הנושא החם – סיפורי שמות

במדור השרביט החם מוצע לנו הפעם לכתוב על הסיפור המיוחד (או הפחות מיוחד) מאחורי השם שלנו או של מישהו אחר. באופן לא מפתיע למי שהציע את הנושא יש שם זהה לשם שלי ולכך זה מחזק את הרצון שלי לכתוב.

כשנולדתי הוריי קראו לי מרדכי ראובן.

מרדכי על שם אבי סבי: במשפחה של אבי היה נהוג לקרוא לילדים על שמות קרובי משפחה שנפטרו וכך לא היה מסובך למצוא שמות לי, לאחיי ולאחיותיי. או שכן… הבנתי מהוריי שהופעלו עליהם לחצים לקרוא לילדים בשמות קרובי משפחה מסוימים.

אבל ראובן שנקראתי על שמו לא היה קרוב משפחה. הוא היה חייל בגרעין הנח"ל של אמא שלי. למרבה הצער הוא נהרג בתאונה. ההורים שלי נפגשו לראשונה כשאמי חזרה מהלוויה שלו – כך שאפשר לומר שהם התחתנו בזכותו של אותו ראובן.

מכיוון שכך הוריי החליטו לקרוא לבנם הבכור ראובן, אבל כשאחי הגדול נולד הופעל עליהם לחץ לקרוא לו בשם של אחד הסבים ז"ל. אחריו נולדה בת שלה הם לא קראו ראובן (באותה תקופה לא היה מקובל לתת לבנות שמות של בנים) ואז נולדתי אני. גם אני הייתי אמור להיקרא ראובן אבל שוב הופעל לחץ… ומכיוון שהיה סיכוי סביר (שלא התממש) שאהיה הבן האחרון של הוריי, הם החליטו לתת לי שני שמות: מרדכי ראובן.

אבל בעצם כל חיי קראו לי מוטי. תמיד ידעתי ששמי הרשמי הוא "מרדכי ראובן" אבל אף אחד לא קרא לי ככה.

כשהגעתי לגיל 16 והוצאתי תעודת זהות, החלפתי את השם רשמית ל"מוטי".

יש התוהים איך ההורים שלי קיבלו את זה. האמת היא שההורים שלי הציעו את הרעיון ואפילו מאוד עודדו אותי להחליף את השם.

כמובן שגם לכך יש סיבה: לאבא שלי גם יש שני שמות פרטיים. לצורך העניין נקרא לו בשמות הבדויים משה יאיר. אבל כשהוא נולד, השם שלו נרשם בטעות בתעודת הלידה כ"יאיר משה".

כך הוא חי בשם אחד במציאות ובשם אחר בתעודת הזהות (בערך כמוני).

בשנת 1973 הוריי החליטו לעברת את שם המשפחה שלנו. החלפנו את שם המשפחה הגלותי בשם עברי יפה ובאותה הזדמנות אבי החליט להחליף את סדר השמות שלו בתעודת הזהות כדי שהם יתאימו למציאות.

ואז הוא הלך למילואים. אחרי כמה ימים הגיעו שוטרים צבאיים הביתה לחפש אותו (אני זוכר היטב את השוטרים האלה…). מסתבר כי בעקבות החלפת השמות הוא נקרא למילואים פעמיים במקביל: פעם אחת כיאיר משה ושם המשפחה הישן ופעם שנייה כמשה יאיר ושם המשפחה החדש. אבל הוא התייצב רק פעם אחת…

זה גרם לטראומה קלה להורים שלי, שהחליטו ששני שמות פרטיים הם לא רעיון טוב.

כך קרה שהחלפתי את השם ל"מוטי". אני חושב שאני אחד הבודדים בעולם שזהו שמו הרשמי.

מה שכמובן לא שכנע את כולם: בצבא שיניתי את השם מ"מרדכי" ל"מוטי" לא פחות משלוש פעמים. עד היום אני מקבל מכתבים הממוענים ל"מרדכי" ויש גם אנשים המתעקשים לקרוא לי כך.

קצת אחרי גיל 16 החלטתי שאני לא מרוצה מהשם שלי. איך אפשר להיות מרוצה משם שאין לו משמעות?

משם ששני השירים שנכתבו עליו הם "מוטי, מוטי, מוטי – זה לא סתם בחור אידיוטי" ו-" יאללה לך הביתה מוטי"?

ברור שזהו לא שם רציני או מכובד.

