המטריה האבודה – סיפור לשבת וליום חמישי גשום

בתחזית צפו 57% סיכויים לגשם ביום רביעי אז בבוקר לקחתי איתי מטריה. השמיים היו מעוננים חלקית – ולא בענני גשם כך שתהיתי אם זה לא היה מיותר, אבל הנחתי שגשם יגיע מאוחר יותר.
לשמחתי לא שכחתי את המטריה באוטובוס.

כשיצאנו לארוחת צהרים, שותפי לחדר טען שבדרך חזרה ודאי יירד גשם. אמנם השמיים היו רק מעוננים חלקית, אבל הקשבתי לעצתו ולקחתי איתי את המטריה.
כשסיימנו לאכול השמיים היו בהירים. כשחזרתי למשרד הבנתי ששכחתי את המטריה במסעדה.
מיהרתי לחזור לשם לפני שהמסעדה תיסגר.

ברגע שיצאתי מהמשרד התחיל לרדת גשם. הגעתי למסעדה נוטף מים. לקחתי את המטריה שלי ויצאתי החוצה – כמובן שבינתיים השמיים התבהרו וחזרתי למשרד רטוב כולי ונושא מטריה סגורה וחסרת תועלת.

אחר הצהרים יצאתי הביתה. השמיים עדיין היו בהירים. כשעליתי על האוטובוס הבנתי שהשארתי את המטריה במשרד. התנחמתי בכך שהיא תחכה לי שם למחר.
כשירדתי מהאוטובוס שוב התחיל גשם. הגעתי הביתה רטוב. אשתי תהתה למה לא לקחתי מטריה כשידעתי שצפוי גשם היום. הסברתי לה מה קרה. היא חייכה ונתנה לי מטריה רזרבית שאוכל לקחת אתי מחר.
הסברתי לה שאין לי צורך במטריה נוספת  המטריה שלי מחכה לי במשרד, אבל היא הזכירה לי שמחר יש 88% סיכוי לגשם וכדאי שאקח מטריה אם אני לא רוצה להגיע רטוב כולי למשרד.

למחרת בבוקר היה באמת מעונן. שמחתי שהקשבתי לעצה של אשתי ולקחתי אתי מטריה, אבל בדרך לאוטובוס לא ירדה אפילו טיפה אחת.
כשירדתי מהאוטובוס והתחלתי ללכת למשרד התחיל גשם שוטף כמובטח. זה היה  הרגע בו הבנתי ששכחתי את המטריה באוטובוס…
לא רק שנרטבתי, גם הייתי מתוסכל בגלל שידעתי שאין לנו עוד מטריות בבית. לפחות הייתה לי אחת במשרד. הבטחתי לעצמי שבהפסקת צהרים אקנה עוד מטריה כדי שתהיה לנו מטריה רזרבית.

כשיצאנו להפסקת צהרים לא שכחתי לקחת אתי את המטריה. אמנם גשם לא ירד, אבל היה מעונן מאוד וצפיתי לגשם בכל רגע. בדרך למסעדה עצרתי בבית המרקחת (מקום אידיאלי לקניית מטריות לכל הדעות) ורכשתי מטריה משוכללת ויפה.

כשהתחיל הגשם בדרך חזרה מהמסעדה הבנתי שאין בידי אף לא מטריה אחת. ניסיתי לשחזר את צעדיי והבנתי שכאשר הוצאתי את הארנק כדי לשלם על המטריה המשוכללת השארתי את שתי המטריות על הרצפה בבית המרקחת מול הדלפק!
מיהרתי חזרה לשם בגשם שוטף רק כדי לגלות שמישהו כבר חמד את המטריות שלי. אפשר לסמוך על הישראלים שלא ישכחו לנצל הזדמנויות.

