בלוגנאורי – השבוע השני

בעקבות התגובות המעודדות בשבוע שעבר, גם השבוע אני מפרסם רשומה מרכזת של כל נושאי

בלוגנאורי – bloganuary  – של השבוע שעבר.

הנושאים כמובן כתובים באנגלית, להלן הנושאים בתרגום חופשי (ולא לגמרי מדויק) ומה שיש לי לכתוב עליהם:

  • כמה רחוק מגיע עץ המשפחה שלך?

שאלה מצוינת. מצד אמי, לא כל כך רחוק.. כמה דורות אחורה. אבל מצד אבי, זה סיפור אחר.  אבי בא ממשפחה חסידית והוא צאצא של האדמו"ר מלעלוב.  דודו של אבי, משה יאיר וינשטוק פרסם ספר על תולדות המשפחה בו הוא הגיע מהדור של אבי אחורה עד… אדם הראשון. כן, לא פחות. אז עץ המשפחה שלי מצד אבי מגיע הכי רחוק שאפשר.

האם אני מאמין בדיוק של העץ הזה? לא כל כך… אבל לפחות כמה וכמה דורות אחורה הוא נראה נאמן למציאות.

אגב, מכיוון שאני מיוחס ישירות לאדם הראשון, אני מאמין שאתם הקוראים קרובי משפחה שלי.

9.1  מהי המתנה שקיבלת הזכורה לך ביותר

טוב, אני לא חושב שיש מתנה שקיבלתי שהיא "הזכורה לי ביותר". אבל בכל זאת אציין כמה שזכורות לי יותר מאחרות. יום הולדתי ה-22 היה יום ההולדת הראשון שלי בתור בן הזוג של עננת.  ליום ההולדת הזה היא ארגנה לי משחק "מחפשים את המטמון" עם חידות היגיון משעשעות וכמה מתנות קטנות. המשחק היה מתנה מצוינת ממנה נהניתי מאוד. לעומת זאת ב- "ולנטיין דיי" של 1998, כשגרנו בארה"ב היא הגישה לי ארוחת בוקר למיטה שהייתה פרוסת לחם חתוכה בצורת לב ומרוחה בריבה אדומה ❤

עוד מתנה שאני זוכר היטב היא ליום הולדתי ה-50 – אחי, שהיה אז מעצב גרפי (והיום ד"ר לאמנות) הכין תמונה שלי משולבת עם הברק על פניו של דיוויד בואי מעטיפת האלבום aladdin sane.  עד היום התמונה הזאת היא תמונת הרקע שלי בטלפון ותמונת הפרופיל שלי בוואטסאפ.

(התמונה מויקיפדיה והיא לא זאת שאחי הכין…)

10.1 האם יש ספר ששינה את חייך?

ספרים באופן כללי שינו את חיי או אולי יותר השפיעו על חיי. מגיל צעיר התחלתי לקרוא ועד היום אני קורא לא מעט. היו ספרים או סופרים שהשפיעו עליי יותר מאחרים (כמו שהזכרתי בעבר  אפשר למנות את ספרי אפרים קישון לצד שר הטבעות ומדריך הטרמפיסט לגלקסיה בין הספרים האהובים עליי). קשה לי לדמיין את חיי ללא ספרים אבל אני לא חושב שיש ספר מסוים שממש שינה את חיי.

11.1 איך אתה מגדיר הצלחה

שאלה קשה. בתרבות המערבית (בה אני חי) לרוב מקובל לזהות הצלחה כהצלחה כלכלית. אדם מצליח הוא אדם שמרוויח הרבה כסף (או שסתם יש לו הרבה כסף). אני באופן אישי לא מתנגד שיהיה לי הרבה כסף, אבל אני לא חושב שבכך אני מודד הצלחה. נראה לי שאני מרגיש מצליח כשאני מרגיש מוערך – אם אני מקבל מחמאות על עבודתי, הכתיבה שלי, תבשיל שהכנתי או כל דבר אחר שהשקעתי בו אני מרגיש מצליח. אוסיף הסתייגות קטנה – אם אני מקבל מחמאות שאני לא חושב שאני ראוי להן, אני לא ממש מרוצה (או מרגיש שהצלחתי).