בסביבות גיל 18-19 החלטתי לשנות את שמי (שוב). הבעיה הייתה שלא ידעתי לאיזה שם לשנות אותו. הייתה תקופה שחשבתי על השם "אדם" – כדי להוכיח (או ליצור רושם מוטעה) שאני בן אדם. (אני חושב שזה גם היה בהשפעת הספר "אדם בן כלב" שאותו קראתי ומאוד אהבתי באותה תקופה).

למרבה המזל לא עשיתי זאת כי קצת אחר כך פרץ לתודעה הציבורית הזמר "אדם" וממש לא הייתי רוצה להיות מזוהה איתו.

ונשארתי סתם מוטי.

אולי עשיתי טעות שהחלפתי את השם מ"מרדכי" ל"מוטי"? אני מניח שלא… מי היה קורא את הבלוג של "mordechayor"?

והרשומה המומלצת היא – השרביט החם – סיפור שמות אנקדוטאלי – בבלוג של קנקן

הנושא החם – החופשה המושלמת

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב מהי החופשה המושלמת בעינינו.  ושוב אני מרגיש מחויב לכתוב בגלל שאני מקורב (מאוד) למי שהעלה את ההצעה.

 
אז מהי החופשה המושלמת בעיניי?  היו לי הרבה חופשות מוצלחות בימי חיי. רובן היו בנסיעות לחו"ל אבל היו גם חופשות מוצלחות בארץ.

חלקן מהחופשות היו בהרכב משפחתי מלא (עננת, הילדים ואני) וחלק זוגיות.

בין החופשות שאני זוכר במיוחד לטובה היו:

חופשה מהצבא בזמן שעננת ואני עוד היינו חיילים בחובה. בחופשה הזאת לא עשינו הרבה – טיילנו למשל לשוק הכרמל – אבל היינו ביחד ובחופשה וזה היה נהדר

 נסיעה עם עננת לפריז ב-2005 – חלק מההנאה בחופשה זאת היה דווקא העובדה שהשארנו את הילדים (שהיו עוד קטנים) אצל סבתא, אבל כמובן עיקר ההנאה היה מהיופי של פריז.

נסיעה עם עננת והילדים לאיטליה ב- 2012 – בחופשה הזאת היינו כמה ימים ברומא ואחר כך נסענו לטוסקנה וביקרנו במקומות כמו פירנצה וונציה. איטליה מאוד יפה אבל חלק ניכר מההנאה מהחופשה היה שכולנו נהנינו כמעט מכל רגע (ואכלנו הרבה גלידה)

נסיעה עם עננת והילדים ללונדון ב- 2015 – אמנם מקום שונה לחלוטין, אבל סוד ההצלחה היה שכולנו נהנינו. תכננו את הטיול במשותף וכל אחד בחר את האטרקציות בהן רצה לבקר.

נסיעה עם עננת והילדים לאמסטרדם ב-2019 (למעשה החופשה האחרונה שלנו בחו"ל עד כה…) – כמו החופשה בלונדון – תכננו יחד ונהנינו כמעט מכל רגע.

חופשה עם עננת ברודוס ב-2019 גם כן – על החופשה הזאת כתבתי שתי רשומות בבלוג. (בעצם גם על החופשה באמסטרדם כתבתי)

במקור התכוונתי לכתוב שהחופשה הזאת ברודוס הייתה סוג של חופשה מושלמת – כי היו בה גם מוזיאונים, גם שוטטות בעיר ובשווקים, גם טיולים בטבע וגם לא מעט מנוחה והתרגעות ואוכל טוב.

אבל תוך כדי כתיבת הרשומה הזאת הבנתי שהחופשה המושלמת היא חופשה בה נמצאים עם אנשים אהובים, בלי לחץ וכולם נהנים בה.

פשוט, לא?

והרשומה המומלצת היא – כרטיסים ומפתחות – כמה יש? לא חשוב – בבלוג של שלומית עוזיאל

מחושך לאור – סיפור לשבת ולחנוכה

אור (שם בדוי, אך חשוב לסיפור) נהנה מאוד משנתו הראשונה בגן טרום-טרום-טרום-חובה.

הוא אהב לצייר, לבנות מגדלים מקוביות, לשחק עם הילדים האחרים, לנשוך אותם, לשמוע סיפורים, לרקוד ולשיר.

