אדם, חווה והנחש (סיפור לשבת)

ממרומי עץ הדעת צפה הנחש באשה שהיתה מלקטת ירקות ופירות בגן.

 “סססססס” – חשב לעצמו – “איזה יצור חביב הוא האשה. יש לה ידיים עדינות אך מעשיות, רגליים ארוכות ויפות וראש גדול ונאה.”

הנחש המשיך לצפות באישה המלקטת בזריזות וביעילות תותים, דובדבנים וקישואים (לקינוח) ופתאום התגנבה למוחו מחשבה מפחידה: מה יקרה אם האשה תחליט פתאום להפנות את ידיה הזריזות, עיניה החדות ומוחה המפותח כנגד בעלי החיים האחרים?

לא היה לו ספק שהאשה הזאת הייתה בעלת עוצמה גדולה יותר משל רוב בעלי החיים בגן העדן. כרגע היא מסתפקת בליקוט פירות וירקות ובחיי זוגיות מושלמים עם האדם, אבל יום אחד היא עלולה לגלות שזה לא מספיק לה.

מה יקרה אם למשל היא תרצה נעליים מעור נחש? אין ספק שהיא תשיג אותן. על חשבונו.

צמרמורת תקפה את הנחש מראשו ועד קצה זנבו והוא החליט לעשות הכל כדי למנוע את העתיד הנוראי הזה.

בימים הקרובים הנחש המשיך לעקוב אחרי אדם וחווה מקרוב, נחוש (כי הוא היה נחש) לפעול ברגע שיראה סימן – אפילו קטן – לסכנה מצידם.

והסימנים לא איחרו להגיע: כבר למחרת הוא שמע את חווה אומרת לאדם: "קר לי! למה אלוהים לא יכול היה לדאוג לנו לפרווה יפה ומחממת כמו של השועל או לפחות לצמר כמו של הכבשים?"

אדם רק חייך וענה: "כי אז לא היית יפה כל כך… אני אוהב אותך ככה, כמו שאת." הוא נישק את חווה, אבל הנחש שם לב שהיא לא התמסרה כולה לנשיקה.

אחרי יומיים, בזמן ארוחת הצהריים, שאל פתאום אדם: "מה יש היום למנה עיקרית? אני מקווה שלא שוב פטריות."

"מה רע בפטריות?" – שאלה חווה בתרעומת – "הלא תמיד אהבת אותן! תיכף תגיד לי שאתה רוצה להתחיל לאכול בשר כמו האריות הברברים!"

הנחש ראה משהו בעיני אדם שגרם לו להסתלק מהר מהמקום ולהתחיל לחשוב על תוכנית שתרחיק את עורו היקר מרגליה של האשה.

הוא כינס את החיות לאסיפה דחופה ותיאר להם את חששותיו. רוב החיות התייחסו אליו כאל משוגע לא מזיק.

"אתה חושש מהאדם?" – שאל  הפיל בלגלוג – "הם כל כך קטנים שאני יכול לדרוך עליהם בטעות!"

והטיגריס הוסיף – "אין להם ציפורניים כמעט והשיניים שלהן חלשות כל כך… אין סיכוי שהם ינצחו בעלי חיים אחרים!"

לאחר כמה נסיונות שכנוע נוספים קבע השימפנזה בבוז: "אדם וחווה הם רק חיקוי עלוב לשימפנזה. אין להם פרווה והם לא מסוגלים לקפוץ בין העצים. הם לא יכולים להזיק יותר מקופיף גלגו בן יומו!"

עם קביעה זו התפזרו כל החיות והנחש נותר לבדו עם חשששששותיו.

לרגעים מספר הנחש קצת פקפק בנחישותו, אבל אז הוא נזכר כי הוא ערום מכל חיות השדה. הוא הגה תוכנית נהדרת!

למחרת, פגש הנחש את חווה כשהיא קוטפת תפוחי פינק ליידי. הוא פנה אליה בבהלה מעושה ואמר: "חווה! איך את מעזה לקטוף תפוחים??? הלא אלוהים בפרוש אססססר עלייך ועל אדם לאכול מכל העצים בגן!"

חווה קצת הופתעה. קודם כל מכך שהנחש מדבר ושנית מכך שהוא מדבר שטויות.

