הלרדניס, או המרכבה שהפכה לדלעת – סיפור לשבת

לפני שנים רבות, בארץ רחוקה רחוקה,חיה נערה אומללה בשם (הבדוי כמובן) הלרדניס.

הלרדניס הייתה אומללה כי אביה התעלל  בה ואמה הייתה חלשה מכדי להתנגד. לפני שאתם מדמיינים דברים ריאליסטיים מדי, אני חש צורך להבהיר כי ההתעללות התמקדה בכך שהלרדניס  הייתה חייבת לנקות את כל הבית, לבשל ולתפור ומעולם לא קיבלה בגדים חדשים או את המפתחות למכונית.

אך גורלה של הלרדניס שפר עליה – אביה מת לפתע מהתקף לב ואמה התחתנה מחדש עם נסיך טוב לב שלו היו שתי בנות יפות וחכמות מנישואים קודמים.

חייה של הלרדניס השתנו מן הקצה אל הקצה: היא גרה כעת בארמון, לבשה שמלות מפוארות והיה לה צבא משרתות שעשה את כל מה שרצתה. כן, הלרדניס לא הייתה צריכה לנקוף אצבע. כל חלומותיה התגשמו והיא הייתה מאושרת.

מאושרת? לא ממש… בתוך תוכה הלרדניס התגעגעה לימים שבהם הייתה עסוקה מבוקר עד ערב בעבודה קשה. האחיות החורגות היו אמנם חברות נהדרות, אבל הלרדניס מצאה את עצמה פעם אחר פעם חולמת על חיי הבדידות כשרק עכברים וגו'קים אירחו לה לחברה.
בתוך תוכה היא הבינה שמצבה הנוכחי היה טוב בהרבה מחייה לצד אביה הביולוגי, אבל החיים האלה היו כל כך משעממים… כל בוקר היא קמה מאוחר, אכלה ארוחת בוקר עשירה ואז חיפשה עיסוקים שיעזרו לה להעביר את הזמן עד לארוחת הצהרים הגדולה.

לפעמים היא קראה ספר ולפעמים סתם בהתה בטלביזיה (בעיקר בטלנובלות ובתוכניות ריאליטי).

אחרי ארוחת הצהרים נהגה הלרדניס לישון שעה-שעתיים ואח"כ שוב חיפשה דרכים להעביר את הזמן עד לארוחת הערב (העשירה). בשעות האלה היא נהגה בד"כ לקרוא עיתונים ולרכל עם אחיותיה החורגות על הנעשה בחברה הגבוהה בארצם.

לאחר ארוחת הערב נהגו בד"כ האחיות לצאת לנשפי ריקודים (או להישאר בבית מול הטלביזיה) עד השעות הקטנות של הלילה.

אפשר היה לסכם את חייה של הלרדניס בשלוש מילים: שעמום אחד גדול.

ואז, ערב אחד הופיע בבית שליח עם הזמנות לשלוש הבנות – הנסיך (לא אביה של הלרדניס אלא נסיך עוד יותר גדול – יורש העצר) עמד לערוך נשף ענקי שבשיאו הוא יבחר את כלתו לעתיד מבין כל האורחות.

(הבחירה תהיה כמובן באמצעות סמסים – הנשף ישודר בשידור חי לכל בתי הממלכה והצופים יוכלו להשפיע בצורה דמוקרטית על בחירת מלכתם הבאה).

עם ההזמנות הגיעו האיחולים. האחיות החורגות, אמא, אבא וכל החברים וקרובי המשפחה היו בטוחים כי הזכייה מובטחת להלרדניס. היא הרי הייתה הבחורה היפה ביותר, המוכשרת ביותר והפופולארית ביותר בכל הממלכה.

אבל הלרדניס לא רצתה לזכות. חתונה עם הנסיך הייתה עבורה כמו גזר דין מוות – היא תהיה נידונה לחיי עושר ובטלה עד יום מותה (שוודאי יהיה רחוק מאוד תודות לתזונה והשגחה רפואית מעולות).

הדבר האחרון שהיא רצתה היה ללכת לנשף. אבל כיצד תוכל להתחמק מכך? כפי שאמר המשורר: מה זה היה לה? העם מחכה!