מבחינתו, לימוד שירים חדשים היה הדבר הטוב ביותר בגן. כל יום הוא ציפה לרגע שבו אורה הגננת תכריז כי זיוה המנגנת הגיעה וכל הילדים מוזמנים לשיר שיר חדש.

הוא התאמן היטב על השירים ושר אותם בבית לאמא ולאבא שהיו גאים בו מאוד למרות שפה ושם הם תיקנו לו את המילים של השירים (לא תמיד בצדק! הוא היה בטוח ששרים "עוד מעט ירד אלינו יום שבת רטוב" כי בשבת הוא הרבה פעמים הלך לים או לבריכה).

לקראת חג החנוכה החליטה אורה הגננת באופן מקורי לקיים מסיבת חנוכה בהשתתפות ההורים ובכיכובם של ילדי הגן.

הילדים התאמנו בהתרגשות יום יום על שירים וריקודים חדשים שכולם היו קשורים (לפחות בעקיפין) לחנוכה – החל מ"סביבון סוב סוב סוב" וכלה ב-"אמי קנתה סופגניה לי".

אור אהב את כל השירים, אבל השיר אליו הוא נמשך יותר מכל היה "באנו חושך לגרש".

קודם כל, השיר לווה ברקיעות רגליים עזות – שמאוד התאימו לאור בזכות נעליו החדשות שהאירו באור אדום עם כל רקיעה.

שנית, מילות השיר סיקרנו אותו  מאוד.

כשהגיע אור הביתה הוא מיהר לדון עם אמא אורית על משמעות השיר.

"למה לגרש את החושך?" –שאל אור (שהיה ילד פקח יותר מהממוצע) – "והרי הבובה זהבה כבר קבעה שהוא ילד טוב!"

אמא הסכימה עם האבחנה, נתנה לאור נשיקה גדולה ומטבע שוקולד והסבירה לו שחושך הוא לפעמים טוב ולפעמים רע, וכשמדליקים נרות הוא רע ולכן מגרשים אותו.

אור התעקש לא להבין את ההגיון שבתשובה אבל תמורת סופגניה הוא הסכים לחכות להסבר של אבא (כשיצא מהשירותים). בינתיים הוא עבר לשאלה הבאה: "מי מחזיק אותי בידיים ולמה ליד אש? זה מסוכן!"

אמא בהתחלה לא הבינה את פשר השאלה, אבל אבא אורי שיצא בדיוק מהשירותים מיהר לפזם בחיוך "בידינו אור ואש" והסביר לאור שהאור בשיר הוא לא אור הילד אלא אור שהוא ההיפך מחושך.

גם את ההסבר הזה היה קשה לאור לקבל. "איך אפשר להחזיק אור בידיים אם זה לא ילד-אור?" הוא שאל.

אמא ואבא העלו שלל דוגמאות להחזקת אור בידיים – פנס, נר, גפרור, פנס אחר ואפילו נר – אבל אור דחה את כל הדוגמאות בטענה כי מדובר בכלים המפיצים אור, אך לא באור עצמו.

אבא ניסה לשיר "באנו חושך לגרש, בידינו פנס ואש" אבל הוא נאלץ להודות שיש פה משמעות אחרת.

אחרי התייעצות קצרה בין אמא ואבא הוחלט שלמעשה השורה הזאת בשיר מוטעית ואפשר לעבור לשורה הבאה.

השורה הבאה הוכחה כקשה מאוד: "כל אחד הוא אור קטן".

אור מחה בתוקף על המילים האלה: לא כל אחד הוא אור – רק הוא אור – והוא לא אור קטן אלא אור גדול שכבר הולך לגן.

ההורים מיהרו להסכים שאור כבר גדול ונתנו לו עוד סופגניה – הפעם גדולה – כדי להדגיש את הנקודה.

לאחר שאכל את הסופגניה הגיע אור לעוד שורה בעייתית: "וכולנו אור איתן". מיהו אותו אור איתן? היה לו איתן בגן, אבל הוא ללא ספק לא היה אור. 

אבא הסביר שאיתן הוא חזק, אבל אור התעקש שהוא יותר חזק מאיתן והוא תמיד מנצח אותו.

בשלב זה ההורים המותשים הבטיחו שהם ידברו עם אורה הגננת על השיר והציעו שכעת ידליקו נרות – הצעה אותה קיבל אור בחפץ לב.

לאחר הדלקת הנרות וארוחת הערב (בה אור משום מה לא גילה תיאבון רב והסתפק רק בעוד שתי סופגניות) מיהרו ההורים לרחוץ את אור ולשלוח אותה למיטה.

