תגית: מכונית

בניגוד לאחרים, אני לא אוהב פקקי תנועה

היום, בעומדי בפקק הקבוע של הבוקר בכביש 4 (שאבא של אשתי מכנה "מגרש החנייה הארוך ביותר במדינה") חשבתי לי שאני לא אוהב פקקי תנועה. פשוט לא אוהב אותם.
אולי זה עוד משהו דפוק אצלי ואולי סתם הנטייה שלי לשחצנות. אם פקקי התנועה טובים לכולם, למה דוקא אני לא נהנה מהם?
לרגע אחד עלתה בי ההשערה כי יש בודאי בין אלפי הנהגים בפקקים עוד כמה שלא כל כך נהנים. אבל אם זה כך, מה גורם לכולם לצאת מהבית בשמונה בבוקר ולהזדחל לאיטם בקופסת פח גדולה ששוויה עשרות אלפי שקלים ויותר לאורך קילומטרים רבים?
פקקי תנועה הם כמו מזג האוויר… כולם מדברים עליהם ואף אחד לא עושה שום דבר בנידון. הרי אם באמת הייתי רוצה לעשות משהו, אולי פשוט הייתי מוותר על הנסיעה במכונית ולוקח רכבת. גם חוסך לי את התסכול שבפקק, גם מפנה מכונית אחת מהדרך, וגם חוסך בזיהום האוויר.
ואפילו פתחו תחנת רכבת במרחק 5 דקות הליכה מהבית שלי לפני שנה או שנתיים…
הבעיה היא שאני יודע חשבון. 5 דקות הליכה לתחנה + 5 דקות המתנה לרכבת + 20 דקות נסיעה ברכבת + 20 דקות הליכה מתחנת היעד לעבודה = 50 דקות בסה"כ. ואילו במכונית שלי, בפקקים, אני מגיע בד"כ לעבודה תוך 30-40 דקות.
שלא לדבר על הדרך חזרה, שאותה אני עושה בד"כ ב-20-25 דקות במכונית (ואותם 50 דקות ברכבת)
ומה לגבי אוטובוס? בדקתי גם את האופציה הזאת. לאוטובוס לוקח 50 דקות בלבד להגיע מהבית שלי לעבודה -אלא אם יש פקקים. והוא גם עובר בתדירות מאוד נוחה – שלוש פעמים בבוקר ופעמיים אחרי הצהריים.
אז אני יושב במכונית שלי, ובעצם מצבי לא רע בכלל. יש לי מזגן (שאפילו לא צריך ב"חורף" הזה) ויש לי רדיו וכמובן יש לי טלפון נייד (עם דיבורית) שאפשר לנצל כדי להציק לאנשים שכבר הצליחו להגיע לעבודה (איך אמרו בפרסומת של פלאפון לפני הרבה זמן? "להפוך שעה אבודה לשעת עבודה". הם רק לא חשבו על אלה שכבר הגיעו לעבודה והעמיתים שלהם מצליחים להפוך להם את שעת העבודה לשעה אבודה…).
ולא לשכוח – יש לי אף שאפשר לחטט בו, אם אני רוצה להצטרף לספורט הלאומי של ישראל בפקקים. אבל ספורט מעולם לא היה כוס התה שלי…
אחרי שגמרתי להציק לכל האנשים שאני מכיר (לשלושתם) ועניתי לשתי טעויות במספר (משה מבנק דיסקונט בפולג דוקא נשמע לי סימפטי, אבל האובר-דרפט שלי מספיק לי – אני לא צריך גם את זה של נדב) הדלקתי את הרדיו. לגלגל"צ יש רשימת השמעה מאוד מוצלחת. היא קולעת לטעם של כולם בארץ – אבל לא כולם בבת-אחת. פירוש הדבר הוא שעל כל שיר שאני אוהב יש אחד שאני לא אוהב ואחד שאני ממש לא סובל. בגלי צה"ל מדברים כל הזמן. החדשות רק מגדילות את הדיכאון. עוד פעם ברק או נתניהו? לכל התחנות האחרות אי אפשר להקשיב יותר מעשר דקות בלי לעבור למקבץ פרסומות קצר. או ארוך. אני לא יודע מה איתכם, אבל אני לא מסוגל לקרוא ספר ששמעתי עליו פרסומות ברדיו. וגם לטלפנים של ביטוח ישיר אני לא מאמין…
בקיצור, ההאזנה לרדיו הופכת לזיפזופ מהיר בניסיון להתחמק מהפרסומות, הברבורים והשירים שאני לא אוהב. אמנם על הכביש אני לא עובר 20 קמ"ש, אבל ברדיו אני יכול להחליף שש תחנות בדקה!
ומה שמשותף לכל התחנות זה התשדירים של האגודה למלחמה בדרכים (או בשמה הפחות ידוע "הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים") "אתה נוסע במכונית החדשה…" (לא כל כך… כבר תיכף בת שלוש. עושה רושם שחצי מהמכוניות מסביב חדשות יותר), "מכוון את הGPS " (אבל אין לי! אני  לא צריך קול מסונתז שיסביר לי איך לנסוע מהבית לעבודה) "רק אל תשכח!" (כאן הקול הופך מנינוח למאיים. אני מתחיל להילחץ. מה כבר שכחתי?) "אל תוריד את העיניים מהכביש!" (אפילו אם נמאס לי מהפגוש של המכונית שלפניי?) ואז שורת המחץ – "גם יום חלום יכול להיהפך לאסון!" אבל מתי כבר יהיה לי יום חלום? אולי אם הייתי נשאר בבית במקום להצטרף לפקק הייתי יכול לחלום עוד קצת ולא הייתי חווה את האסון המכונה-  "להלן מצב התנועה בכביש" (הפסקה) "4" (הפסקה) "לכיוון" (הפסקה) "דרום" (הפסקה) "מצומת" (הפסקה) "רעננה" (הפסקה) "למחלף" (הפסקה) "מורשה" (הפסקה) "חל עומס קל".
כן, שכחתי לציין שגם אני מכור לדיווחי התנועה. (מילא אני… הילדים שלי כבר מדקלמים במקהלה עומסים נבחרים)
אפילו שכבר בחרתי באיזה דרך לנסוע, ואין לי שום אפשרות להתחרט, אני מקשיב לדיווחים בגלגל"צ כל רבע שעה, ולמוקד התנועה של קול ישראל ולשירותים המסחריים של החברות הסלולאריות. אולי זה עושה לי טוב לדעת שגם הכביש השני פקוק. ואולי זה היצר התחרותי שלי – אם שסק תיזמנה 15 דקות מרעננה למורשה, האם אצליח להשיג אותה או אפסיד במירוץ?
זהו. הגעתי למורשה. עכשיו רק נשאר לחכות שני רמזורים ולטוס קילומטר וחצי במהירות מסחררת של 100 קמ"ש לכיוון הפקק הבא.
מחר יהיה זה יום חדש, ומה אפשר מיום חדש עוד לצפות? כנראה לעוד פקק…

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת