילים ומאפים טעימים המכילים פטריות בר טריות.

אך לא הכל מושלם בעולמי. יום אחד הופיעה העלמה בביתי ובאמתחתה רק כמות קטנה יחסית של פטריות. שאלתי אותה מה קרה. היא הייתה נבוכה מאוד והסבירה בגמגום שהיא יצאה למקומות הרגילים אך כמעט לא מצאה פטריות.  במיוחד חשנו שנינו בחסרונה של הפטריה האהובה עליה ביותר – נטופה ערבה.

לאחר שתחקרתי אותה קלות בנושא, בניסיון למצוא הסבר לתעלומה, ולאחר שסיימתי לאכול את כל הפטריות שהביאה (זה היה מהיר מאוד), הסכמתי לפנות זמן מעיסוקיי (הנרצח כבר היה מת, כך שלא היה נזק בדחיית החקירה ביום) ולהצטרף אליה למסע החיפוש הבא.

למרות רתיעתי המובנת ממסעות בשטח, אני רב תושייה ויודע בדיוק איך להסתדר במקרים כאלה. לקראת המסע הצטיידתי היטב – לקחתי איתי בגדים חמים, מגפיים חזקים, מקל הליכה אמין, מים, מיץ, בירה, יין, וודקה, ברנדי, כריכים, חטיפים, פירות, שוקולד, עוגות, עוגיות, קרקרים, פיצוחים, חטיפים וגם מעט אוכל למקרה שארגיש רעב.

ארזתי את הכל בכמה תרמילים גדולים ושכרתי שלושה סבלים שיעזרו לי לשאת את התרמילים (וגם אותי במקרה הצורך).

מיד כשהגענו לשטח חזינו במראה מאוד מוזר: מולנו יצא מהשטח גבר מבוגר אוחז בדלי המלא עד גדותיו בנטופות ערבות. אני והעלמה הסתכלנו עליו ואז זה בזאת וזאת בזה. פניתי אליו ושאלתי אותו היכן הוא מצא את כל הנטופות האלה. הוא חייך במבוכה ונענע בראשו כלא מבין. גם העלמה פנתה אליו בדברים וגם לה הוא לא ענה. לאחר ניסיון חוזר מצדי הוא אמר בפולנית רצוצה ובמבטא רוסי בולט שהוא אינו מבין אותנו. כידוע אני דובר רוסית שוטפת. חזרתי על השאלה ברוסית והפעם הוא ענה לי שהשטח מלא בנטופות ואין כל בעיה למצוא אותן. הודיתי לו , לקחתי ממנו את פרטיו למקרה שתידרש חקירה נוספת ונכנסנו לשטח.

הסתובבנו שם במשך שעות (לפחות שתיים) וחמשתנו יחד (העלמה, הסבלים ואני) הצלחנו למצוא רק נטופה אחת במצב אכיל!
מיהרתי לשקול את האפשרויות ולאחר מחשבה מעמיקה (מלווה בארוחת צהריים עשירה) צמצמתי את האפשרויות לשתיים: או שמלקט הפטריות הרוסי אסף את כל הנטופות בשטח, או שנדרשים גנים רוסיים כדי לאתר אותן.

כך או כך, ידעתי בדיוק מה לעשות: העברתי את העלמה מתפקידה כמלקטת למבשלת בלבד ושכרתי את אותו רוסי לליקוט הפטריות.

 

מוסר השכל: אין ספק שמלקטי הפטריות המוצלחים ביותר הם ממוצא רוסי

 

שבת שלום!

מבוסס על סיפור אמיתי.

תודה לעננת שנתנה לי את הרעיון לסיפור (וגם לקחה אותי ללקט פטריות, ניקתה וטיגנה אותן)

 

והרשומה המומלצת היא – Round the Ring of Flowers: A Spring Hike of the Bailey Cove Loop – בבלוג של Mamma Quail