אחרי שני סיפורים ושלושה שירי ערש הם כיבו את האור בחדרו של אור.

חשיכה ושקט שררו בחדר ואבא ואמא יצאו מהחשיכה לאור גדול (אורה של הטלוויזיה כמובן) בתקווה שאור יגדל מהר ויפסיק להציק להם עם שאלות כאלה.

מוסר השכל:  סורה חושך, הלאה שחור – או שאור יתחיל לשאול גם אתכם שאלות קשות

שבת שלום וחנוכה שמח!

והרשומה המומלצת היא –מדריד – הכיכר הראשית Plaza Mayor – בבלוג של adiad

סיפור חיובי לשבת

כשחגי (שם בדוי) נולד, לא נראה בו שום דבר יוצא דופן. הוא היה תינוק ככל התינוקות.

אבל בסביבות גיל שנתיים שמה לב הגננת שלו לתופעה קצת מוזרה. בניגוד לכל שאר הילדים בני גילו, חגי תמיד ענה בחיוב לכל בקשה.

הוריו של חגי לא ממש הבינו את גודל הפלא – מכיוון שהיה הבן הבכור, לא היה להם מושג על השליליות הרבה של בני השנתיים והם קיבלו בטבעיות את המגמה החיובית של בנם.

בניגוד לציפיות, מגמה זו הלכה והתחזקה ככל שחגי התבגר. נראה היה שחגי פשוט לא יכול לומר "לא". התופעה יוצאת הדופן הטרידה מאוד את הוריו – הם חששו שזרים עלולים לנצל לרעה את הגישה החיובית של בנם. כדי להתגונן מפני איומים אפשריים הם מצאו קלינאית תקשורת שתמורת סכום סמלי הסכימה ללמד את חגי לומר לא.

חגי כמובן הסכים בחפץ לב ללכת אל קלינאית התקשורת ושיתף פעולה בצורה מדהימה בשיעורים – אבל לא אמר לא. כלומר – הוא ביטא את המילה "לא", אבל הוא עשה זאת בהתמדה בכל פעם שהתבקש לכך.

הוא הסכים לומר לא לאנשים זרים שיציעו לו ממתקים, אבל הוא גם הסכים לומר להם כן אם זה מה שביקשו ממנו.

לאחר כחמישים פגישות עם קלינאית התקשורת נאלצו הוריו של חגי לוותר על חלומם ופשוט להיזהר יותר (במידת האפשר).

חגי – כטבעם של ילדים – המשיך לגדול ובשעה טובה התחיל ללמוד בבית הספר. בהתחלה הכל היה בסדר. חגי היה תלמיד אהוב על המורים והילדים. למרות שלא היה חכם או מוכשר מהממוצע, נכונותו לבצע את כל המטלות, לעזור לכולם ובעיקר לא לריב עם אף אחד עזרה למורים להתעלם מטעויות שהוא עשה ולתלמידים להתעלם מהאיטיות וחוסר הקואורדינציה שלו.

אבל ככל שחלפו השנים, התחילו להתגלות יותר ויותר בעיות. היו מורים שחשבו שחגי הוא סתם ציני וכשהוא אומר שהוא מוכן (ואפילו בשמחה) לבצע מטלה זו או אחרת – ותהיה בלתי נעימה ככל שתהיה –  הוא בעצם צוחק עליהם ומנסה "להמריד את הכיתה".

חלק מהילדים הפיקו הנאה סדיסטית מבקשות שונות שביקשו מחגי – ביודעם שהוא לעולם לא יסרב. היו אלה דברים קטנים – כמו לבקש ממנו את כל האוכל שלו או לבקש שישאיל להם את הסווטשירט שלו ביום קר – אבל הם פגעו בחגי מאוד.

ההורים של חגי שהיו עדים למצוקתו החליטו לשלוח אותו לפסיכולוג ילדים מפורסם שהיה אמור לעזור לו להפוך לאסרטיבי יותר. הפסיכולוג עבד עם חגי כמה שנים קצרות והצליח להגיע להרבה פריצות דרך, חיזק את בטחונו העצמי, גרם לו להבין את שורש הבעיה והעלה רגשות מודחקים לפני השטח.

רק דבר אחד הוא לא הצליח – הוא לא הצליח לגרום לחגי לומר לא.

