סיפור חכמים שלא לשעת האוכל

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובים בבני ברק ועסקו בהלכות אכילת חרקים.

בוודאי אתם תמהים מדוע עסקו רבותינו בנושא ביזארי (שלא לומר מגעיל) זה. הרי כולנו יודעים כי חרקים אינם כשרים (פרט לארבה) ופשוט אסור לאכול אותם. אך דורות רבים עסקו רבנים ו/או חכמים בשאלות הלכתיות הנוגעות לשאלה עתיקת היומין – האם מותר לאכול תבשיל שנפל בו חרק.

אמר רבי עקיבא: "בזמן שאנו עוסקים בסוגיה חשובה זו נזכרתי בבדיחה נהדרת. איש אחד יושב במסעדה, קורא למלצר ואומר לו-"

קטע את דבריו רבי אלעזר ואמר: "מלצר! יש זבוב במרק שלי!"

נעלב רבי עקיבא ואמר: "אתה חושב שאתה יודע לספר את הבדיחה יותר טוב ממני?"

ענה לו רבי אלעזר: "חס וחלילה כבודו! באמת יש זבוב במרק שלי!"

התקבצו כל הרבנים סביב רבי אלעזר ונוכחו לדעת כי (א) הוא אכן אוכל מרק ו(ב) אכן יש זבוב במרק.

הצטרפו כולם לקריאות "מלצר! מלצר!" כשלפתע שאלם רבי  אליעזר: "מדוע אנו קוראים למלצר כאשר איננו יושבים כלל במסעדה?"

השתתקו כל הרבנים והתכנסו איש איש בזקנו. לבסוף שאל רבי ששון את השאלה המתבקשת: "אמור לנו רבי אלעזר – מנין לך מרק זה שאתה אוכל?"

ענה לו רבי אלעזר: "מכיוון שהיום יום קר, ביקשתי מאשתי שתחיה שתכין לי מרק חם. כי שנו חז"לנו – אין טוב ממרק חם ביום קר".

הסכימו כל הרבנים עם האמירה הנאה, אך עדיין לא החליטו מה דינו של הזבוב.

הציע רבי שמחה: "כידוע, חרק במרק דינו בטל בשישים. עלינו להוציא את הזבוב מהמרק, לשקול אותו ולאחר מכן לשקול את המרק נטול הזבוב. והיה אם משקל הזבוב פחות מ-1/60 ממשקל המרק, נחזיר את הזבוב למרק ורבי אלעזר יוכל להמשיך לאכלו בלב שקט ובלשון שוקקת. אך אם משקל הזבוב גדול מ-1/60 ממשקל המרק יאלץ רבי אלעזר לשפוך את המרק עם הזבוב".

שאל רבי יוסף בעל הנס: "ומה אם משקל הזבוב בדיוק 1/60  ממשקל המרק?"

ענה לו רבי שמחה: " במקרה זה יהיה על רבי אלעזר לתרום שישים שקלים לצדקה ולא לאכול מרק במשך שישים יום"

התקבל הפיתרון על דעת כולם וכבר עמדו לבצעו כשלפתע הסתבר שאין בנמצא מאזניים מדויקים מספיק לשקילת זבוב.

אמר רבי שמעון בעלה של רינה: "רינה אשתי – אשה צדקת ובשלנית מרקים מעולה – נוקטת בשיטה בדוקה. אם נופל זבוב למרק היא ממהרת להוציאו לפני שמישהו רואה וכך אנו יכולים לאכול את המרק ללא חשש".

אמר רבי יהושע: "שוטה שבעולם! הרי כולנו כבר ראינו את הזבוב! כיצד יוכל רבי אלעזר לאכול את המרק ללא חשש?" הסכימו הרבנים עם דבריו של רבי יהושע ורבי שמעון פרש הצידה והתקשר לרינה אשתו לשאול בעצתה.

פתח רבי בוריס את פיו ואמר: "נדמה לי כי בעוד אנו דנים בסוגיה החשובה, התקרר המרק ואין דינו כבר דין מרק אלא דין מיץ מלוח או תפל, על כן אין לאכלו ללא קשר לזבוב – כי כבר שנו חכמים: מיץ מלוח ומיץ תפל – זו נבלה וזו טרפה".

נטו החכמים להסכים עם רבי בוריס אך החלו להתפלפל בסוגיה מהי הטמפרטורה שמתחתיה נחשב המרק לקר.

התפלפלו והתווכחו עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: "רבותינו! ראיתם איזה זבוב שמן יצא מכאן?"

