תגית: מוסר השכל

קבלת שבת בסיפור ורינה (או בלי רינה)

והפעם בפינתנו סיפור לשבת, סיפור טרי מפרי מקלדתי על אהבה גדולה מלאת יצרים חייתיים. והפעם – כפי שחששתם – אהבה שבין גבר לאשה.

וכמובן, גם מוסר השכל בצידו.

מן הסתם לסיפורנו השבוע ישנם שני גיבורים (כפול מהרגיל – אך אל תדאגו, מוסר ההשכל יישאר אחד).

דב (שם בדוי כמובן, כמו כל הסיפור) היה בחור צעיר כבן 23 (למעשה היה כבר בן 24.5 אבל היה נראה כבן 23).

איילה הייתה בחורה צעירה בת 23, תשעה חודשים ושלושה ימים.

דב התגורר באזור ירושלים, ביישוב גבעת זאב ואילו איילה גרה בגליל התחתון במושב שדמות דבורה.

דב עבד קשה כמו חמור – בעבודה פיזית קשה שבימי הקיץ החמים גרמה לו להזיע כמו חזיר. דב עבד שעות ארוכות – היה משכים קום – אמרתו הייתה תמיד כי הציפור המשכימה לקום זוכה בתולעת! (באנגלית זה נשמע יותר טוב) – ממהר לעבודה באוטובוס (שדווקא היה זוחל כצב) ועובד עד שעות אחר הצהרים המאוחרות. הוא היה כל כך מסור לעבודתו שאפילו לא היה יוצא לארוחת צהריים – רק היה מנקר פה ושם כציפור.

אך בלילה היה דב הופך את עורו (ואת חברבורותיו) והופך לציפור לילה אמיתית. הוא היה יוצא לבילוי במועדוני הריקודים האהובים עליו שם היה שותה כמויות מסחריות של וודקה עם red bull  ומפזז על רחבת הריקודים כגדי תוך שהוא מצווח ככרוכיה.

איילה הייתה טיפוס שונה לחלוטין מדוב. היא הייתה בחורה שקטה ומופנמת (גם ביום וגם בלילה). כתושבת יישוב קטן בפריפריה היא לא הכירה את סצנת המועדונים ומעולם לא שתתה red bull. ברוב הימים היא שוטטה בנחלים ובגבעות שבאזור ביתה, מסתכלת בעיני עגל על העולם הרחב. שם, בחיק הטבע היא הרגישה כדג במים. היא הייתה צועדת לה לאט כמו עצלן דרום אמריקאי, כשעל גבה תרמיל גדול מלא בציוד חיוני לטיולים – דבר ששיווה לה מראה של חילזון ענק.

שכחתי לציין – וזה מאוד חשוב להתפתחות העלילה – כי איילה הייתה יפיפייה אמיתית. עיניה כיונים, שיערה כעדר  העיזים שגלשו מהר גלעד. שיניה כעדר הקצובות שעלו מהרחצה. שדיה כשני עופרים, תאומי צבייה.  צווארה ענוג כצוואר ברבור ורגליה ארוכות כרגלי… איילה. (ולמי שתוהה, מספר הבהרות: (א) עדר הקצובות הינו כינוי לעדר כבשים המסודרים בשורות ישרות. (ב) איילה לא הייתה הבחורה עליה כתב המשורר בשיר השירים, אבל הייתה מאוד דומה לה. (ג) דימוי הברבור לא נלקח משיר השירים, אבל נראה לי מתאים פה. (ד) אני יודע שהרושם לא משהו… אבל תאמינו לי – היא אכן הייתה יפיפייה).

יום אחד, במהלך אחד משיטוטיה של איילה בנחל ציפורי, עברה במקום קבוצת מטיילים מאזור ירושלים שיצאה לה ליום אחד מהעיר הצפופה והעמוסה כתל נמלים.

(הקוראים הערניים שעדיין לא נרדמו ולא התייאשו בודאי מניחים כי אחד המטיילים היה דב מיודענו, אך דב כזכור עבד כחמור ולא היה לו זמן לטיולים).

רצה הגורל ואחד המטיילים היה סוכן שחקנים ודוגמניות בשם זאב (בעל הסוכנות המפורסמת "כפה אדומה" – אבל זה כבר סיפור אחר). כשנחו עיני הנץ של זאב על איילה הוא החליט לא לשקוט עד שיצליח להחתימה על חוזה דוגמנות שמן כהיפופוטם.

איילה הייתה אגוז קשה לפיצוח. היא הרגישה צורך בחוזה דוגמנות כמו שדג מרגיש צורך באופניים. אך זאב היה כריש ותיק בתחום. לאחר הפצרות רבות ופיתויים רבים מצד זאב, נעתרה איילה לבקשתו להגיע לירושלים "רק לערב אחד" להופעה במועדון ריקודים.

לדבריו של זאב, אם איילה לא תרגיש במועדון כמו חתול השומר על השמנת הוא יפסיק להטרידה. (למעשה זאב היה בטוח שאיילה תהיה עבורו האווזה המטילה ביצי זהב ולא היה מוכן לוותר עליה בקלות).

