סיכום עשור 2010 – 2019

לאחרונה נראה שכולם מסכמים את העשור, או לפחות עורכים מצעדי עשור. זה גרם לי גם לרצות לסכם את העשור שלי.
כשהתחלתי לחשוב מה עבר עליי בעשר השנים האחרונות, הדבר הראשון (ובתחילה גם היחיד) שעלה בדעתי היה שהילדים שלי גדלו.
לא סתם גדלו: בתחילת העשור הייתי אב לילדה בת 11 ולילד בן 9. כיום אני אב לאשה צעירה בת 21 (שכבר הספיקה להשתחרר מהצבא) ולבחור צעיר בן 19, סטודנט בטכניון (עתודאי).

אין ספק שבגיל צעיר הזמן משפיע יותר. המעבר מגיל 11 ל-21 או מגיל 9 ל-19 מכיל הרבה מאוד שינויים, חוויות ואירועים מאשר המעבר מגיל 42 ל-52, למרות שעל כולנו עברו 10 שנים.

אבל אחרי מחשבה נוספת נזכרתי בעוד כמה דברים שעברו עליי בעשור הזה – דברים שלא קשורים ישירות לילדיי…

אחד הדברים שמאוד השפיעו על חיי היום-יום שלי היה מעבר עבודה: אחרי 11 שנים באותה חברה (שיא שלי ותקופה מכובדת מאוד בחברות הייטק), מצאתי את עצמי שוב מפוטר מהעבודה בשנת 2015. לא שלא ידעתי שזה יגיע: החברה הלכה והצטמצמה כל הזמן. כשהתחלתי לעבוד בה בשנת 2004 היו בחברה כ-130 עובדים בישראל וכ-400 בעולם כולו. כשפוטרתי ב-2015 נשארו בה 10 עובדים בישראל מתוך כ-100 בעולם.

לשמחתי, מצאתי עבודה חדשה די מהר ואני מקווה להישאר בה עד היציאה לפנסיה. במובן מסוים אני יוצא לפנסיה כל יום כשאני יוצא בבוקר מהבית לעבודה – מכיוון שהעיסוק שלי כעת הוא בקרנות הפנסיה הוותיקות…

עוד שינוי שמשפיע על חיי היום-יום שלי, אך במידה פחותה מהחלפת העבודה, הוא המעבר לטבעונות: הייתי צמחוני מאז גיל 13 בערך, אך תמיד אמרתי שאני לא יכול להבטיח שאשאר צמחוני כל חיי. ובאמת, באוקטובר 2012 הכרזתי רשמית על מעבר לטבעונות.
באופן מעשי המעבר היה הדרגתי – צמצמתי בצריכת הביצים והחלב במשך כמה שנים עד שהחלטתי שאני יכול להיגמל מהם סופית. בינתיים אני די מרוצה מהטבעונות שלי (אך לעיתים מתוסכל בגלל מחסור באופציות טבעוניות) אבל גם הפעם לא יכול להבטיח שזה לתמיד.

בעשור זה התחלתי לצלם. עד 2017  עננת הייתה הצלמת היחידה במשפחה. צילמתי מפעם לפעם, אבל רק כשהיא לא הייתה איתי. בנובמבר 2017 החלטתי יום אחד שגם אני יכול לצלם. צילמתי כמה פרחים (כלניות ואירוס ארץ ישראלי באותו יום) ומאז אני ממשיך לצלם פרחים וגם אובייקטים נוספים. בעקבות זאת גם התחלתי מפעם לפעם לפרסם בבלוג רשומות עם תמונות שצילמתי בעצמי.

זאת התמונה הראשונה וההיסטורית שצילמתי ב-2017:
ראשונה

ואגב בלוג, אחרי כמעט עשר שנים בתפוז עברתי ל-WPRDPRESS. אני עדיין קצת מתגעגע לעבר המפואר של תפוז ולפיצ'רים שהיו שם, אבל אני יודע שבכל מקרה התפוז ההוא כבר לא קיים ולא ישוב. עברתי ל-wordpress  באוגוסט 18 ואני מרוצה מכך שלמרות החששות המשכתי לפרסם בקביעות (למרות שלעיתים אני מרמה ומפרסם רשומות שכבר פורסמו בעבר בתפוז ואיש אינו זוכר אותן).

בתחום המוזיקה האירועים שהשפיעו עליי בעשור קשורים בעיקר לזמר האהוב עליי ביותר כבר שנים רבות – דיויד בואי. בעשור זה, בינואר 2013, לאחר עשר שנים בהן הוא הוציא אלבום חדש, יצא במפתיע האלבום The Next Day.
שמעתי את השיר הראשון (where are we now)  ואהבתי אותו.
בינואר 2016 שוב יצא אלבום חדש – Blackstar  – שפחות אהבתי, אבל עדיין היה מוצלח לטעמי.
ואחריי יומיים התבשרנו על מותו… היה לי עצוב מאוד.