ערב הנשף הגיע. השמלה המפוארת הייתה מוכנה. הלרדניס ישבה לבדה בחדר מול השמלה ונאנחה.

לפתע נשמע קול פיצוץ עמום ובאוויר מולה הופיע גבר קטן ומכוער (ולא מגולח). הלרדניס נרתעה לאחור והשמיעה קריאת בהלה אבל הגבר המסתורי הצית סיגריה והסביר לה כי הוא הפיי הטוב שלה והוא הגיע כדי להגשים את משאלתה – לא ללכת לנשף.

נפנוף שרביט אחד ושמלת הנשף המפוארת הפכה לצרור סחבות מלוכלכות.

נפנוף שרביט שני ופניה הצחות של הלרדניס התכסו כתמים ואפילו חצ'קונים.

עוד נפנוף שרביט והכרכרה המפוארת של הלרדניס הפכה לדלעת, הרכב לעכבר והמשרת לכלבלב.

הלרדניס הייתה מאושרת! היא רצה למטבח והצטרפה למשרתות שרחצו כלים והכינו ארוחת ערב (עשירה). אף אחת לא זיהתה אותה ומכיוון שבבית היו משרתות רבות שהוחלפו לעיתים תדירות אף אחת גם לא התפלאה לראות אותה שם.

אבל, כשהשעון הורה חצות הרגישה פתאום הלרדניס איך פניה מתנקים מחצ'קונים ובלויי הסחבות שלה מתחילים להפוך לשמלת נשף מפוארת. לתדהמתן של המשרתות האחרות היא ברחה במעלה המדרגות בריצה, מותירה אחריה רק כפכף קרוע ומלוכלך.

אחת המשרתות הרימה את הכפכף אבל רגליה של הלרדניס היו כל כך זעירות שהכפכף לא התאים לאף אחת ולכן מצא את מקומו בפח.

מוסר השכל:  אלוהים נותן כפכפים למי שאין לו רגלים

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – רצועית רוברט – בבלוג של עננת

אנטארקטיקה – סיפור לשבת

קיבלתי ממנו שיחת טלפון קצת מוזרה. בעצם רוב שיחות הטלפון ממנו היו קצת מוזרות, פרט לאלה שהיו מאוד מוזרות, אבל בכל זאת אהבתי אותו. אולי אהבתי אותו גם בזכות שיחות הטלפון המוזרות האלה.

אותה שיחה התחילה בשאלה: "יש סוסים שמדברים עברית?"

רציתי לומר לו שוודאי שיש סוסים שמדברים עברית. הדוגמא הראשונה שעלתה על דעתי הייתה נגרו קבלו – הסוס המפורסם מהספר המצוין "שלושים וחמישה במאי" – אבל אז נזכרתי שלמעשה הסוס הזה דיבר גרמנית ורק זכה לתרגום לעברית.

חשבתי על מר אד, הסוס המדבר מהטלוויזיה האמריקאית, אבל הוא דיבר רק אנגלית.

איפה בעולם יכולים להיות סוסים שמדברים עברית?

בת הים הקטנה – סיפור לשבת

בת הים הקטנה הייתה הבת הצעירה מבין חמש בנותיו של מלך הים.  אביה נהג לקרוא לה בשם הבדוי "אריאל" למרות שלמעשה לא היה לה שם.

כמו כל בני ובנות הים, אריאל גרה מתחת למים, במעמקים. בניגוד לרוב יצורי המעמקים היו לה יכולות שירה מדהימות (במיוחד לנוכח העובדה שבזמן שהיא שרה היא מילאה את פיה מים).
אריאל השתוקקה להגיע כבר ליום הולדתה ה-15 – היום בו לבנות הים מותר לעלות על פני המים ולראות עולם שונה.
עד שיום זה יגיע, היא הסתפקה בסיפורי אחיותיה הגדולות שהיו מלאים ניסים ונפלאות כמו שחפים, אניות וכתמי נפט.