כשנכנסה איילה למועדון, הוא היה הומה ככוורת דבורים. לאיילה נראו המבלים כמו להקת קופים המתרוצצת שלוחת רסן. רעש המוזיקה היה כמעט בלתי נסבל. איילה הסתובבה ויצאה החוצה מיד תוך שהיא נשבעת לא לחזור למקום הזה לעולם.

אך, כצפוי, דב שהיה באותה שעה במועדון קלט אותה בזווית עינו והתאהב בה ממבט ראשון. כשראה אותה יוצאת הוא שעט אחריה במהירות של ברדלס והספיק לתפוס אותה לפני שעלתה לאוטובוס שייקח אותה לתחנה המרכזית ומשם צפונה לביתה.

הרשו לי לדלג על הפרטים הבהמיים משהו. רק ארמוז שדב ניחן במגנטיזם חייתי ואיילה נמשכה אליו כמו פרפר אל הפרח.

תוך שנה קצרה קבעו בני הזוג המאושר את ביתם בגבעת זאב והחלו להתרבות כמו שפנים.

והם חיו להם באושר ובעושר כמו שועל בכרם ענבים.

ומוסר ההשכל שלנו, כצפוי:  כל כלב בא יומו!

(ויש כאן גם חידה: בסיפור לעיל מסתתר בעל חיים. האם תוכלו למצוא אותו?)

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – מחשבות והרהורים על הבדל בין גברים לנשים! – בבלוג של גלשי

מודעות פרסומת

המגדל העקום

כשבונאנו פיזאנו (שם כלל לא בדוי) התחיל לבנות את מגדל הפעמונים המפואר, הייתה לו הרגשה ממש טובה בקשר לעתידו (של המגדל. וגם של בונאנו).
זה היה יום אוגוסט יפה בפיזה. מזג האוויר האיר פנים לבנאים – היום לא היה חם מדי וגם גשם לא ירד.

העבודה התקדמה בקצב יפה ותוך כמה שעות כבר סומנו פינות המגדל והחל דיון בשאלה החשובה מי יתחיל לחפור את היסודות.
בונאנו היה סבלני. הוא העריך שבכל מקרה בניית המגדל תארך בין שנה לשנה וחצי ולכן עיכוב של כמה דקות בחפירת היסודות לא יכול היה להיות משמעותי.

לאחר שעה הוחלט כי השאלה החשובה תוכרע בהטלת מטבע. למרבה הצער פרץ ויכוח חדש בשאלה מי יטיל את המטבע ובאיזה מטבע יש להשתמש. כאן החלה להתקצר סבלנותו המפורסמת של בונאנו והוא הציע לבנאים כי כולם יתחילו לחפור את היסודות בו-זמנית. הבנאים נטו לקבל את ההצעה, אך מנהל העבודה ציין כי השמש עומדת לשקוע תוך שעתיים ולכן כדאי לדחות את תחילת העבודה ליום המחרת.

למחרת גם היה יום יפה. בונאנו היה אופטימי לגבי התקדמות העבודה שהחלה כבר בתשע בבוקר בקצב מהיר. הבנאים (בעצם הם עוד היו בסטאטוס של חופרים) חפרו את היסודות בזריזות וביעילות במשך כעשר דקות ואז יצאו להפסקה של שעה (לארוחת בוקר).

אוגוסט חלף עבר לו וגם ספטמבר בעקבותיו. למרות ההתחלה המקרטעת, העבודה נכנסה לקצב יפה. אמנם בונאנו עדכן את התחזית לסיום הבנייה לשנתיים (מספטמבר ולא מתחילת העבודות), אבל הוא עדיין היה מאוד אופטימי ובטוח ביכולתו להשלים מגדל של שבע קומות בתקופה זאת.

ואכן לאחר שנתיים (מאוגוסט ולא מספטמבר – כך שההתקדמות הייתה מהירה מהתחזיות) התקיים טקס חגיגי לחנוכת הקומה הראשונה של המגדל שהייתה ממש מושלמת. האורחים המכובדים התפעלו מאוד מאיכות הבנייה מהפאר וההדר ומהמיקום, אבל ראש העיר קלקל במעט את החגיגה כאשר הוא תהה בקול רם כיצד ייתכן "מגדל" בעל קומה אחת בלבד.

בונאנו מיהר להרגיעו ולהסביר שבימים הקרובים ייבנו שש קומות נוספות שיהפכו את המגדל למגדל ראוי לשמו. ראש העיר תהה איך יושלמו שש קומות בימים הקרובים כאשר את הקומה הראשונה לקח שנתיים  (פחות חודש) לבנות. בונאנו פתח בהרצאה על שיטות הבניה המתקדמות של המאה ה-12 והדגיש כי האתגר הגדול ביותר הוא השלמת הקומה התחתונה. לאחר שהקומה התחתונה עומדת בצורה מושלמת כל כך, הוספת קומות מעליה הינה משחק ילדים.