הסתכל רבי אלעזר בצלחתו וגילה לתדהמתו כי היא ריקה ממרק ומזבוב. מסתבר שהזבוב אכל את המרק ועף לדרכו.

מוסר השכל:  יותר טוב זבוב אחד במרק ממרק אחד בזבוב

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – סיכום 2022 בתמונות – בבלוג של עננת

תעלומת הבלוגולדת השלושה עשר

וורשה בחורף היא מראה מרנין, אבל לצערי לא ניתן להסתפק במראה עיניים בלבד. אמנם השלג המכסה כל בית ורחוב הוא יפה ונקי, אבל הקור המתלווה אליו מטריד.

למרות ארבעים ומשהו שנותיי בוורשה עדיין קשה לי להתרגל לחורף. למעשה מה שמפריע לי הוא לא הקור – הנעים כשלעצמו – אם כי הצורך ללבוש שכבות רבות של בגדים ואז לפשוט אותם בכל פעם שנכנסים לבית, משרד, בית קפה או מסעדה.

חישבתי ומצאתי שאני מבזבז כל יום בין חצי שעה לשעה בלבישת או פשיטת מעילים, סוודרים, צעיפים וכפפות – זמן שיכולתי להקדיש לעוד כמה כוסות קפה עם משהו בצד.

אבל יש גם יתרונות לחורף. המרקים למשל. והנזידים. ובכלל האוכל החם לסוגיו.

בהתחלה ניקח את מנהטן (ולקינוח את ברלין)

האמת שלא התפלאתי על כך שתפסו אותי. קשה לשנות את השיטה מבפנים מבלי שישימו לב לכך. אפילו לא ניסיתי להסתיר זאת.

אבל פסק הדין מאוד הפתיע אותי בחומרתו. עשרים שנים של שעמום? ציפיתי לקבל קנס של כמה מאות שקלים או כמה חודשי שעמום על תנאי, אבל קיבלתי לא פחות מעשרים שנה. בפועל.

מזל ששמרתי בירכתי מוחי כמה נקודות עניין שהצליחו לעזור לי לחמוק מהשעמום הזה.

וכעת אני פה כדי לשלם להם כגמולם. מיד לאחר ארוחת הצהרים.

המטריה האבודה – סיפור לשבת וליום חמישי גשום

בתחזית צפו 57% סיכויים לגשם ביום רביעי אז בבוקר לקחתי איתי מטריה. השמיים היו מעוננים חלקית – ולא בענני גשם כך שתהיתי אם זה לא היה מיותר, אבל הנחתי שגשם יגיע מאוחר יותר.
לשמחתי לא שכחתי את המטריה באוטובוס.

כשיצאנו לארוחת צהרים, שותפי לחדר טען שבדרך חזרה ודאי יירד גשם. אמנם השמיים היו רק מעוננים חלקית, אבל הקשבתי לעצתו ולקחתי איתי את המטריה.
כשסיימנו לאכול השמיים היו בהירים. כשחזרתי למשרד הבנתי ששכחתי את המטריה במסעדה.
מיהרתי לחזור לשם לפני שהמסעדה תיסגר.

ברגע שיצאתי מהמשרד התחיל לרדת גשם. הגעתי למסעדה נוטף מים. לקחתי את המטריה שלי ויצאתי החוצה – כמובן שבינתיים השמיים התבהרו וחזרתי למשרד רטוב כולי ונושא מטריה סגורה וחסרת תועלת.

אחר הצהרים יצאתי הביתה. השמיים עדיין היו בהירים. כשעליתי על האוטובוס הבנתי שהשארתי את המטריה במשרד. התנחמתי בכך שהיא תחכה לי שם למחר.
כשירדתי מהאוטובוס שוב התחיל גשם. הגעתי הביתה רטוב. אשתי תהתה למה לא לקחתי מטריה כשידעתי שצפוי גשם היום. הסברתי לה מה קרה. היא חייכה ונתנה לי מטריה רזרבית שאוכל לקחת אתי מחר.
הסברתי לה שאין לי צורך במטריה נוספת  המטריה שלי מחכה לי במשרד, אבל היא הזכירה לי שמחר יש 88% סיכוי לגשם וכדאי שאקח מטריה אם אני לא רוצה להגיע רטוב כולי למשרד.