הרשו לי לעשות הפסקה קטנה בסיפור ולפנות אליכם הקוראים – האם אתם כבר מודאגים? האם אתם מודאגים שחגי לא יידע לעמוד על שלו? האם אתם מודאגים שאני לא אצליח לסיים את הסיפור? או אולי שלא אצליח למצוא סוף טוב לסיפור והוא לא יקיים את ההבטחה הגלומה בשמו – "סיפור חיובי לשבת"?

ובכן, אני חייב לציין שגם אני קצת מודאג. המצב לא נראה טוב – לא עבור חגי, לא עבורי ולא עבור הקוראים. (האם שמתם לב כמה פעמים מופיעה המילה "לא" בהפסקה הקטנה הזאת? מסתבר שהיא מופיעה לא פחות מעשר פעמים! מרשים, לא?)

וכשהכל נראה רע – משרד החינוך נחלץ לעזרה. משרד החינוך הודיע כי התלמידים בכיתה ח` יתחילו ללמוד פרקי אבות. חגי כמובן הסכים לכך ובשיעור הראשון הוא למד את המשפט הנצחי: "אם אין אני לי – מי לי?" ופתאום הוא הבין מה שלא הצליחו להסביר לו הוריו, קלינאית התקשורת והפסיכולוג –  לא חייבים להגיד "לא". אפשר לומר – "אין".

ומאז השתמש חגי בתגלית החדשה שלו ביעילות. כאשר הוא התבקש לבצע משהו בניגוד לרצונו הוא ענה – "אין לי חשק" או "אין לי כח" ולפעמים פשוט "אין לי".

כמובן שבצבא הוא הפך להיות אפסנאי.

   מוסר השכל: אם לא אני לי – מי לי?

   שבת שלום!                                                 

מזל טוב לבתי שהיא בחורה צעירה מאוד חיובית, אבל היא גם יודעת לומר לא (לשמחתי).

והרשומה המומלצת היא – תראו מה שגשם יכול לעשות – בבלוג של עננת (שלא במקרה גם בתה חוגגת היום יום הולדת!)

סיפור חכמים לשבת שאחרי החגים ולפני הבחירות

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובין בבני ברק ביום חמישי שאחרי שמחת תורה והעלו זכרונות מהחגים.

אמר רבי עקיבא: "החגים היו כל כך עמוסים ומועילים עד שקשה לי לחזור לשגרה"

אמר רבי אלעזר: "גם אצלי החגים היו עמוסים, אך כיצד מצאת אותם מועילים?"

קפץ לדבריהם רבי אליעזר ואמר: "הצום. הצום היה מועיל. כנאמר – יותר משצמו בני ישראל למען בריאותם, צמו הם למען תועלתם"

הסתכלו עליו כל הרבנים כתרנגולים בבני אדם ורבי ששון ביטא את מה שחשבו כולם: "הצום לא נועד להועיל אלא לכפר על חטאינו (למרות שאני לא חטאתי כלל)".

מלמלו כולם דברי הסכמה – בעיקר עם הסיפא – אבל רבי עקיבא אמר: "התכוונתי לתועלת של כל החגים באופן כללי ולא רק ליום הכיפורים! החגים הועילו לשלושת הדברים בהם אדם ניכר: לכוסי, לכיסי ולכעסי."

שאל רבי שמחה: "אני יכול להבין את עניין הכוס, אבל מה הועילו החגים לכיסך ולכעסך?"

ענה לו רבי עקיבא: "בכל ארוחה הוזמנתי לבית אחר ובכך חסכתי ממון לא מועט על ארוחות, אך הסעודות המשפחתיות עלו לי בכעס רב על בני משפחתי הענפה – דבר שפתרתי כמובן באמצעות שתייה מרובה"

הנהנו כל הרבנים בהבנה ורבי יוסף בעל הנס הוסיף: "אם היה עובר עלינו חג אחד ללא מריבות משפחתיות היה זה נס של ממש".

אמר רבי שמעון בעלה של רינה: "רינה אשתי תמיד אומרת שמריבות משפחתיות מוסיפות פלפל לחיים"

שאל לו רבי יהושע: "האם בגלל זה אשתך שתחיה אינה מתבלת את תבשיליה?"

כעס עליו רבי שמעון והחל להשמיץ את בישוליה של אשתו של רבי יהושע עד שקרא אותם רבי בוריס לסדר ואמר:

"רבותיי! אין צורך לריב! החגים כבר מאחורינו וליל הסדר עוד הרחק מלפנינו!"