"מה אתה? יובל המבולבל?" – שאלה חווה בחיוך – "אלוהים בפרוש התיר לנו לאכול מכל עצי הגן. פרט לעץ הדעת הרעיל – שאם נאכל מפריו נמות מיד. או אולי לאט ובייסורים. אני לא בטוחה".

הנחש צחק צחוק שטני (שעליו הוא התאמן חצי לילה) ואמר: "באמת, אששששה חכמה כמותך מאמינה לאלוהים? דעי לך כי פרי עץ הדעת אינו רעיל כלל. אלוהים אסר עליכם לאכול ממנו, כי אם תאכלו תהפכו להיות חזקים כמוהו!"

"אתה מקשקש שטויות" – ענתה חווה והתחילה להתרחק מהמקום. אבל הנחש עקב אחריה והמשיך לדבר על ליבה. לבסוף הוא שלף את הקלף המנצח: "אם את חוששת שהפרי רעיל, את יכולה לתת קודם לאדם לטעום אותו"

חווה כעסה על ההצעה החוצפנית, אבל מאוחר יותר – כשהיא חשבה שהנחש ואלוהים לא מסתכלים – היא  קטפה פרי אחד מעץ הדעת  ולקחה אותו איתה.

אדם הופתע מהגיוון בארוחה. "מה זה?" הוא שאל בסקרנות.

"תמיד יש לך שאלות!" – ענתה האישה בכעס – "אתמול לא רצית פטריות, אז עבדתי קשה להשיג לך משהו חדש ובמקום להודות לי אתה חוקר אותי? תאכל ותשתוק!"

אדם התחיל לאכול מהפרי כשחווה מסתכלת עליו ומחפשת סימנים להרעלה. אדם לא הבין נכון את מבטה והתחיל לשבח את טעמו הטוב של הפרי עד שחווה השתכנעה וביקשה ביס.

(מזל שפרי עץ הדעת היה גדול וסיפק ארוחת מלכים לשניים).

אחרי שהם שבעו חייכה חווה אל אדם בסיפוק. הוא חייך אליה חזרה ושאל: "על מה את חושבת?" (לו היו מחשבות בכיוון מסוים מאוד).

"ראיתי עלה תאנה מדהים היום – הוא ייראה עליך נהדר!" – ענתה חווה – "בוא נלך לשם כעת"

אדם העדיף לנמנם אחרי הארוחה אבל מבט אחד הספיק לו להבין שזה לא זמן טוב להרגיז את האשה.

הם יצאו למסע קניות ומדדו עלי תאנה שונים עד שחווה נראתה מרוצה.

"מספיק עלי תאנה להיום?" – שאל אדם בתקווה.

"בהחלט" – ענתה חווה – "כעת אני צריכה נעליים תואמות. אתה חושב שנעליים מעור נחש יתאימו לשמלת עלי התאנה שלי?"

הנחש ששמע את זה רץ בבהלה לקרוא לאלוהים.

והסוף ידוע.

מוסר השכל: כשחווה אמרה "אין לי מה ללבוש" – היא באמת התכוונה לזה.

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – סתוונית הנגב – בבלוג של עננת

הסיפור לשבת על לשון האפעה

ליפעת (שם בדוי) היה עוד מילדות תחביב קצת יוצא דופן. בעוד שכל הילדות בנות גילה חלמו לגדל כלב או חתול (והסתפקו בד"כ באוגר או בדגי זהב), יפעת חלמה לגדל נחש אנקונדה או פיתון.

עד גיל 10 היא נאלצה להסתפק בשממית ובצב יבשה (שזכו לשמות הלא בדויים המקוריים "שמיים" ו-"יבשה"), אך ליום הולדתה העשירי אביה נעתר סוף סוף לתחינותיה ורכש לה כרכן תירס(כן, יש נחש כזה).

להמשיך לקרוא הסיפור לשבת על לשון האפעה

נשל הנחש – סיפור לשבת

אפעה (שם בדוי) היה תמיד נחש קצת יוצא דופן. בעוד שנחשים אחרים תמיד ידעו מה הם רוצים ולאן הם הולכים, אפעה היה תמיד מתפתל הרחק מאחור.

הזחילה האהובה עליו הייתה בזיג-זג – צעד קדימה, צעד אחורה, צעד ימינה, צעד שמאלה.

הוריו של אפעה הצעיר היו מודאגים. אמו תמיד טענה כי אם ברצונו להיות ערום כנחש עליו להיות נחוש יותר ולהתקדם אל המטרה בתנועת עקלתון ישרה. ואילו אביו – שהיה בד"כ נחש שתקן – אמר רק  שהוא לא מצליח לנחש כיצד בנו האלף חמש מאות שלושים ושישה יצא דופן.