למחרת בבוקר היה באמת מעונן. שמחתי שהקשבתי לעצה של אשתי ולקחתי אתי מטריה, אבל בדרך לאוטובוס לא ירדה אפילו טיפה אחת.
כשירדתי מהאוטובוס והתחלתי ללכת למשרד התחיל גשם שוטף כמובטח. זה היה  הרגע בו הבנתי ששכחתי את המטריה באוטובוס…
לא רק שנרטבתי, גם הייתי מתוסכל בגלל שידעתי שאין לנו עוד מטריות בבית. לפחות הייתה לי אחת במשרד. הבטחתי לעצמי שבהפסקת צהרים אקנה עוד מטריה כדי שתהיה לנו מטריה רזרבית.

כשיצאנו להפסקת צהרים לא שכחתי לקחת אתי את המטריה. אמנם גשם לא ירד, אבל היה מעונן מאוד וצפיתי לגשם בכל רגע. בדרך למסעדה עצרתי בבית המרקחת (מקום אידיאלי לקניית מטריות לכל הדעות) ורכשתי מטריה משוכללת ויפה.

כשהתחיל הגשם בדרך חזרה מהמסעדה הבנתי שאין בידי אף לא מטריה אחת. ניסיתי לשחזר את צעדיי והבנתי שכאשר הוצאתי את הארנק כדי לשלם על המטריה המשוכללת השארתי את שתי המטריות על הרצפה בבית המרקחת מול הדלפק!
מיהרתי חזרה לשם בגשם שוטף רק כדי לגלות שמישהו כבר חמד את המטריות שלי. אפשר לסמוך על הישראלים שלא ישכחו לנצל הזדמנויות.

לא הייתה לי ברירה אלא לקנות מטריה חדשה – קצת פחות משוכללת וקצת פחות יקרה מקודמתה – כי כמה כסף כבר אפשר להוציא על מטריות?
כשיצאתי מבית המרקחת הגשם כבר פסק. הלכתי באיטיות לכיוון המשרד, מבכה בליבי את אובדן המטריה המקורית שלי שמאוד נקשרתי אליה כשלפתע שמעתי מישהו קורא לי. המלצר ששירת אותי במסעדה נופף בשתי המטריות שלי ששכחתי על הכסא במסעדה.
הודיתי לו בחום (אם כי היה לי קצת קר בגלל שהייתי רטוב) וחזרתי למשרד בשמש נעימה כשאני אוחז בשלוש מטריות. הרגשתי מגוחך למדי.

לקראת סיום יום העבודה תהיתי מה עליי לעשות באוצר המטריות שלי. החלטתי להשאיר אחת במשרד ולקחת שתיים אתי הביתה – אחת אשאיר בבית בתור המטריה הרזרבית ואחת אוכל לקחת אתי למחרת בבוקר אם עדיין יהיה צפוי גשם. המטריה השלישית תשמש לשעת חירום כאשר יפרוץ גשם במפתיע כשאצטרך לצאת מהמשרד ביום בו לא הבאתי מטריה מהבית.

הלכתי לאוטובוס שמח וטוב לב עם שתי מטריות. גשם לא ירד אבל היה קצת מעונן ונראה היה שיש עדיין סיכוי לגשם היום.
באמת כשירדתי מהאוטובוס התחיל גשם שוטף.
בשלב זה הבנתי שהשארתי את שתי המטריות באוטובוס…

מוסר השכל: לעיתים יש משהו טוב בכך שכמעט לא יורד גשם בארץ

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – פרע לבנוני – בבלוג של עננת

(אני יודע שקצת העתקתי מסיפור ישן של אפרים קישון אבל אני טוען שרק הושפעתי ממנו).

הסושי הישראלי של שי וסו

כאשר שי (שם בדוי) השתחרר מהצבא וחזר ארצה מהטיול הגדול וגם מהטיול הפחות גדול שאחריו, הוא התחיל לחשוב על בחירת קריירה.
שי לא רצה לבזבז שנים על גבי שנים באוניברסיטה ולכן פסל מיד כל מקצוע הדורש תואר אקדמאי.
היו לו שתי דרישות ברורות מהקריירה הרצויה לו: סוג העבודה בו יבחר יהיה מהנה והעבודה תכניס לו הרבה כסף.

אבל שי לא היה בטוח איזה סוגי עבודות יכולים לענות על דרישותיו. הוא נהנה למשל לשחק במשחקי מחשב, אבל לא מצא דרך להרוויח מכך הרבה כסף. (הוא ניסה להתקבל לחברות המפתחות משחקים בתפקיד בודק, אבל נחרד לגלות שרוב החברות דורשות תואר אקדמאי או לפחות ניסיון בבדיקות תכנה ולא רק במשחקים).