נרגעו הרוחות וגם הרבנים ורבי עקיבא אמר: "אכן, משעמם לנו אחרי החגים… האם למישהו יש רעיון כיצד נוכל להפיג את השעמום?"

ענה רבי אלעזר בשאלה: "שמעתם שהבחירות מתקרבות?"

שאל רבי אליעזר: "מה עניין שמיטה להר סיני? מדוע שרבנים מכובדים כמונו יתעניינו בהבלים המתאימים לגויים, בורים, עמי ארצות וקוראי בלו…"
כאן עצר לפתע רבי אליעזר והציץ מעבר למסך לוודא שאף אחד לא שם לב לפליטת הפה שלו.

מיהר רבי ששון לחפות על מה שכמעט נאמר וקרא בקול: "הבחירות חשובות מאוד לקהילתנו כפי שנאמר בקהלת: 'כמספר המנדטים כך התקציב!'"

אמר רבי שמחה: "נראה לי שנסחפת קצת, מכובדי. ראשית ההיסטוריה מלמדת אותנו כי כל עוד יש מנדטים, התקציבים זורמים ואין יחס ישר בין מספר המנדטים לגודל התקציב. ושנית – איזה מנדטים בראש שלנו? על איזה מפלגה אנחנו מדברים? אין למי להצביע!"

נדהמו החכמים מדברי הכפירה של רבי שמחה והחלו להעלות את שמות המפלגות האפשריות מאל"ף ועד ש"ס ולתדהמתם מצאו נימוק טוב כנגד כל מפלגה ואף לא נימוק אחד לרפואה בעד מי מהמפלגות (ואפילו לא בעד סגן שר הבריאות בעבר)

ישבו הרבנים אבלים וחפויי ראש (אבל רבי בוריס בדיוק חפף את הראש) ותהו כיצד להתגבר על המבוי הסתום (ולא מדובר פה על המבוי הסתום של רבי יהושע שסבל רבות מארוחת החג האחרונה).

אמר רבי שמעון בעלה של רינה: "אשתי רינה תמיד אומרת שעלינו להצביע כפי שיורו לנו הרבנים"

אמר לו רבי יוסף בעל הנס: "אבל כולנו רבנים, כולנו חכמים וכולנו לא יודעים עבור מי להצביע!"

הציע רבי בוריס בהססנות מסוימת: "אולי נקים מפלגה משלנו? הרי כולנו חכמים, כולנו רבנים… מי יותר ראוי מאיתנו להנהיג את העם?"

הסכימו כל הרבנים עם ההצעה החדשנית אך ספק אחד ניקר במוחם. רבי אליעזר שבר את השתיקה המעיקה וניסח את הספק במילים: "אבל מי יעמוד בראש המפלגה?"

מיהרו הרבנים להציע אישים ראויים לתפקיד. רבי עקיבא הציע את רבי עקיבא, רבי אלעזר את רבי אלעזר וכן הלאה. הרוחות סערו עד שרבי ששון סגר את החלון והציע הצעה מהפכנית: מדוע שלא יעמידו בראש המפלגה אישיות ציבורית מפורסמת?

שמחו הרבנים על הרעיון וגם סמכו את ידיהם עליו. בדקו בעיתונות ומצאו כי ציפי לבני ואהוד אולמרט לא שייכים לאף מפלגה וכמעט פנו אליהם כשנזכרו שהרשימות נסגרו מזמן ולכן חזרו להתלבטויות עד שבאו תלמידיהם והזכירו להם שהבחירות בעוד פחות משבועיים.

במי יבחרו הרבנים?  

כל זאת ועוד נדע בקרוב…

מוסר השכל: כשהבחירות רועמות, הרבנים מברברים

שבת שלום!

והרשומה המומלצת – שנחאי – מגדלים בערפל – בבלוג של adiad

סבא שלי – אברהם צ'סלה ז"ל

בדרך כלל ביום חמישי בבוקר אני מפרסם סיפור משעשע לקראת סוף השבוע, אבל כמובן שלא אעשה זאת ביום  הזכרון לשואה ולגבורה.

לעיתים אני מפרסם כמה מחשבות ליום הזה. היום החלטתי לכתוב כמה מילים על סבי –אברהם צ'סלה ז"ל שהיה אביה של אמי (גם היא כבר לא בין החיים לצערי).