האגדה (הפמיניסטית) על הכלנית, הנורית והפרג (סיפור לשבת)

היה היו שלוש אחיות יפהפיות, נחמדות  ומקסימות. שלושתן היו בעלות שיער שחור ומקסים. הן היו ידועות בתור האחיות היפות ביותר בכל הממלכה בה הן גרו.

שמותיהן היו: כלנית, נורית ופרג.

הרבה אנשים תמהו לגבי השם של האחות הצעירה: הוא היה גם לא מקובל וגם לא נשי כל כך, אבל הרוב הבינו שלאחר שההורים קראו לבנות הראשונות בשמות פרחים אדומים הם הרגישו צורך להשלים את הסדרה.
חלק חשבו שההורים היו מכורים לאופיום.

אבל כלנית, נורית ופרג אהבו את שמותיהן המיוחדים (בעיקר פרג) ושמחו שהוריהן לא קראו להן עכסה, חולדה ומושקה.

האחיות היו חברות טובות והסתדרו מצוין זו עם זו. הן למדו יחד באותו תיכון – כלנית בכיתה י"ג (הנדסאות חשמל), נורית בכיתה י"ב (מגמת פיזיקה) ופרג בכיתה י"א (מכונאות רכב) ותמיד עזרו זו לזו בלימודיהן.

יום אחד, נסיך הממלכה הודיע שהוא עורך נשף לכל הבנות בממלכה, כדי למצוא לעצמו כלה.
האחיות התקוממו כנגד עצם הרעיון: האם הן אמורות להיות מוצגות לראווה כדי שהנסיך יוכל לבחור ביניהן? מה לגבי אהבה? מה עם שוויון זכויות? מה עם שוויון בנטל? (זה מסיפור אחר).
אחרי הרבה התלבטויות הן החליטו ללכת לנשף בכל זאת משלוש סיבות עיקריות: ראשית, הלהקה האהובה עליהן ביותר עמדה להופיע בנשף. שנית, על פי הבנתן האוכל בנשף יהיה מעולה והאלכוהול חופשי. שלישית, הנסיך הודיע כי נערה שלא תתייצב לנשף צפויה למאסר ו/או קנס.

אמן של האחיות הציעה כי יצאו יחד לקנות שמלות לנשף. האחיות קיבלו את הרעיון בשמחה, יצאו לקניון הקרוב וקנו במהרה שמלות אדומות נפלאות שהבליטו את מה שהיה צריך להבליט והסתירו את מה שהיה צריך להסתיר.
אבל כשאמן ראתה את השמלות חשכו עיניה. "השמלות זהות לחלוטין!" היא קראה בייאוש.
"ומה הבעיה בזה?" שאלו האחיות.

"הנסיך עלול להתבלבל ביניכן" – ענתה האם – "ולכן הוא בסוף יבחר מישהי אחרת למרות שאני יודעת שאתן הנערות היפות  והחכמות ביותר בכל הממלכה. (ואני לא משוחדת – גם אבא מסכים לזה!)"
זה לא נראה לאחיות כל כך נורא – הן בכל מקרה לא הרגישו בשלות לנישואים וכל דבר שיקטין את סיכוייהן להינשא לנסיך שימח אותן, אבל בלחץ האם הן הסכימו להוסיף הבדלים קטנים ביניהן: כלנית לבשה מעל השמלה צעיף לבן, נורית ריססה את שמלתה בספריי מבריק (לא דליק) ואילו פרג ענדה עגילים שחורים.

הנשף היה הצלחה גדולה. האחיות מאוד נהנו מהאוכל, מהשתייה, מהמוסיקה ומהריקודים.
הנסיך רקד עם כל אחת מהן מספר ריקודים ולדעתן של האחיות הוא לא העדיף אף אחת מהן ולכן לא הייתה סכנה כי יחליט להינשא להן.
אך, למרבה האכזבה, בסיום הערב הודיע הנסיך: "החלטתי להתחתן לא עם בחורה אחת, אלא עם שלוש: כלנית, נורית ופרג!"

