ניקיונות הפסח

במדור השרביט החם התבקשנו לכתוב על ניקיונות לקראת הפסח – של הורינו (בילדותנו) ושלנו.

האמת שלא התכוונתי לכתוב – מקוצר זמן (שנגרם לשם שינוי מסיבות טובות), אבל קריאת הרשומה בנושא של Adiad העלתה לי כמה זיכרונות שרציתי לחלוק.

אתחיל עם החלק הקל – הניקיונות שלנו. לא קיימים. אנחנו לא מנקים במיוחד לפסח אלא מנקים כרגיל (שזה אומר מעט מדי). אם במקרה אנחנו מארחים בליל הסדר (זה קורה מדי פעם) אנחנו מנקים את אזור הסלון והמטבח קצת יותר מהרגיל, אבל כפיצוי הם מתלכלכים יותר מהרגיל במהלך ליל ההסדר כך שהכל מתאזן.

בילדותי זה היה סיפור אחר לגמרי… הורי שמרו על כשרות לפסח לפי כל הכללים. אמי התחילה לנקות את הבית בקפדנות רבה כשבועיים לפני פסח (אולי קצת פחות… אני לא בטוח).
כל פעם היא הייתה מצחצחת חדר אחד ומכריזה עליו כעל חדר כשר לפסח שאסור להכניס אליו חמץ.  אנחנו, הילדים, היינו עוזרים בניקיון אבל עיקר העבודה הייתה של אמי.

השיא הגיע בערב שלפני ליל הסדר. ביומיים –שלושה האחרונים לפני ערב החג אמי התמקדה במטבח וניקתה את כל הארונות (היו לנו הרבה) ואת המקרר (אני מניח שבחלקים). העבודה הזאת כללה אחסון של כלי "החמץ" בארונות גבוהים (ונקיים) והורדת כלי הפסח מאותם ארונות. היה לנו סט מלא של כלי אוכל שהשתמשנו בהם רק לשבוע של פסח.

בערב אמא ריכזה את כל החמץ שנשאר על שולחן המטבח וניקתה (או "הכשירה") את כל שאר המטבח.  החוויה המיוחדת הייתה הכשרת השיש – אחרי שפונו ממנו כל הדברים שהיו עליו אמא הייתה שופכת עליו כוהל מפוגל (שאנחנו קראנו לו אז "ספירט") ומציתה אותו. כן, מדליקה גפרור וזורק אותו על השיש שמיד התלקח ובער באש כחלחלה נעימה.
היינו מכבים את האור במטבח ומתרכזים בו כולנו לצפות בקסם הזה.  כמובן שההורים וידאו שנישאר במרחק בטוח.

הרעיון בעצם פשוט – השיש עצמו לא בער כי היה עשוי מאבן. האלכוהול בער מהר ובבעירה הזאת נשרפו כל פירורי החמץ שאולי התחבאו על השיש…

לאחר מכן היינו עושים "בדיקת חמץ". כל ילד היה מקבל כמות ספורה מראש של פירורי לחם גדולים והחביא אותם ברחבי הבית. הושבענו לזכור היטב היכן החבאנו כל פירור כי אם משהו היה נשאר למחרת זה היה אסון של ממש…
אבא היה הולך ברחבי הבית עם נר ומחפש את הפירורים.
(גם לזה יש הסבר, אבל הוא מתחום הדת – על בדיקת החמץ מברכים. אם לא נמצא חמץ זאת ברכה לבטלה ולכן צריך לדאוג שיהיה חמץ כלשהו. ההורים שלנו ובוודאי עוד רבים אחרים הפכו זאת למשחק משעשע).

בבוקר של ערב החג היינו אוכלים ארוחת בוקר "חמצית" אחרונה ליד שולחן המטבח ואחר כך יורדים לשרוף את שאריות החמץ.
בזמן שאנחנו (הילדים ואבא ובשנים מאוחרות יותר רק הילדים) שיחקנו באש, אמא ניקתה היטב את שולחן המטבח וכעת הבית היה כשר לפסח רשמית ואמא יכלה להתפנות להכין את האוכל לסדר….

היא לא נחה הרבה לפני פסח.

לטענת אבא שלי אמא בכלל לא הלכה לישון בלילה שלפני ליל הסדר אלא  קיימה "לילה לבן" של ניקיונות. אני לא בטוח שזה נכון, אבל אני בטוח שהיא לא ישנה הרבה.

אני די שמח שאנחנו לא עובדים קשה כל כך לקראת הפסח, אבל גם קצת מתגעגע לאווירה ההיא של לפני החג ובעיקר לשריפת השיש…


והרשומה המומלצת היא – הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – מוסקבה – בבלוג  של Adida

הבית הנקי – סיפור לשבת

כשניקו (שם בדוי) עזב לראשונה את בית הוריו ועבר לבית משלו (כלומר בית שכור, בו הוא גר לבדו) הוא היה מאוד מאושר מתחושת העצמאות המשכרת: הוא יכול היה לצאת בכל שעה שהוא רצה ולחזר בכל שעה שהוא רצה, לאכול מה שרצה ולשתות מה שרצה (מה שתרם מאוד לתחושה המשכרת).