הוא באמת שכר ילדים להמשיך בעבודה ולאחר ארבע שנים נוספות הושלמה הקומה השלישית שהייתה (לדעתו של בונאנו) לא רק הקומה היפה ביותר של המגדל אלא גם הקומה היפה ביותר מבין כל הקומות של כל המגדלים באיטליה בפרט ובאירופה בכלל.

בטקס חנוכת הקומה השלישית – שהיה, כמתבקש, מפואר פי שלושה מטקס חנוכת הקומה הראשונה – אירעה תקרית לא נעימה. אחד האורחים האצילים העיר בשקט  אך בקול רם  מספיק כי כל המגדל בן שלוש הקומות נראה עקום.

בונאנו הורה לשומרים לזרוק את האורח תוך הערות על כך שהוא עצמו (האורח) עקום וכך גם אשתו וילדיו (של האורח), אבל למחרת הוא מיהר לבדוק את העניין ונחרד לגלות שהמגדל המפואר אכן התעקם קלות.

למרבה הצער בניית המגדל הוקפאה עד שיימצא פתרון טכנולוגי הולם לעקמומיותו.  בונאנו הלך לעולמו בשיבה טובה בלי לחזות בהשלמת המגדל. רק כמעט מאה שנים אחר כך – ב-1272 – נמשכה הבנייה ונוספו עוד ארבע קומות ורק ב-1372 נחנך סוף סוף המגדל (בטקס פחות מפואר מטקס חנוכת הקומה הראשונה). את העקמומיות שלו לא הצליחו ממש לפתור, אבל בשלב מסוים הוחלט שזהו הייחוד של המגדל וכך הוא התפרסם בעולם כמגדל הנטוי של פיזה.

 

מוסר השכל: גם להיגיון עקום יכול להיות יתרון

שבת שלום!

 

 

והרשומה המומלצת היא –ארתור שיק – מריאליזם לתקומה – בבלוג של דני קרמן

 

היום – ה- 9.8 – לפני 845  שנים החלה בניית המגדל המפורסם של פיזה. הבנייה נמשכה למעלה מ-200 שנים!

 

התמונה באדיבות pixabay

התופעה האסטרונומית של המאה

כבר כשהיה נוגה (שם בדוי) ילד קטן, הוא אהב מאוד את נושא החלל והכוכבים. הוא ביקר מספר פעמים בפלנטריום, חיפש את כוכב הצפון בכל ערב, רכש מפות כוכבים וצפה באדיקות בפרקים ישנים מאוד של הסדרה מסע בין כוכבים (star trek ) ששודרו בערוץ היחיד.

אפשר היה להניח שכמו בהרבה מקרים אחרים נוגה יזנח את התחביב הזה כשיגדל, אך באופן מוזר הוא המשיך להתעניין בכוכבים (אך לא באסטרולוגיה) גם כשגדל. לאחר שקנה את המכונית הראשונה שלו הוא עצר במיוחד בלילה במכתש רמון בדרכו מאילת כדי לראות כמות כוכבים מדהימה. הוא עקב אחרי הפרסומים בחדשות הקשורים לכוכבים (אבל לא כוכבי קולנוע) ויצא מהבית לצפות במטרי מטאורים ובכל תופעה אחרת שדווחה. הוא קנה טלסקופ קטן  ומאוחר יותר לאחר שרכש סמארטפון הוא מיהר להתקין אפליקציה של מפת הכוכבים וכך ידע יותר בקלות מה הוא רואה.

אבל הבעיה הייתה שהוא לא ראה הרבה… ככל שנוגה התבגר והיו לו יותר אמצעים לצפות בכוכבים, נראה היה שיש פחות ופחות כוכבים בשמיים. נוגה ידע שהכוכבים לא השתנו, אבל כמות האור הגדלה בלילות מקשה יותר ויותר לראות אותם.

מכיוון שכך, הוא התמקד בתופעות יותר ברורות שגם זכו לפרסום רב כמו לדוגמא super moon (ירח על) וליקוי ירח.

ירח העל הראשון בו חזה היה מאכזב למדי. הוא ציפה לירח ענק שימלא את כל  השמיים, אבל ראה ירח שאולי היה קצת גדול יותר מהרגיל. לעומת זאת, ברחבי האינטרנט אנשים חגגו את הירח הזה ופרסמו תמונות מדהימות שלו – כאלה שגרמו לנוגה לחשוב שהוא צפה בירח אחר ואז להבין שמדובר בפוטושופ.

ליקוי הירח שחל בסוף יולי 2018 דווקא קיים את ההבטחות. נוגה צפה בו בקלות ובהנאה מגג ביתו. אמנם מפעם לפעם עננים כיסו את הירח והפריעו לתצפית, אבל בסך הכל היה זה מחזה מרהיב לחובבי אסטרונומיה.