בעשור הזה גם נסעתי הרבה לחו"ל. בהתחלה אלה היו נסיעות עבודה (כמו בעשור הקודם), אבל התחלנו לנסוע לחופשה משפחתית בחו"ל כל שנה במשך תקופה מסוימת (דבר שלא קרה בזמן שהבת שירתה בצבא). בשנת 2019, לראשונה בחיי לדעתי, נסעתי לשתי חופשות בחו"ל באותה שנה – אחת זוגית לרודוס והשנייה משפחתית לאמסטרדם.

מקווה להמשיך בטיולים כאלה גם בעשור זה (ובאלה שאחריו).

עוד נושא אחד שרציתי להזכיר בסיכום – בעשור הזה נגמלתי ממכוניות ליסינג מהעבודה… מאז שהשתחררתי מהצבא (ב-1994) ועד 2014 – פרט לתקופה שגרנו בארה"ב – הייתה לי תמיד מכונית ליסינג מהעבודה. זה מאוד נוח אבל גם לא זול ועם השנים זה נהיה יקר יותר ויותר. ב-2014, בעקבות עוד גל פיטורים בחברה הקודמת שלי, עברתי לעבוד מהבית (אולי גם את זה הייתי צריך להזכיר כנושא נפרד בסיכום). אחרי כמה חודשים כאלה החלטתי לוותר על רכב החברה.
כשהתחלתי לעבוד בעבודה הנוכחית לא ביקשתי רכב. במשך כשנתיים הסתדרנו עם רכב אחד במשפחה. אבל זה נהיה קשה יותר כשהבת הוציאה רישיון נהיגה ועוד יותר כשעננת התחילה לעבוד יום בשבוע בירושלים. קנינו מכונית שנייה ולראשונה יש לנו שתי מכוניות פרטיות במשפחה (אצל הרבה אנשים זה לא נושא ראוי לציון כלל…)

זהו… אני בטוח שקרו לי עוד דברים חשובים בעשר השנים האחרונות (למשל: סוף סוף השתחררתי משירות מילואים!) , אבל אלה הנושאים שעלו בדעתי (ושאני לא חושש לשתף…)

מאחל לי ולכולם עשור חדש מוצלח!

והרשומה המומלצת היא- הפתעה –  בבלוג של L Weaves Words

 