תעלומת המרק – סיפור לשבת

באופן די צפוי לאמצע ינואר, החורף היכה בוורשה בכל עוזו. בעצם, ממש לא במלוא עוזו. הטמפרטורות היססו האם לרדת מתחת לאפס או להישאר מעליו. הגשם לא החליט אם הוא גשם קפוא או סתם גשם.

אני התאזרתי בסבלנות וחיכיתי לשלג. למרות שהוא עדיין לא הגיע קיצצתי בכמויות הגלידה והגדלתי במעט את כמויות המרק שאכלתי. אין כמו מרק חם בחורף – ולא צריך להיות בלש שביל לדעת את זה. (אבל בהחלט לא מזיק להיות בלש!)

ההצטננות – סיפור לשבת

הצטננתי. זה לא סיפור גדול. אפילו לא סיפור. קורה לכל אחד – והרבה פעמים במהלך חייו.
אני לא מהמפונקים או המתפנקים. אני לא מתרגש מהצטננות קטנה. קצת נזלת, קצת שיעולים, קצת עיטושים, קצת כאב גרון… אף אחד לא מת מזה.

בסה"כ צריך לקחת אתי לעבודה הרבה טישיו וקצת כדורים נגד כאב גרון. וגם כדורים נגד הצטננות.
וחשוב לשתות הרבה תה (ועל הדרך גם לא מעט קפה).

זהו. פשוט מאוד.

טיול משפחתי באמסטרדם – ספטמבר 2019 – חלק ו'

רשומה זאת היא המשך  לחלק החמישי של הטיול.

היום השישי של הטיול שלנו באמסטרדם היה יחסית רגוע, למרות שגם בו הלכנו לא מעט. מזג האוויר היה סגרירי במונחים ישראלים – קריר יחסית עם גשם מפעם לפעם.

את היום התחלנו בשוק אלברט קאופ.  השוק מכיל הרבה מאוד חנויות מזכרות וגם חנויות בגדים. ניצלנו אותו לקניית מתנות לאנשים שאנו חפצים ביקרם.
בדרך לשוק ראינו עוד בית סירה עם גינה יותר מרשימה מהקודמת שראינו:

בשוק פגשנו גם מסעדה לאוכל מזרח-תיכוני (בה לא אכלנו) עם שם הולם:

ובנוסף פגשנו בשוק, לראשונה בטיול הזה, זרזירים. אני אוהב את הציפור הזאת:

טיול משפחתי באמסטרדם – ספטמבר 2019 – חלק ג'

רשומה זאת היא המשך לחלק השני של הטיול .

את היום השלישי שלנו באמסטרדם החלטנו לבלות מחוץ לאמסטרדם, בזאנסה סכאנס (Zaanse Schans – שעד עכשיו אני לא בטוח איך לבטא את שמו).
למי שלא מכיר, זהו כפר הולנדי שהפך למוזיאון פתוח בו אפשר ללמוד על ההיסטוריה, התרבות והמסורת ההולנדית הכפרית והוא נמצא במרחק של כ-20 ק"מ מאמסטרדם.

הדרך המומלצת להגיע לכפר היא ברכבת לתחנת Zaandijk ומשם צעידה קצרה אל הכפר.

מכיוון שכך, התחלנו את הבוקר (לאחר ארוחת הבוקר כמובן) בצעידה לתחנת הרכבת שם שמנו לב לאחד מחניוני האופניים הרבים…

יום הולדת יש רק פעם בשנה

מוטי (שם בדוי?) מאוד התרגש לקראת יום הולדתו הקרב ובא.  כל שנה הוא התרגש לקראת יום ההולדת מאז שהבין את משמעות המושג.

האם אפשר להאשים אותו? דורות של קרובי משפחה, גננות, מורות ונשות משאבי אנוש חזרו וסיפרו לו שיום ההולדת הוא היום המיוחד שלו – רק שלו. יום אחד בשנה מותר לו לחגוג ולשכוח את חובותיו לעולם.

מותר? אפילו חובה!

אבל איכשהו מוטי לא תמיד הצליח לחגוג את יום ההולדת באופן המניח את הדעת (את דעתו כמובן ולא דעת אחרים – כי זה היה היום שלו).

בילדותו, כשימי ההולדת באמת ציינו התקדמות מהותית בשלבי החיים (כמו למשל האפשרות לעלות במעלית ללא השגחת מבוגר בגיל 14) הוא קצת סבל מכך ששניים מאחיו ואחיותיו הרבים חגגו יום הולדת בהפרש של ימים בודדים ממנו.

מכיוון שכך החגיגה המשפחתית תמיד הייתה משותפת לשלושה ילדים ולא הייתה אותו יום מיוחד רק שלו.