הבעיה העיקרית של אפעה הייתה בעצם שלא היה נחוש מספיק. במקום להסתפק ב-"סססס" המקובל על אחיו ואחיותיו הוא דגל ב"הסססססנות".

ובכל זאת הוא הצליח לחיות חיים ראויים לנחש המכבד את עצמו. הוא אמנם זחל על גחונו ואכל עכברים מפעם  לפעם, אבל החיים שלו היו בסססך הכל שקטים ומאושרים.

יום אחד הרגיש אפעה חוסר נוחות מסוימת. זה התחיל בתור תחושת נמלול בצד שמאל של גופו. בתחילה הוא חשב כי אכן שוב נמלים מסתובבות על גופו (כי כמו שאחיו היה אומר – מי שישן בין אבנים שלא יתפלא כשיקום עם נמלים) אך פיתולים מהירים לימין ולשמאל גילו לו כי אף חרק לא נמצא על גופו. תחושת הנמלול התחילה להציק לו – הוא חשד שאולי מדובר בסימנים מקדימים להתקף לב והחל להזדחל לכיוון בית החולים הקרוב לחיות בר, אך בדרך תחושת הנמלול התחלפה בתחושת גירוד שהתפשטה אט אט אל כל גופו.

אפעה היה בטוח שזהו סופו. לחרדתו הרבה הוא גילה כי בעוד הוא זוחל קדימה (בזיג זגים) חלקים נבחרים מעורו (עצמו ובשרו) זוחלים אחורנית…  ואז הוא נזכר בספרות הזואולוגית הענפה עליה זחל בימי נעוריו וכמובן בשירו של מאיר אריאל – והוא הבין שהוא חווה כעת התנשלות והוא סוף סוף (או כפי שדודו היה נוהג לומר – סססוף סססוף) עומד לעבור ממעמד של נחש צעיר הסססן ופוחז למעמד של נחש בוגר ומיושב בדעתו.

אפעה התרגש מאוד. לכך הוא ציפה כל חייו! הוא כל כך רצה כמו חדש למחוז חפצו להגיח!

לאחר שסיים להתנשל הוא החל לזחול בנחישות קדימה ואז לפתע נעצר. העור החדש לא היה נוח כל כך.

הוא הביט מעבר לכתף (שלא הייתה לו) אל הנשל המיותם ששכב על השביל. הוא התקדם עוד קצת – כבר לא בנחישות רבה – ושוב עצר והביט אל הנשל. כך זה המשיך עוד כמה דקות עד שלבסוף אפעה הסתובב וזחל במלוא המהירות – נחוש (אולי לראשונה בחייו) להידחק אל תוך העור הישן.

כשהגיע למחוז חפצו הוא ניסה בכל הכוח להידחק אל הנשל. לחרדתו הרבה הסתבר לו כי העור הזה – ששירת אותו נאמנה תקופה ארוכה כל כך – בעצם קטן עליו. אך הוא לא וויתר. הוא משך ודחף והתכווץ ונלחם והיה כל כך מרוכז במשימתו עד שלא שם לב ל…

חווה החיוויאית (שם בדוי) עפה גבוה בשמים ותרה לה אחר ארוחת צהרים. סיסמתה של חווה הייתה תמיד – "הטוב בנחשים – רוצץ גולגולתו"  ולכן כשמראה הנחש המתפתל למטה משך את תשומת ליבה היא צללה לכיוונו במהירות. תוך שניות היא אחזה את הנחש בטפריה ועלתה חזרה לשמים.

אפעה ההמום נשמט מתוך הנשל שנישא אל על (פרסומת סמויה?) ונחת בשלום על האדמה. הוא זחל בזריזות למחסה הקרוב ובירך הגומל.

האירוע שינה את חייו של אפעה לנצח. סססוף סססוף הוא ידע מה הוא רוצה. אפעה הפך לטרנסססוסססטייט חמוד/ה בשם ג`נט וייסססססס ומאז הוא מופיע בסיפורים לשבת (למבוגרים בלבד).

מוסר השכל: סססוף טוב הכל טוב

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – טיול כוכב לאגם גרדה – יום 8/8 – חוזרים לארץ וסיכום – בבלוג של יעל כהן