לא הייתה לי ברירה אלא לקנות מטריה חדשה – קצת פחות משוכללת וקצת פחות יקרה מקודמתה – כי כמה כסף כבר אפשר להוציא על מטריות?
כשיצאתי מבית המרקחת הגשם כבר פסק. הלכתי באיטיות לכיוון המשרד, מבכה בליבי את אובדן המטריה המקורית שלי שמאוד נקשרתי אליה כשלפתע שמעתי מישהו קורא לי. המלצר ששירת אותי במסעדה נופף בשתי המטריות שלי ששכחתי על הכסא במסעדה.
הודיתי לו בחום (אם כי היה לי קצת קר בגלל שהייתי רטוב) וחזרתי למשרד בשמש נעימה כשאני אוחז בשלוש מטריות. הרגשתי מגוחך למדי.

לקראת סיום יום העבודה תהיתי מה עליי לעשות באוצר המטריות שלי. החלטתי להשאיר אחת במשרד ולקחת שתיים אתי הביתה – אחת אשאיר בבית בתור המטריה הרזרבית ואחת אוכל לקחת אתי למחרת בבוקר אם עדיין יהיה צפוי גשם. המטריה השלישית תשמש לשעת חירום כאשר יפרוץ גשם במפתיע כשאצטרך לצאת מהמשרד ביום בו לא הבאתי מטריה מהבית.

הלכתי לאוטובוס שמח וטוב לב עם שתי מטריות. גשם לא ירד אבל היה קצת מעונן ונראה היה שיש עדיין סיכוי לגשם היום.
באמת כשירדתי מהאוטובוס התחיל גשם שוטף.
בשלב זה הבנתי שהשארתי את שתי המטריות באוטובוס…

מוסר השכל: לעיתים יש משהו טוב בכך שכמעט לא יורד גשם בארץ

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – פרע לבנוני – בבלוג של עננת

(אני יודע שקצת העתקתי מסיפור ישן של אפרים קישון אבל אני טוען שרק הושפעתי ממנו).

הסושי הישראלי של שי וסו

כאשר שי (שם בדוי) השתחרר מהצבא וחזר ארצה מהטיול הגדול וגם מהטיול הפחות גדול שאחריו, הוא התחיל לחשוב על בחירת קריירה.
שי לא רצה לבזבז שנים על גבי שנים באוניברסיטה ולכן פסל מיד כל מקצוע הדורש תואר אקדמאי.
היו לו שתי דרישות ברורות מהקריירה הרצויה לו: סוג העבודה בו יבחר יהיה מהנה והעבודה תכניס לו הרבה כסף.

אבל שי לא היה בטוח איזה סוגי עבודות יכולים לענות על דרישותיו. הוא נהנה למשל לשחק במשחקי מחשב, אבל לא מצא דרך להרוויח מכך הרבה כסף. (הוא ניסה להתקבל לחברות המפתחות משחקים בתפקיד בודק, אבל נחרד לגלות שרוב החברות דורשות תואר אקדמאי או לפחות ניסיון בבדיקות תכנה ולא רק במשחקים).

להמשיך לקרוא הסושי הישראלי של שי וסו

תעלומת המרק – סיפור לשבת

באופן די צפוי לאמצע ינואר, החורף היכה בוורשה בכל עוזו. בעצם, ממש לא במלוא עוזו. הטמפרטורות היססו האם לרדת מתחת לאפס או להישאר מעליו. הגשם לא החליט אם הוא גשם קפוא או סתם גשם.

אני התאזרתי בסבלנות וחיכיתי לשלג. למרות שהוא עדיין לא הגיע קיצצתי בכמויות הגלידה והגדלתי במעט את כמויות המרק שאכלתי. אין כמו מרק חם בחורף – ולא צריך להיות בלש שביל לדעת את זה. (אבל בהחלט לא מזיק להיות בלש!)

להמשיך לקרוא תעלומת המרק – סיפור לשבת

ההצטננות – סיפור לשבת

הצטננתי. זה לא סיפור גדול. אפילו לא סיפור. קורה לכל אחד – והרבה פעמים במהלך חייו.
אני לא מהמפונקים או המתפנקים. אני לא מתרגש מהצטננות קטנה. קצת נזלת, קצת שיעולים, קצת עיטושים, קצת כאב גרון… אף אחד לא מת מזה.