מה שיותר הפריע לנוגה מהעננים היה שברשתות החברתיות ובאתרים שונים טענו אנשים כי ליקוי הירח הזה הוא תופעה של פעם במאה שנה והיו אף כאלה שאמרו שהליקוי הבא יהיה רק בשנת 2246!

אנשים רבים הבינו (או גרמו לאנשים אחרים להבין) שזאת הזדמנות של פעם בחיים לצפות בליקוי הירח, אבל נוגה זכר היטב שהוא כבר צפה ביותר מליקוי ירח אחד בימי חייו ולא ראה סיבה הגיונית שלא יהיו עוד כאלה בשנים הקרובות.

בדיקה יותר מעמיקה של הנתונים גילתה כי ליקוי "ארוך שכזה" צפוי רק בשנת 2246, אך לפני שנה זאת צפויים עוד מספר לא קטן של ליקויים (למעשה 2-3 בשנה) אבל הם יהיו קצרים יותר (אך עדיין יפים ומרשימים).

נוגה כמעט לא הספיק להירגע מההתרגשות הגדולה של ליקוי הירח כשתופעה חדשה פורסמה בכל מקום: כוכב מאדים יגיע מאוד קרוב לכדור הארץ!  למעשה זאת תהיה הנקודה הקרובה ביותר של מאדים לכדור הארץ עד לשנת 2035 (ומי יודע אם נחיה עד אז).

נוגה מיהר לשריין לו לילה פנוי ויום חופש מהעבודה למחרת והקדיש את הלילה לצפייה בכוכב (או בעצם כוכב הלכת) מאדים. ושוב אכזבה… ייתכן שמאדים נראה גדול יותר מהרגיל, אבל עדיין הוא היה קטן ומרוחק…

בדיקה מעמיקה של הנתונים גילתה שלמעשה המרחק הקרוב לכדור הארץ הוא 58 מיליון ק"מ. אפילו בנסיעה של 120 קמ"ש ללא רמזורים ייקח הרבה זמן להגיע אליו.

סוף סוף הבין נוגה את הפרט החשוב: ככל שרואים פחות כוכבים ויש יותר אמצעי תקשורת, תהפוך כל תופעה לסנסציונית יותר והפרטים יוגזמו ככל האפשר.

נוגה מיהר להסיק מסקנות וכבר למחרת פרסם בפייסבוק שלו ידיעה חשובה: בשבת הקרובה כוכב הצפון יהיה בנקודה הצפונית ביותר שלו מזה 500 שנה!

 

מוסר השכל: התקשורת אשמה בהכל

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא –ליקוי ירח 27 ביולי 2018 – בבלוג של מנורה

 

התמונה באדיבות pixabay

כיצד קיבל הפיל את חדקו

לפני שנים רבות, רבות מאוד אפילו, לפילים היה אף דומה לאפם של בעלי חיים אחרים. לחלק מהפילים היה אף גדול יותר ולחלק קטן יותר, אך לאף  פיל לא היה חדק מפואר ושימושי כמו שאנחנו מכירים היום.

אז כיצד קיבלו הפילים את חדקם? אנשים תמימים יכולים להאמין לסיפור המפורסם של רודיארד קיפלינג על פיו תנין משך באפו של פילון עד שזה התארך והפך לחדק.

אבל אנחנו אנשים משכילים היודעים שאם תנין ימשוך באפו של פילון האף רק ייפצע ובסופו של דבר הפיל עלול להפוך לארוחתו של התנין. זה רק סיפור (חביב מאוד) לילדים תמימים.

לאחר תחקיר מעמיק הגעתי למסקנות חד משמעיות המסבירות היטב כיצד קרה הדבר במציאות:

הכל התחיל בפיל צעיר (אפשר לומר שהוא היה פילון מתבגר) שניסה למצוא למה להתחפש במסיבת פורים. בבית הספר של הפילון הובטחו פרסים נאים בתחרות תחפושות והפילון שלנו מאוד רצה לזכות באחד הפרסים.

מכיוון שזה קרה לפני זמן רב מאוד, הפילון שלנו לא יכול היה לקנות תחפושת דרך האינטרנט (שעדיין לא הומצא. וגם אם היה מומצא, לפילון חסרו האצבעות המתאימות למקלדת). מכיוון שכך הלך הפילון לחנות תחפושות פיזית (אמיתית) והתחיל לחפש רעיונות לתחפושת מנצחת.

המוכר, שהיה כריש מכירות של ממש (אבל לא כריש – כי החנות הייתה על היבשה) המליץ מיד לפילון על תחפושת של פירט (או שודד ים) וזאת מכיוון שהיו לו הרבה תחפושות כאלה במלאי. אבל הפילון חשש שזוהי תחפושת פופולרית מדי והא לא יתבלט מספיק במסיבה.

מכיוון שכך, הציע לו המוכר אף של גראוצ'ו מרקס, עם שפם ומשקפיים (בנוסף לתחפושת הפירט). הפילון לא התלהב, אבל הוא התחיל לחשוב בכיוון של אפים. הוא שוטט בחנות (נזהר לא לפגוע בתחפושות ובאביזרים – כמעט כמו פיל בחנות חרסינה) ותהה האם הוא יכול להכין לעצמו תחפושת מקורית שתהיה קשורה לאפו.

