בלוגנוארי – השבוע הראשון

ב-  WORDPRESS הכריזו גם השנה על בלוגנאורי – bloganuary  – בכל יום בינואר מתפרסם נושא לכתיבה. הרעיון הוא לעודד את הבלוגרים לכתוב יותר.

את הרעיון אני אוהב, אבל לפרסם רשומה קצרה כל יום זה ממש לא בשבילי… וגם חלק מהנושאים לא כל כך מעניינים מבחינתי.

אבל עלה לי רעיון קצת אחר – לכתוב רשומה אחת על הנושאים שהוצעו לכתיבה בשבעת הימים הראשונים של ינואר.

הנושאים כמובן כתובם באנגלית, להלן הנושאים בתרגום חופשי (ולא לגמרי מדויק) ומה שיש לי לכתוב עליהם:

  1. מהו דבר שאני רוצה להשיג השנה?

אני בד"כ לא מציב לעצמי מטרות, ודאי לא לפי שנים. אבל מכיוון שקרו כמה דברים מעניינים אצלי יש לי שתי מטרות שאני יכול להציג:

הראשונה קשורה לעבודה. אחרי 7 שנים שבהן ניהלתי בעיקר את עצמי (ולפעמים גם את זה לא), קיבלתי קידום וכעת אני מנהל צוות של 7 אנשים. זה הולך להיות מאתגר ואני כמובן רוצה להצליח.

השנייה פשוטה יותר – אחרי שלא טסנו לחו"ל מאז ספטמבר 2019, המטרה היא לצאת השנה לחופשה ארוכה יחסית בחו"ל בסימן פריחה בטבע.

2.1 כיצד אני אמיץ

התשובה הקצרה היא שאני לא. התשובה הארוכה יותר היא שלפעמים אני כן. במה? לא בטוח. לפעמים אני צריך אומץ כדי לדבר עם מנהל או לקוח שלי, לקנות משהו או להתעמת עם מישהו… אבל אני אחזור לתשובה הקצרה.

3.1 הזיכרון הראשון שלי

יש לי כמה זיכרונות ילדות מוקדמים שאני חושד מאוד שהם לא זיכרונות שלי אלא זיכרונות של סיפורים שסיפרו לי על ילדותי…

שני הזיכרונות הראשונים שאני בטוח שהם שלי הם מתקופת גן טרום חובה.

הראשון הוא היום הראשון בגן – הצטרפתי לגן באמצע השנה ואני זוכר שבגן היו קישוטים לפורים.

השני הוא מיום שבו חיכיתי שיבואו לקחת אותי הביתה ואף אחד לא הגיע… נשארתי אחרון בגן ואז הגיעה אחותי עם תחבושת ענקית (או כזאת שנראתה לי ענקית) על האצבע. מסתבר שהיא הגיעה בזמן לקחת אותי, אבל הצליחה לסגור את שער הגן על האצבע שלה ולכן רצה הביתה ואחרי שאמא חבשה לה את האצבע חזרה לקחת אותי. היא הייתה בערך בת 8-9 אז…

4.1 אוצר שהלך לאיבוד

האוצר העיקרי שהלך לי לאיבוד לדעתי הוא ההרגשה שהכל פתוח לפניי. שאני יכול להשיג כל מה שארצה (כמעט) ושיש לי עוד זמן להשיג את הדברים האלה.

אוצר נוסף הוא הרצון לכתוב ולפרסם בבלוג.  אני כותב את הבלוג הזה כבר הרבה שנים ויש לי ירידה משמעותית במוטיבציה לכתיבה. למעשה רוב הרשומות שאני מפרסם לאחרונה הן רשומות ישנות שפורסמו בתפוז (עוד אוצר שהלך לאיבוד?). מקווה שמתישהו אחוש בחדוות הכתיבה שוב.

5.1 מה גורם לי אושר

האושר הוא תמיד בדברים הקטנים… לא ככה? אני מרגיש אושר כשהאהובים עלי (בעיקר אשתי וילדיי) מאושרים. אני מרגיש אושר כשהחתול מסכים בטובו להתיישב עליי ולתת לי ללטף אותו. אני מרגיש אושר כשאני מצליח למצוא פרח או פטריה שאשתי מבקשת שאחפש לה. אני מרגיש אושר כשאני מקבל מחמאות שאני חושב שאני ראוי להן…

6.1. למה אני כותב

שאלה מצוינת – ראו הנושא של 4.1 על האוצר שהלך לאיבוד… אולי התשובה היא הנושא של 5.1 – אולי כתיבה גורמת לי אושר. או אולי קבלת מחמאות על הכתיבה שלי גורמת לי אושר.

7.1 כתבו סיפור קצר או שיר על גשם

הנושא הזה מאוד שונה מכל השאר… סיפורים קצרים יותר קל לי לכתוב.

כמו בכל בוקר במהלך החורף, עם הקפה הראשון של הבוקר בדק מוטי (שם לא בדוי) את התחזית. בעבר הוא היה בודק את התחזית בעיקר כדי לדעת איך להלביש את הילדים, אבל הילדים כבר מתלבשים בעצמם מזה שנים רבות וכל שנשאר לו להחליט היה האם הוא ייקח מטריה.

התחזית דיברה על 50% סיכוי לגשם – או במילים פשוטות יותר – אולי יירד גשם ואולי לא.

מוטי התלבט. מצד אחד הוא לא אהב להיסחב עם חפצים מיותרים. הוא אהב להיות קליל (או לפחות להרגיש קליל) ולהסתפק בתיק קטן או רק בכמה חפצים בכיסים. מצד שני הוא לא אהב להירטב בגשם. גשם הוא הכרחי ורצוי בארץ היבשה בה הוא גר, אבל הגשם הוא רטוב ולעיתים גם קר ומוטי לא אהב להיות רטוב וקר.

לאחר התלבטות ארוכה הגיע מוטי להחלטה ההגיונית ביותר: לא לצאת מהבית עד האביב.

והרשומה המומלצת היא – לכתוב שיר או סיפור קצר על גשם – בבלוג של adiad

למען השם

מדור השרביט החם  עוסק הפעם בשאלת השמות. מה משמעות שמנו, מקורו, השמות שנתנו לילדינו ועוד דברים הקשורים לשם המלווה אותנו שנים ארוכות (לא זה שבשמיים).

לכאורה השם שלי מאוד נדוש אבל יש לי סיפור קצת מעניין לגביו…
כשנולדתי ההורים שלי קראו לי בשני שמות: מרדכי ראובן.  מרדכי, כמקובל במשפחה של אבי (משפחה חרדית במקור), על שם סבא  של אבי. לשם השני יש מקור יותר מעניין –  ההורים שלי נפגשו לראשונה כשאמי חזרה מלוויה של בן גרעין שלה שנהרג בתאונה. שמו היה ראובן וכשהם התחתנו הם החליטו שאם ייוולד להם בן הם יקראו לו ראובן על שם מי שבעקיפין גרם לכך שייפגשו. 

להמשיך לקרוא למען השם