מהומה גדולה פרצה באולם הנשף. בחורות רבות התאכזבו מכך שהנסיך לא בחר בהן וקראו בקול רם כי הן שוות יותר. אחרות נעלבו מכך שהנסיך חושב שהוא יכול להתחתן עם שלוש נשים במקביל.
אבל האדם המאוכזב ביותר היה המלך. הוא קרא לנסיך אליו והסביר לו בשקט כי הוא לא יכול להתחתן עם שלוש נשים במקביל וחוץ מזה הוא אמור להתחתן עם הנסיכה של הממלכה השכנה וכל הנשף כוון למטרה זאת.

הנסיך לא ידע את נפשו מרוב כעס. הוא החליט להתפטר מהנסיכות ולהפוך את הממלכה לדמוקרטיה. למרבה ההפתעה המלך הסכים איתו וציין כי כבר נמאס לו מהחובות של בית המלוכה.

הבחירות נערכו תוך זמן קצר. שלוש האחיות החליטו לרוץ לפרלמנט למושב המייצג את מחוזן ובאופן מביך קיבלה כל אחת מספר קולות זהה.
מכיוון שהן היו חברות טובות הן החליטו על רוטציה: כלנית כיהנה בפרלמנט בשליש הראשון של האביב, נורית בשליש השני ופרג בשליש השלישי. אחר כך הן יצאו לפגרה עד האביב הבא.

ומה לגבי חתונות? הנסיך (לשעבר) בסופו של דבר פגש את הנסיכה של הממלכה השכנה והתאהב בה באמת. הן התחתנו והוא מלך בממלכה ההיא.
נורית, כלנית ופרג מצאו בסופו של דבר את בני זוגן – גברים טובים וישרים שנשארו בבית לטפל בילדים ותמכו בקריירה הפוליטית של בנות זוגן.

מוסר השכל: באגדות הכל יכול לקרות

שבת שלום!

תודה ל- Mamma Quail שהציעה לי את הרעיון לכתוב גרסה פמיניסטית לאגדה על הכלנית, הנורית והפרג שהוצגה בבלוג של עננת

והרשומה המומלצת היא – אל האבדון – אריך קסטנר – בבלוג של arikbenedek

הנסיכה והעדשה (סיפור לשבת)

אלישבע (שם בדוי) הייתה נסיכה אמיתית. לא סתם ילדה שהוריה קראו לה נסיכה, אלא אחת כזאת שבעורקיה זרם דם כחול – אביה היה מלך הפלאפל (המקורי) ושם אמה היה מלכה.

כבר מגיל צעיר הבחינו הוריה של אלישבע בשתי תכונות מיוחדות שאפיינו אותה: ראשית כל היא מאוד אהבה לאכול עדשים – בכל צורת הכנה – ושנית עיניה היו חלשות והיא נזקקה למשקפיים כדי לקרוא או לראות טלביזיה.

אבל כדי לשמור על יופיה ותדמיתה לא הרכיבה אלישבע משקפיים אלא עדשות מגע.

הוריה של אלישבע הבינו מיד כי אלו הם סימניה של נסיכה אמיתית (מכיוון שהם הכירו את סיפורה המקורי של הנסיכה על העדשה, אבל לא מספיק טוב, כך שנראה היה להם שכל קשר לעדשה מעיד על נסיכה אמיתית) ולכן הם התחילו לחפש לה נסיך ראוי.

הם לא מיהרו יותר מדי – כי אלישבע הייתה רק בת עשר – אבל מצד שני הם לא נחו על שמריהם (כי מי שם שמרים בפלאפל?) אלא חיפשו בקפדנות את הנסיך המתאים ביותר לנסיכה שלהם.

הבעיה הייתה שבאותה הארץ לא היו הרבה נסיכים. פה ושם נמצא בחור צעיר שטען שהוא נסיך (או שלפחות ראה את הסרט "נסיך הגאות והשפל"), אבל חקירת רקע מקיפה העלתה שהוא לכל היותר היה נסים ולא נסיך.

עם חלוף השנים החלו הוריה של אלישבע להתייאש מהרעיון כי היא תתחתן עם נסיך אמיתי והתחילו לחשוב שאולי בכל זאת יסתפקו במיליונר, כאשר יום אחד התדפק על דלתם בחור צעיר שהודיע להם שהוא נסיך אמיתי.