אז נפל מבטו על צינור ארוך וגמיש שנראה לו מעניין. הוא שאל את המוכר במה מדובר והמוכר הסביר שזהו אביזר לתחפושת של מהפנט נחשים הודי או לתחפושת של כבאי: הצינור יכול להיות נחש אותו המהפנט מזיז כרצונו, או זרנוק כבאים (שגם אותו אפשר להזיז).
המוכר גם הראה לפילון כיצד ניתן לשלוט בצינור באמצעות חוטים סמויים.

הפילון שלנו מיד מדד את הצינור על האף ונהנה לתרגל את השליטה בו באמצעות אותם חוטים. הוא קנה את הצינור (ואת תחפושת הפירט) והגיע למסיבה מחופש לפירט בעל אף ארוך במיוחד.
הוא הפך למסמר הערב כאשר הוא הצליח בעזרת האף בלבד לקלוע בוטנים לתוך פיו, לפתוח פחיות בירה וגם לשתות אותן עד דלא ידע.

הוא כמובן זכה בפרס הראשון והגיע הביתה מאושר מאוד. מכיוון שהיה שיכור מאושר ומבירה, הוא שכב לישון בלי לפשוט את התחפושת הנהדרת.

למחרת, כשקם בשתיים בצהריים, אמו המליצה לו להתקלח וללבוש בגדים "נורמליים" אבל הוא סירב בתוקף לצאת מהתחפושת בנימוק (הנכון) כי אמנם מסיבת פורים הייתה אתמול, אבל חג פורים חל היום.
למחרת היה כמובן שושן פורים שגם הוא יום טוב לתחפושת.

כעבור כמה שבועות הסכים הפילון לפשוט את תחפושת הפירט, אבל בשום פנים ואופן לא הסכים לוותר על הצינור הגמיש שהורכב על אפו ואליו הוא התרגל מאוד.

וכך, מאז ועד היום לפילים יש אף ארוך וגמיש הנקרא חדק.

ורק כדי להוכיח שסיפור זה הוא אמיתי, אני מזמין אתכם לבדוק כל פיל שתרצו – ספק גדול אם תמצאו פיל לבוש בתלבושת פירט!

 

מוסר השכל: אפשר להאשים את החום הגדול בכל ההזיות

 

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא –הבריאות בראי החולי – בבלוג של דני קרמן

 

התמונה באדיבות pixabay

יועץ התקשורת

רני (שם בדוי) היה יועץ תקשורת ותיק שנהג למכור את שירותיו לבכירי וזוטרי הפוליטיקאים בישראל, ללא הבדל גזע, דת, מין ואידאולוגיה.
לרוב עבודתו הייתה קלה למדי. הוא סיפק ללקוחותיו תערובת מנצחת של הבטחות, איומים, הפחדות וביטחון עצמי מופרז שתמיד הוכיחו את עצמם. אמנם לא תמיד הלקוחות של רני זכו בבחירות, אבל תמיד לאחר שימוש בעצותיו הם ראו עלייה בסקרים.

לרני כמובן הייתה גם חברה לביצוע סקרים. הוא העסיק רב אמן בניסוח השאלות המתאימות ובפילוח אוכלוסייה מדויק שייתן תמיד את התוצאה הרצויה למזמין הסקר.

בקיצור, החיים חייכו אל רני. הוא לא עבד קשה מדי והרוויח טוב. לעיתים הוא שקל להכנס לפוליטיקה בעצמו, אבל הרצון הזה בדרך כלל נרגע מהר לאחר ביקור בכנסת או במשרדו של ראש עיר (שעדיין לא נתפס).

אבל לפעמים רני נתקל בבעיות. באופן תמוה, עיקר הבעיות קרו לפוליטיקאים שהצליחו בבחירות והתחילו לכהן בתפקיד הרם (או הזוטר) אליו שאפו. באופן מוזר, מרגע שהפוליטיקאים נבחרו לתפקידם, הבוחרים ציפו (לעיתים) שהם יקיימו את ההבטחות שנתנו לפני שנבחרו.

ומכיוון שלא תמיד אפשר היה לקיים את ההבטחות, מיהרו הפוליטיקאים לחזור אל רני ולבקש ממנו עזרה בתגובה (ציונית) הולמת להאשמות (חסרות השחר) על כך שהם לא מקיימים את ההבטחות.
לרני היו שלל הסברים ותירוצים באמתחתו, כאלה שטובים לכל אירוע. לדוגמא:
– התנאים עדיין לא הבשילו

– אקים ועדה לבחינת חלופות

– יש להתחשב גם ב…

– לא כדאי להרגיז את האמריקאים ו/או הרוסים ו/או הסינים

– כרגע אני מתמקד בנושאים חשובים יותר

– השמאלנים אשמים

– הערבים אשמים

– הפליטים אשמים

ועוד.

