פרה (שם בדוי – השם האמיתי היה כמובן מושית) הייתה מושית שבע חמודה להפליא שגרה לה על שיח ורדים בגליל העליון. (לא ורד הפרה, אלא ורד הכלב – אבל לא היה שם שום כלב. היה שם דווקא שום משולש, אבל זה לא היה במשולש אלא בגליל. אני מקווה שכעת הכל ברור).
פרה חיה את החיים שלה בלי להפריע לאיש ובלי לפגוע בזבוב. היא דווקא כן פגעה בלא מעט כנימות, אבל חייבים לחיות ממשהו, לא?
שגרת יומה של פרה הייתה פשוטה למדי. היא הייתה מתעוררת לה עם קרני השמש הראשונות ויוצאת לסיור בשיח הורדים שלה. מנשנשת כמה כנימות דשנות, נחה קצת וחוזר חלילה עד בוא הערב.
אותו יום שני התחיל דומה לכל יום אחר. אבל, כשפרה פרשה את כנפיה היא ראתה משהו מוזר בזווית העין. מכיוון שהיא חששה מטורף אפשרי היא מיד סגרה את כנפיה וצנחה על הענף. שום דבר חשוד לא נראה בסביבה (פרט לשום המשולש). היא פרשה כנפיים שוב – ושוב משהו הפריע לה. כעת היא הבינה: הנקודות שלה – שבע הנקודות היקרות שלה, מקור גאוותה – נעלמו.
פרה הרגישה כאילו עולמה חרב עליה. היא אהבה את הנקודות שלה כמו שהיא אהבה כנימות. אבל כמובן היא לא אכלה את הנקודות שלה… אז להיכן הן נעלמו? לרגע תהתה פרה האם ייתכן שהיא הייתה סהרורית ובאמת כרסמה את הנקודות שלה מתוך שינה, אבל היא פסלה את המחשבה המשונה הזאת על הסף. טכנית זה פשוט היה בלתי אפשרי.
המסקנה ההגיונית היחידה הייתה שהנקודות פשוט אבדו להן במהלך הלילה. אבל לא ייתכן שהן הרחיקו לכת. פרה החליטה לצאת לחפש אותן.
ראשית היא סרקה את הענפים התחתונים של השיח. נדמה היה לי שהיא רואה את אחת הנקודות – אך כשהתקרבה היא גילתה לחרדתה שמדובר בעכביש שחור ועגול. היא מיהרה להסתלק מהמקום (תוך תהיה האם ייתכן שהעכביש אכל את הנקודות שלה) ועברה לסרוק את הענפים העליונים. שוב היה נדמה לה שאחת הנקודות קוראת לה מהענף העליון – היא טסה לשם במלוא המהירות רק כדי לגלות שהפעם מדובר בחיפושית קטנה ושחורה שישבה על העלה. החיפושית השחורה קצת נבהלה לראות את פרה טסה אליה במלוא המהירות אבל מכיוון שהיא לא הייתה כנימה היא נרגעה במהרה והחלה לשוחח עם פרה. פרה שאלה אותה אם במקרה היא ראתה שבע נקודות שחורות ללא בעלים בסביבה. החיפושית השחורה דווקא חשבה שהיא ראתה משהו מרחוק כשהיא טסה לשיח של פרה, בין עצי הזית במדרון.
פרה קצת היססה – היא מעולם לא עזבה את שיח הורדים שלה – אבל היא הייתה מוכנה לעשות בכל כדי להחזיר לה את הנקודות שלה. בזהירות רבה היא טסה לכיוון עצי הזית עליהם הצביעה החיפושית השחורה. בדרך כמעט חטפה אותה ציפור אכזרית (הסיפור מנקודת ראותה של הציפור כמובן שונה לגמרי, אבל הוא יחכה ליום חמישי אחר).
לאכזבתה הרבה לא היו שם נקודות חופשיות – אבל הייתה שם מושית שבע אחרת עם נקודות דהויות במקצת. המושית השנייה (ששמה הבדוי שמור במערכת) בירכה את פרה וכששמעה על הבעיה שלה ציינה שכנראה זה בא עם הגיל. לטענתה הנקודות דוהות ככל שגיל המושית עולה ולדעתה אצל פרה שלנו הן דהו כל כך עד שנעלמו.
פרה לא הסכימה עם ההסבר המלומד – אולי זה נכון שהנקודות דוהות, אך היא רק בת שלושה ימים! למשמע התשובה ציינה המושית השנייה שהיא מכירה רופא טוב על עץ האלה ממול ואולי הוא יוכל לעזור.
פרה שוב יצאה למסע. אני נאלץ לקצר בתיאור התלאות שעברו עליה מכיוון שהדדליין שלי הולך וקרב, אבל תשמחו לדעת שלאחר כמה הרפתקאות קטנות פרה הגיעה בשלום לעץ ופגשה את הרופא המפורסם (שהיה דווקא ארינמל בשם בדוי ד"ר אריה). הרופא אפילו לא טרח לבדוק אותה ואיבחן מיד – אבעבועות רוח. מסתבר שזה רץ כעת בין החרקים בגליל… לתמיהתה של פרה הסביר הדוקטור שאמנם המחלה הזאת בד"כ מתאפיינת בהוספת נקודות שחורות לגוף, אבל אצל מי שכבר יש לו נקודות הן פשוט נעלמות. אין צורך לדאוג – הן יחזרו תוך מספר ימים.
פרה הודתה לרופא במילים נרגשות ויצאה חזרה לשיח שלה כשמחשבה אחת מנקרת במוחה: אז לאן הנקודות הלכו בסופו של דבר? היא החליטה לבדוק איתן כשיחזרו.
מוסר השכל: דרך שבע נקודות עוברת מושית אחת
שבת שלום!
והרשומה המומלצת היא – איך סאמרהיל הפכה לתל קיץ – בבלוג של שלומית עוזיאל
החיים שלי (או של אחרים) 