המגדל העקום

כשבונאנו פיזאנו (שם כלל לא בדוי) התחיל לבנות את מגדל הפעמונים המפואר, הייתה לו הרגשה ממש טובה בקשר לעתידו (של המגדל. וגם של בונאנו).
זה היה יום אוגוסט יפה בפיזה. מזג האוויר האיר פנים לבנאים – היום לא היה חם מדי וגם גשם לא ירד.

העבודה התקדמה בקצב יפה ותוך כמה שעות כבר סומנו פינות המגדל והחל דיון בשאלה החשובה מי יתחיל לחפור את היסודות.
בונאנו היה סבלני. הוא העריך שבכל מקרה בניית המגדל תארך בין שנה לשנה וחצי ולכן עיכוב של כמה דקות בחפירת היסודות לא יכול היה להיות משמעותי.

מגדלים פורחים באוויר

היה זה ערב שבת. המשפחה סיימה את ארוחת הערב החגיגית. הנשים פרשו לשתות ברנדי בספריה והגברים פינו את השולחן ורחצו כלים.

הנכדים – שישה במספר – ישבו עדיין סביב השולחן שבראשו ישב סבא ועישן מקטרת ארוכה.

אחרי שתיקה ארוכה – שבמהלכה תלו הנכדים עיניים מעריצות בטבעות העשן שיצר סבא , פתח הנכד הבכור – דולפין – את פיו וביקש: "סבא, ספר לנו סיפור על מה שהיה כשהיית קטן!"