אבל בכל זאת, רני לא היה מרוצה לספק את ההסברים האלה. אמנם לרוב הם עבדו, אבל הוא הרגיש שחייבת להיות דרך אלגנטית יותר להסביר מדוע דברים שנאמרו בפירוש למעשה אינם נכונים – וזאת בלי לפגוע בתדמית של מי שאמר אותם.

והנה, ביולי 2018, הגיע המענה שרני חיכה לו כבר שנים ארוכות: כבוד הנשיא טראמפ (שמשום מה לא שכר את שירותיו של רני) הודיע לעם בטלוויזיה כי דבריו הובנו שלא כהלכה. הוא לא הסתפק באמירה כללית זאת אלא הסביר בדיוק את מקור הטעות: במקום לומר wouldn't  הוא בטעות אמר would.  או בתרגום לעברית – במקום לומר שהוא לא רואה איך רוסיה יכלה לעשות זאת, הוא אמר שהוא לא רואה איך רוסיה לא יכלה לעשות זאת.

אכן, טעות קטנה שבקלות יכלה להטעות אנשים רבים. רני מאוד שמח שהנשיא מיהר (יחסית) לתקן את הטעות ועוד יותר שמח כשהבין כיצד אפשר להשתמש בטכניקה גאונית זאת כדי להסביר הבטחות שלכאורה לא קוימו.

לדוגמא, לשר הביטחון מר ליברמן מציקים לא מעט בנושא הבטחתו המפורסמת: "אם אני שר הביטחון, הייתי נותן לאדון הנייה 48 שעות – או שאתה מחזיר את הגופות והאזרחים או שאתה מת."

לפי השיטה החדשה של טראמפ, מסתבר שנפלה טעות קטנה במשפט המפורסם המבהירה מדוע הנייה עוד חי והאזרחים והגופות עדיין לא הוחזרו. למעשה, יש שפע אפשרויות לטעויות קטנות שכאלה:
"אם אני לא שר הביטחון, הייתי נותן לאדון הנייה 48 שעות – או שאתה מחזיר את הגופות והאזרחים או שאתה מת."

"אם אני שר הביטחון, הייתי נותן לאדון הנייה 48 שנים – או שאתה מחזיר את הגופות והאזרחים או שאתה מת."

"אם אני שר הביטחון, הייתי נותן לאדון הנייה 48 שעות – או שאתה לא מחזיר את הגופות והאזרחים או שאתה מת."

השמיים הם הגבול!

רגע לפני שרני התחיל להמליץ על השיטה לקהל לקוחותיו הוא התחיל לתהות: מה יקרה אם הם לא ישלמו לו כמוסכם בגלל שהם לא הובנו כהלכה?  "אמרתי שאשלם לך אלף שקלים לשעה אבל למעשה התכוונתי שאשלם לך אלף שקלים לשנה…"

 

מוסר השכל: חיים ומוות ביד הלשון

 

שבת שלום!

 

והרשומה המומלצת היא – אבנים  בנעליים – בבלוג של תופרת חלומות

 

התמונה באדיבות pixabay

המונדיאל הראשון

אחרי שנים רבות בהן לא עקבתי כלל אחרי המונדיאל, החלטתי שהגיע הזמן להדביק את הפערים. נמאס לי לא להיות מסוגל להשתתף בשיחות במשרד ובארוחת הצהריים, לא לדעת מה לענות לשאלה – "ראית את המשחק?" ולא להבין למי יש סיכויים טובים יותר לזכות בגמר.

אמנם הצלחתי להסתדר איכשהו: ידעתי לדקלם סיסמאות בנוסח "הכדור הוא עגול", "כדורגל משחקים 90 דקות" ו-"צריך לפטר את המאמן" ולפעמים כששאלו אותי אם ראיתי את המשחק עניתי: "הם היו ממש טובים!" ולרוב זכיתי להסכמה, אבל חששתי שהבלוף ייחשף במוקדם או במאוחר.

בהיותי בחור רציני, החלטתי לקחת את עצמי בידיים וללמוד את כל מה שאפשר על המונדיאל. כמובן שהחלטתי להתחיל בהתחלה: המונדיאל הראשון.

בירור קצר באינטרנט העלה שהמונדיאל הראשון התקיים ב-1930 באורוגואי. חיפשתי הקלטות של המשחקים או לפחות של משחק הגמר, אך להפתעתי ולאכזבתי נכשלתי.

כנראה שב-1930 עדיין לא שידרו את משחקי המונדיאל בטלוויזיה בשידור ישיר. החלטתי שהציפיות שלי גבוהות מדי וחיפשתי שידורים שלא ב-K4  ואפילו לא ב-HD, אך עדיין העליתי חרס. (לא, לא מצאתי חרסים עליהם הוקלטו המשחקים ואפילו לא חרסים אחרים. פשוט לא מצאתי כלום).