בניגוד לאחרים, אני לא אוהב פקקי תנועה

היום, בעומדי בפקק הקבוע של הבוקר בכביש 4 (שאבא של אשתי מכנה "מגרש החנייה הארוך ביותר במדינה") חשבתי לי שאני לא אוהב פקקי תנועה. פשוט לא אוהב אותם.
אולי זה עוד משהו דפוק אצלי ואולי סתם הנטייה שלי לשחצנות. אם פקקי התנועה טובים לכולם, למה דוקא אני לא נהנה מהם?
לרגע אחד עלתה בי ההשערה כי יש בודאי בין אלפי הנהגים בפקקים עוד כמה שלא כל כך נהנים. אבל אם זה כך, מה גורם לכולם לצאת מהבית בשמונה בבוקר ולהזדחל לאיטם בקופסת פח גדולה ששוויה עשרות אלפי שקלים ויותר לאורך קילומטרים רבים?
פקקי תנועה הם כמו מזג האוויר… כולם מדברים עליהם ואף אחד לא עושה שום דבר בנידון. הרי אם באמת הייתי רוצה לעשות משהו, אולי פשוט הייתי מוותר על הנסיעה במכונית ולוקח רכבת. גם חוסך לי את התסכול שבפקק, גם מפנה מכונית אחת מהדרך, וגם חוסך בזיהום האוויר.
ואפילו פתחו תחנת רכבת במרחק 5 דקות הליכה מהבית שלי לפני שנה או שנתיים…
הבעיה היא שאני יודע חשבון. 5 דקות הליכה לתחנה + 5 דקות המתנה לרכבת + 20 דקות נסיעה ברכבת + 20 דקות הליכה מתחנת היעד לעבודה = 50 דקות בסה"כ. ואילו במכונית שלי, בפקקים, אני מגיע בד"כ לעבודה תוך 30-40 דקות.
שלא לדבר על הדרך חזרה, שאותה אני עושה בד"כ ב-20-25 דקות במכונית (ואותם 50 דקות ברכבת)
ומה לגבי אוטובוס? בדקתי גם את האופציה הזאת. לאוטובוס לוקח 50 דקות בלבד להגיע מהבית שלי לעבודה -אלא אם יש פקקים. והוא גם עובר בתדירות מאוד נוחה – שלוש פעמים בבוקר ופעמיים אחרי הצהריים.
אז אני יושב במכונית שלי, ובעצם מצבי לא רע בכלל. יש לי מזגן (שאפילו לא צריך ב"חורף" הזה) ויש לי רדיו וכמובן יש לי טלפון נייד (עם דיבורית) שאפשר לנצל כדי להציק לאנשים שכבר הצליחו להגיע לעבודה (איך אמרו בפרסומת של פלאפון לפני הרבה זמן? "להפוך שעה אבודה לשעת עבודה". הם רק לא חשבו על אלה שכבר הגיעו לעבודה והעמיתים שלהם מצליחים להפוך להם את שעת העבודה לשעה אבודה…).
ולא לשכוח – יש לי אף שאפשר לחטט בו, אם אני רוצה להצטרף לספורט הלאומי של ישראל בפקקים. אבל ספורט מעולם לא היה כוס התה שלי…
אחרי שגמרתי להציק לכל האנשים שאני מכיר (לשלושתם) ועניתי לשתי טעויות במספר (משה מבנק דיסקונט בפולג דוקא נשמע לי סימפטי, אבל האובר-דרפט שלי מספיק לי – אני לא צריך גם את זה של נדב) הדלקתי את הרדיו. לגלגל"צ יש רשימת השמעה מאוד מוצלחת. היא קולעת לטעם של כולם בארץ – אבל לא כולם בבת-אחת. פירוש הדבר הוא שעל כל שיר שאני אוהב יש אחד שאני לא אוהב ואחד שאני ממש לא סובל. בגלי צה"ל מדברים כל הזמן. החדשות רק מגדילות את הדיכאון. עוד פעם ברק או נתניהו? לכל התחנות האחרות אי אפשר להקשיב יותר מעשר דקות בלי לעבור למקבץ פרסומות קצר. או ארוך. אני לא יודע מה איתכם, אבל אני לא מסוגל לקרוא ספר ששמעתי עליו פרסומות ברדיו. וגם לטלפנים של ביטוח ישיר אני לא מאמין…
בקיצור, ההאזנה לרדיו הופכת לזיפזופ מהיר בניסיון להתחמק מהפרסומות, הברבורים והשירים שאני לא אוהב. אמנם על הכביש אני לא עובר 20 קמ"ש, אבל ברדיו אני יכול להחליף שש תחנות בדקה!
ומה שמשותף לכל התחנות זה התשדירים של האגודה למלחמה בדרכים (או בשמה הפחות ידוע "הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים") "אתה נוסע במכונית החדשה…" (לא כל כך… כבר תיכף בת שלוש. עושה רושם שחצי מהמכוניות מסביב חדשות יותר), "מכוון את הGPS " (אבל אין לי! אני  לא צריך קול מסונתז שיסביר לי איך לנסוע מהבית לעבודה) "רק אל תשכח!" (כאן הקול הופך מנינוח למאיים. אני מתחיל להילחץ. מה כבר שכחתי?) "אל תוריד את העיניים מהכביש!" (אפילו אם נמאס לי מהפגוש של המכונית שלפניי?) ואז שורת המחץ – "גם יום חלום יכול להיהפך לאסון!" אבל מתי כבר יהיה לי יום חלום? אולי אם הייתי נשאר בבית במקום להצטרף לפקק הייתי יכול לחלום עוד קצת ולא הייתי חווה את האסון המכונה-  "להלן מצב התנועה בכביש" (הפסקה) "4" (הפסקה) "לכיוון" (הפסקה) "דרום" (הפסקה) "מצומת" (הפסקה) "רעננה" (הפסקה) "למחלף" (הפסקה) "מורשה" (הפסקה) "חל עומס קל".
כן, שכחתי לציין שגם אני מכור לדיווחי התנועה. (מילא אני… הילדים שלי כבר מדקלמים במקהלה עומסים נבחרים)
אפילו שכבר בחרתי באיזה דרך לנסוע, ואין לי שום אפשרות להתחרט, אני מקשיב לדיווחים בגלגל"צ כל רבע שעה, ולמוקד התנועה של קול ישראל ולשירותים המסחריים של החברות הסלולאריות. אולי זה עושה לי טוב לדעת שגם הכביש השני פקוק. ואולי זה היצר התחרותי שלי – אם שסק תיזמנה 15 דקות מרעננה למורשה, האם אצליח להשיג אותה או אפסיד במירוץ?
זהו. הגעתי למורשה. עכשיו רק נשאר לחכות שני רמזורים ולטוס קילומטר וחצי במהירות מסחררת של 100 קמ"ש לכיוון הפקק הבא.
מחר יהיה זה יום חדש, ומה אפשר מיום חדש עוד לצפות? כנראה לעוד פקק…

להמשיך לקרוא בניגוד לאחרים, אני לא אוהב פקקי תנועה