בסה"כ צריך לקחת אתי לעבודה הרבה טישיו וקצת כדורים נגד כאב גרון. וגם כדורים נגד הצטננות.
וחשוב לשתות הרבה תה (ועל הדרך גם לא מעט קפה).

זהו. פשוט מאוד.

להמשיך לקרוא ההצטננות – סיפור לשבת

טיול משפחתי באמסטרדם – ספטמבר 2019 – חלק ו'

רשומה זאת היא המשך  לחלק החמישי של הטיול.

היום השישי של הטיול שלנו באמסטרדם היה יחסית רגוע, למרות שגם בו הלכנו לא מעט. מזג האוויר היה סגרירי במונחים ישראלים – קריר יחסית עם גשם מפעם לפעם.

את היום התחלנו בשוק אלברט קאופ.  השוק מכיל הרבה מאוד חנויות מזכרות וגם חנויות בגדים. ניצלנו אותו לקניית מתנות לאנשים שאנו חפצים ביקרם.
בדרך לשוק ראינו עוד בית סירה עם גינה יותר מרשימה מהקודמת שראינו:

20190923_090843

בשוק פגשנו גם מסעדה לאוכל מזרח-תיכוני (בה לא אכלנו) עם שם הולם:
20190923_105439

ובנוסף פגשנו בשוק, לראשונה בטיול הזה, זרזירים. אני אוהב את הציפור הזאת:

20190923_105525

להמשיך לקרוא טיול משפחתי באמסטרדם – ספטמבר 2019 – חלק ו'

טיול משפחתי באמסטרדם – ספטמבר 2019 – חלק ג'

רשומה זאת היא המשך לחלק השני של הטיול .

את היום השלישי שלנו באמסטרדם החלטנו לבלות מחוץ לאמסטרדם, בזאנסה סכאנס (Zaanse Schans – שעד עכשיו אני לא בטוח איך לבטא את שמו).
למי שלא מכיר, זהו כפר הולנדי שהפך למוזיאון פתוח בו אפשר ללמוד על ההיסטוריה, התרבות והמסורת ההולנדית הכפרית והוא נמצא במרחק של כ-20 ק"מ מאמסטרדם.

הדרך המומלצת להגיע לכפר היא ברכבת לתחנת Zaandijk ומשם צעידה קצרה אל הכפר.

מכיוון שכך, התחלנו את הבוקר (לאחר ארוחת הבוקר כמובן) בצעידה לתחנת הרכבת שם שמנו לב לאחד מחניוני האופניים הרבים…

20190920_091611

להמשיך לקרוא טיול משפחתי באמסטרדם – ספטמבר 2019 – חלק ג'

יום הולדת יש רק פעם בשנה

מוטי (שם בדוי?) מאוד התרגש לקראת יום הולדתו הקרב ובא.  כל שנה הוא התרגש לקראת יום ההולדת מאז שהבין את משמעות המושג.
האם אפשר להאשים אותו? דורות של קרובי משפחה, גננות, מורות ונשות משאבי אנוש חזרו וסיפרו לו שיום ההולדת הוא היום המיוחד שלו – רק שלו. יום אחד בשנה מותר לו לחגוג ולשכוח את חובותיו לעולם.
מותר? אפילו חובה!
אבל איכשהו מוטי לא תמיד הצליח לחגוג את יום ההולדת באופן המניח את הדעת (את דעתו כמובן ולא דעת אחרים – כי זה היה היום שלו).
בילדותו, כשימי ההולדת באמת ציינו התקדמות מהותית בשלבי החיים (כמו למשל האפשרות לעלות במעלית ללא השגחת מבוגר בגיל 14) הוא קצת סבל מכך ששניים מאחיו ואחיותיו הרבים חגגו יום הולדת בהפרש של ימים בודדים ממנו.
מכיוון שכך החגיגה המשפחתית תמיד הייתה משותפת לשלושה ילדים ולא הייתה אותו יום מיוחד רק שלו.

להמשיך לקרוא יום הולדת יש רק פעם בשנה