מחוסר ברירה החלטתי לצאת למסע בזמן כדי לחזות במונדיאל בזמן ובמקום בו התקיים. יש הרבה יתרונות למסע בזמן ואחד הגדולים שבהם הוא שלא צריך כלל זמן פנוי כדי לנסוע בזמן: אפשר לנסוע לכל זמן שרוצים ולכל זמן שרוצים ועדיין לחזור ברגע בו יצאתם למסע.

(הכפילות במשפט האחרון היא קצת מאולצת אבל הכוונה היא שאפשר לנסוע לכל זמן בעבר או בעתיד ולשהות שם למשך כל זמן שרוצים – כל עוד לא מגיעים להווה ונתקלים בעצמכם לפני שנסעתם בזמן. מקווה שהכל כעת ברור).

כיוונתי את השעון ל-13.7.1930 ואת המיקום לאורוגוואי. הגעתי בדיוק בזמן לטקס הפתיחה (למרות שגם אם הייתי מאחר קצת זה לא היה נורא – תמיד יש זמן לחזור בזמן). הופתעתי לגלות שבמונדיאל השתתפו רק 13 נבחרות. הופתעתי עוד יותר לגלות שאחת הנבחרות הייתה נבחרת ארצות הברית!
מכיוון שהיו רק 13 נבחרות ומכיוון שכאמור היה לי הרבה זמן, צפיתי בכל המשחקים עד משחק הגמר המסקרן והמפתיע בו שיחקו אורוגוואי המארחת מול ארגנטינה החזקה (ללא מראדונה שהיה כנראה חולה, פצוע או שעדיין לא נולד).

משחק הגמר של הטורניר נערך ב-30 ביולי באצטדיון סנטנאריו שבמונטווידאו לעיני 68,346 צופים (86,345 צופים בני הזמן ואני).  במחצית נראה היה לי שארגנטינה תנצח מכיוון שהיא הובילה 2-1, אבל במחצית השנייה חל מהפך של ממש ובסוף המשחק אורוגוואי ניצחה 4:2!

אכן הייתה זאת חוויה מדהימה וחד פעמית (אלא אם אחליט לקפוץ שוב בזמן לצפות באותו משחק).

חזרתי לזמננו ורציתי לצפות במשחק חצי הגמר בין אנגליה וקרואטיה, אבל אחרי כ-15 דקות גיליתי שהמשחק מאוד משעמם ושאני יכול לעשות דברים הרבה יותר מעניינים ומועילים בזמן ש-22 שחקנים, כמה שופטים ומצלמות טלוויזיה רצים אחרי כדור אחד מסכן.

החלטתי לוותר. אולי בעוד כמה שנים אסע בזמן לראות את משחק הגמר של 2018. (יש לי ספוילר אחד קטן מהמסע שלי בזמן: בניגוד לציפיות, גרמניה לא תזכה).

 

מוסר השכל: תמיד יש מספיק זמן אם אתם יכולים לנסוע בזמן

 

שבת שלום!

 

והרשומה המומלצת היא – מונדיאל ברוסיה – בבלוג של שושן פרא

 

ביום שישי ה-13.7.18 אנו יכולים לחגוג (אם נרצה) 88 שנה למונדיאל הראשון!    ובניגוד לחלק ממה שכתבתי – ניתן לצפות בתיעוד מאותו מונדיאל.

 

התמונה באדיבות pixabay

מגדלים פורחים באוויר

היה זה ערב שבת. המשפחה סיימה את ארוחת הערב החגיגית. הנשים פרשו לשתות ברנדי בספריה והגברים פינו את השולחן ורחצו כלים.

הנכדים – שישה במספר – ישבו עדיין סביב השולחן שבראשו ישב סבא ועישן מקטרת ארוכה.

אחרי שתיקה ארוכה – שבמהלכה תלו הנכדים עיניים מעריצות בטבעות העשן שיצר סבא , פתח הנכד הבכור – דולפין – את פיו וביקש: "סבא, ספר לנו סיפור על מה שהיה כשהיית קטן!"

כל הנכדים האחרים הצטרפו לבקשה בתרועות שמחה.

סבא הוציא את המקטרת מפיו וחייך. הוא אהב את הנכדים שלו ואהב לספר להם סיפורים.

 "כשהייתי ילד קטן" פתח סבא "לא היה לנו טלפון. באותם ימים לא היה נהוג שלכל אדם יש מכשיר טלפון משלו המוצמד אליו מיום הלידה. למעטים היה מכשיר טלפון בבית שהיה קשור בחוט אל הקיר".

"כדי שלא ילך לאיבוד?" שאלה קורל הצעירה.

"לא בדיוק " ענה סבא וחייך "פשוט היה חייב להיות מחובר בחוט כדי לעבוד. גם מחשב לא היה לנו בבית… ובטלוויזיה היה רק ערוץ אחד – בלי צבעים בכלל "

 "והיו אז דינוזאורים?" שאלה כספית.