אך כמובן שיחד עם העצמאות הגיעה האחריות: ניקו נדרש לראשונה בחייו לדאוג לקניות, לבישול ולניקיון (את הכביסה הוא המשיך להביא לאמא אחת לשבוע).
הוא הסתדר לא רע לדעתו (והקופסאות מלאות האוכל שאמא התעקשה שייקח כל פעם שהוא בא לתת לה כביסה בהחלט עזרו), אבל כשיום אחד הוא נתקל בכניסה לבית בהר אבק בגובה 5 ס"מ הוא נאלץ להודות שהוא יכול היה לדאוג קצת יותר טוב לניקיון.

מיד (לאחר שלושה ימים, כשהיה לו קצת זמן פנוי) הוא לקח מטאטא והסתער על האבק בבית. אחרי עבודה מפרכת של שלוש שעות הוא ציין בסיפוק כי הבית נראה כמעט נקי.
במשך כמה ימים ניקו שמח לחזור מיום עבודה לבית נקי, אבל לאט לאט הוא הרגיש שייתכן שהוא יצטרך לטאטא שוב.
ניקו חש בדילמה נוראית: מצד אחד הוא שמח לראות בית נקי. מצד שני הוא ידע שלא יוכל להרשות לעצמו להקדיש שלוש שעות לניקוי הבית כל חודש.

לאחר מחשבה מאומצת נמצא הפתרון המתבקש: ניקו רכש שואב אבק משוכלל שיקצר את זמן הניקוי באופן משמעותי.
לאחר כמה חודשים שם ניקו לב לעובדה המצערת כי למרות קיומו של שואב האבק הבית לא נקי כמצופה.
ניקו בדק בהוראות של שואב האבק ובגוגל ואז הבין כי שואב האבק לא ינקה את הבית ללא הפעלתו ביד אדם.

גם לבעיה זאת נמצא פתרון קל: ניקו מיהר לחנות מוצרי החשמל האהובה עליו וקנה שואב אבק רובוטי הדואג לנקות את הבית ללא מגע יד אדם.
ניקו תכנת את הרובוט לצאת לעבודה אחת ליום ושוב היה מאושר מהניקיון בבית.

עד ש… עד שהוא הבין שהרובוט הזה מאוד אנושי ומזלזל בעבודתו: הוא לא ניקה את הפינות, נתקע בכל מיני חפצים והתלונן פעמים רבות שהמיכל שלו מלא או המברשות מלוכלכות.
בקיצור, למרות ההתייעלות הרבה, הבית עדיין לא היה ממש נקי.

ניקו הבין שאין תחליף לעבודה אנושית, אבל חיפש מכשיר שיוכל בכל זאת להקל על עבודתו. נבירה בגוגל העלתה מכשיר בשם "קיטורית" – מכשיר לניקוי באמצעות קיטור. לפי ההבטחות באינטרנט מדובר היה בלא פחות ממכשיר פלא שיקל מאוד על עבודת הניקוי ויותיר את כל הבית מבריק ומצוחצח.

הפעלת הקיטורית הייתה קלה מאוד, אבל התוצאות היו מעט מאכזבות: הרהיטים היו רטובים יותר והרצפה התמלאה בוץ.
ניקו הבין מהר היכן הבעיה: לחץ הקיטור לא היה חזק מספיק כדי לנקות ממש. הוא חיפש מכשיר בעל לחץ גבוה יותר ומצא כי ברשת מוכרים מכשירי ניקוי במים (שהם בעצם קיטור במצב נוזלי) בלחץ גבוה.

שמח וטוב לב קנה ניקו מכשיר שכזה והפעם הוא לא התאכזב: המכשיר אכן שטף את כל הבית בלחץ מים גבוה.
בכל מקרה הגיע הזמן לקנות רהיטים חדשים.
אבל רגע לפני קניית הרהיטים תהה ניקו כיצד הוא ינקה אותם.

בסופו של דבר קנה ניקו את המכשיר האולטימטיבי – זה שלאחר שימוש אחד בו בלבד לא יהיה צורך לנקות את הבית שוב לעולם.
כשניקו קיבל את הבולדוזר D9  החדש והנוצץ שלו הוא מיהר לטאטא בעזרתו את כל הבית וחזר לגור אצל אמא.

מוסר השכל: לפעמים צריך בולדוזר אמיתי כדי להזיז דברים

שבת שלום!

תודה לאבא שלי שקנה קיטורית לניקוי הבית לפני שנים רבות ולשותפי לחדר בעבודה יגאל שקנה מכשיר לניקוי בלחץ מים (אני בטוח שבמציאות המכשיר יעבוד טוב)

והרשומה המומלצת היא –חלמוניות חלומיות – בבלוג של תופרת חלומות