סבי לא היה שורד שואה, לא ניצול שואה ולא פליט שואה. הוא נולד בוילנה שבליטא בשנת 1904 ובגיל 20 החליט (בחוכמה רבה….) לעלות לארץ. 

בתמונה הבאה שצולמה ב-1929 רואים אותו לבוש חליפה יפה (האיכות של התמונה לא מדהימה, אבל החליפה אמורה להיות יפה):

סוכת שלום – סיפור לשבת ולסוכות

שלום (שם בדוי) אהב את חג הסוכות יותר מאשר את כל שאר החגים גם יחד.
הוא אהב גם את שאר החגים, אבל את סוכות הוא אהב במיוחד בזכות אהבתו לקמפינג: חלומו הגדול של שלום מאז גיל 3 היה לישון מחוץ לבית (כלומר, מחוץ לבניין – לא רק מחוץ לבית שלו), אבל לצערו הרב הוריו (ששמותיהם הבדויים נותרו חסויים לבקשתם) לא חלקו איתו את האהבה הזאת וסירבו לצאת לטיולי קמפינג.

לא שהם לא יצאו לטיולים – הם דווקא טיילו לא הרבה – אבל בכל טיול הם שכרו חדר במלון, באכסניה או בצימר. לטענתם היה להם קשה מאוד להירדם שלא במיטה ולילה ללא שינה פגם מאוד בחוויית הטיול שלהם.

החזיר שלא היה חזיר – סיפור לשבת

חזי  (שם בדוי) היה חזיר חמוד שגדל בחווה נידחת אי שם בדרום. ברצוני להבהיר כבר בנקודה מוקדמת זאת בסיפור שחזי לא היה אדם עם תכונות אופי המיוחסות לחזיר, אלא חזיר ממשי (עם תכונות אופי המיוחסות בד"כ לבני אדם – כלומר חזיר מואנש).
ועוד הבהרה מתבקשת – כן, אני יודע שחזיר הוא לא חיה כשרה ולכן לא מגדלים חזירים  בארץ הקודש. אבל בהחלט ייתכן שהדרום בו חי חזי לא היה חלק מארץ הקודש (ובנוסף – כן מגדלים חזירים בארץ הקודש).

אחרי שהבהרנו את שתי הנקודות החשובות הלאה, הגיע הזמן ללמוד על ייחודו של חזי. ברור שחייב להיות ייחוד, אחרת לא הייתי כותב עליו סיפור.

חלוקת התפקידים בבית – או מי עוזר למי?

במדור השרביט החם מוצע הפעם לכתוב על נושא התפקידים במשפחה.

הניסוח של הכותרת גרם לי לחשוב (מסתבר שבטעות) שההשראה לנושא באה מהרשומה שלי בנושא הבקשות  שם כתבתי –

 אני כמעט לא מבקש מבני המשפחה שיעזרו לי בעבודות הבית (ולמה בכלל ש"יעזרו לי"? למה שלא סתם "ישתתפו"?)

אז אני אכן כמעט לא מבקש עזרה גם בבית. אבל כמה אני באמת עושה?  האם יותר מדי?

תמיד האמנתי בשוויון בין בני הזוג. כשהייתי ילד אמי הייתה "עקרת בית" ואבי עבד ופרנס את המשפחה. בכל זאת ראיתי אותו משתתף בעבודות הבית בזמן המועט יחסית בו הוא היה בבית. כשגדלתי באמת לא הבנתי למה הרבה פעמים מצפים מנשים שעובדות במשרה מלאה גם לטפל בבית ובילדים אבל מגברים מצפים רק "לעזור" לנשים.
אני חושד שפרט להנקה גברים מסוגלים לבצע את כל המטלות הקשורות לבית ולילדים לא פחות טוב מנשים.

סיפור חכמות לשבת ולליל הסדר

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שלקחו פסק זמן קצר מההכנות הקדחתניות לליל הסדר והסבו לקפה ועוגה (עדיין חמץ) בדירתה של הרבנית רחל.
שיבחו הרבניות את הניקיון המופתי של דירתה של הרבנית רחל ואת טעם העוגה המעולה והרבנית שרה שאלה: "כמה אורחים יהיו אצלך בסדר?"

ענתה לה הרבנית רחל: "בספירה האחרונה שערכתי נראה כי יהיו אצלנו לא פחות מ-25 אורחים מלבד בני הבית ואליהו הנביא. וכמה אצלך?"