"לא…" ענה סבא  "הדינוזאורים נכחדו עוד לפני שנולדתי. אבל אספר לכם משהו מדהים – הבתים אז נבנו ישירות על הקרקע"

"על הקרקע???" שאלו הילדים בפליאה "ואיפה צמחו העצים? והפרחים?"

"כשהייתי צעיר" חייך סבא לנוכח אי האמון של הילדים "כדי לבנות בניין היו צריכים לעקור את כל העצים והצמחים שצמחו בשטח. היו חייבים לחפור בור עמוק בשביל לצקת מה שנקרא אז `יסודות`. לא הכרנו משהו אחר"

 סבא עשה הפסקה קצרה כדי לבדוק את הרושם שעשו דבריו. הוא קצת הופתע לראות שהילדים קיבלו את הדברים באופן טבעי. מבחינתם לא היה הבדל בין המצאת הטלפון הסלולרי או המחשב האישי לבין ביטול חוקי המשיכה בשנת 2020.

"אתם לא רוצים לדעת מה איפשר לנו לבנות מגדלים פורחים באוויר?" שאל סבא בתמיהה.

" מה כל כך מסובך בלבנות מגדלים פורחים באוויר?" שאל השמרועי.

 "טוב, תבינו" פתח סבא " עד 2020 היינו כולנו כפופים לכוח המשיכה. זה היה מין חוק כזה שגרם לכל החפצים, הבניינים, החיות ואפילו האנשים להישאר צמודים לקרקע. אם עזבנו חפץ כלשהו הוא היה נופל לכיוון הקרקע. תמיד. ואם החפץ היה פרוסת לחם מרוחה בחמאה – היא הייתה נופלת כשהחמאה כלפי  מטה. אלה היו החוקים בעולם האכזרי של צעירותי."

 "ומה גרם לכל זה?" שאל דולפין בהשתאות. סבא שמח לראות שהוא בכל זאת הצליח לעורר קצת סקרנות.

"האשם העיקרי במצב היה בחור אנגלי בשם אייזיק ניוטון שחי עוד הרבה לפני זמני. פעם נפל עליו תפוח והוא החליט שיש כוח שמושך את כל הדברים אל הקרקע. ומאז ועד 2020כל העולם היה משועבד לכוח הזה ולחוקים שניוטון המציא"

 "ומה גרם לשינוי?" שאלה כספית.

 "אני שמח ששאלת" ענה סבא. (הוא באמת שמח) "בשנת 2017 ראש הממשלה שלנו היה כבר מר נתניהו. באותם ימים היה עוד בארץ מוסד שנקרא `בית המשפט` ושררה מלחמה מתמדת בין הממשלה לבין `בית המשפט` כאשר הממשלה חוקקה חוקים ו`בית המשפט` ניסה לבטל אותם. לאט לאט הממשלה הפחיתה מכוחו של `בית המשפט`. ראש הממשלה החליט – כדוגמא וכמופת – לבטל חוקים בהם `בית המשפט` תמך ואחד הראשונים שבהם היה החוק של ניוטון. אני עוד זוכר את הוויכוחים הסוערים שהתנהלו אז בארץ.  תומכי ראש הממשלה תהו בקול רם מדוע עלינו להיות כפופים לחוקים שהומצאו ע"י גוי שמת לפני זמן רב כל כך. הם הזכירו שהיהודים היו תמיד טובים בעסקי אוויר ולכן מקומנו הטבעי הוא באוויר ולא עם שתי רגלים על האדמה".

 "לאחר משאל העם הגדול של 2020, נקבע ברוב קולות כי איננו יכולים להיות כפופים לחוקים של ניוטון וכוח המשיכה לא יכול לשלוט בעם היושב לבטח בארצו (או כמה מטרים מעליה). חוקי המשיכה בוטלו והקבלנים התחילו בבניית מגדלים פורחים באוויר מעל כל עץ רענן."

 "בסך הכל השינוי היה רק לטובה. האדמה חזרה לתפקידה המקורי – לגדל צמחים ועצים. מחירי הדירות ירדו ורמת החיים עלתה (מאוד גבוה).

כן, קשה לתאר איך היו נראים החיים שלנו היום לו היינו עדיין כפופים לכוח הנוראי ההוא…"

סבא  עצר רגע כדי להסתכל בשעון.

"וכעת – נראה לי שהגיע הזמן שתחזרו הביתה…  כבר נהייה מאוחר"

הנכדים נישקו וחיבקו את סבא, נפרדו ממנו לשלום וחזרו הביתה עם הוריהם.

מאוחר יותר באותו לילה התעורר סבא כמתוך סיוט. "מגדלים פורחים באוויר! מה עוד?" הוא מלמל בכעס ויצא החוצה לשאוף קצת אוויר.

הוא כנראה שכח שהבית שלו ריחף 50 מטרים מעל רמת גן לשעבר…

מוסר השכל: העישון – אפילו של מקטרת – מזיק לבריאות ועלול לגרום להזיות

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – חשופית בננה – בבלוג של עננת

התמונה באדיבות pixabay