12.1 איזה מטלה (או עבודה בבית?) היא המאתגרת ביותר מבחינתך?

המילה באנגלית הייתה CHORE  שבתרגום לעברית יהפוך לדעתי למטלה או משימה אם כי ראיתי כעת גם את התרגום "עבודה שגרתית". בד"כ באמריקאית הכוונה במילה זאת לעבודות בבית כמו שטיפת כלים או ניקוי אבק.
אם מסתכלים על המילה במובן האמריקאי אני חושב שהמטלות שמאתגרות אותי יותר מאחרות הן ביצוע כל מיני תיקונים בבית כמו החלפת ברז לדוגמא. אני מצליח לעשות זאת, אבל הרבה פעמים אני מסתבך יותר ממה שחשבתי שיקרה והמטלה הופכת למאתגרת של ממש.

13.1. אם היו לך מיליארד דולר, איך היית מוציא אותם?

מיליארד דולר זה סכום אגדי של ממש… יש לי בראש רשימה מסודרת של דברים שאעשה אם אזכה ב-40 מיליון שקלים – אתפטר מהעבודה, אקנה דירות לילדים שלי ובית נחמד בשבילנו, אסייע בכסף לקרובי משפחה, אקנה מכונית מוצלחת יותר, אסע יותר לחו"ל. אבל מיליארד דולר??? קשה לי לומר מה אעשה בסכום גדול כל כך, אבל נראה לי שבחלק מהכסף אשתמש לקניית שטח אדמה גדול בארץ או אולי בחו"ל (או אולי גם וגם?) ואהפוך אותו לשמורת טבע.

14.1 מהי דרך הנסיעות המועדפת עלייך

המילה באנגלית פה היא TRAVEL  – כלומר בעיקר לטייל. עננת אומרת שהדרך המועדפת עליי היא לא לנסוע אלא להישאר בבית, אבל אני לא חושב שאני מסכים. נראה לי שהדרך המועדפת עליי ביותר לטייל היא ללכת ברגל. אני אוהב ללכת ברגל ואם מדובר במרחק סביר אעדיף ללכת ברגל מאשר לנסוע. אבל מכיוון שלרוב יעדי הטיול אני לא יכול להגיע ברגל, במקום השני יהיה לנהוג ברכב שלי. למרות שזה לא מאוד אקולוגי, זה נותן לי עצמאות רבה – יכולת להחליט מתי לעצור להפסקה, באיזה דרך לבחור, מתי לצאת (אבל לא מתי להגיע) וגם איזה מוזיקה לשמוע בדרך 😊

והרשומה המומלצת היא – בוקר חדש בעידן של פרישה – בבלוג של אמנות ויצירה כתרפיה לנשמה

בית או דירה? במרכז העיר, בפרבר או בכפר?

במדור השרביט החם הועלו כמה שאלות מעניינות ואני מצטט:

איפה אתם אוהבים לגור?

האם את/ה עכבר/ת העיר או הכפר?

האם מרכז העיר או בפרבר?

לו יכולתם לחיות היכן שבא לכם, ללא אילוצים, היכן זה היה?

אני ממש לא בטוח בתשובות… מצד אחד אני אוהב טבע, אני רוצה לגור במקום שקט, מוקף בעצים וצמחים, עם שפע של ציפורים ואם אפשר עוד חיות בר.

מהבחינה הזאת נראה שבארץ היה מתאים לי לחיות איפשהו בגליל או בגולן.

מצד שני, אני רוצה שיהיו לי במרחק הליכה מהבית חנויות, מרפאת שיניים, רופא, בית מרקחת, חנויות מזון, מסעדות וגם תחבורה ציבורית נוחה לשעת הצורך.

מהבחינה הזאת דווקא יותר מתאים לי לגור בעיר.

כמובן יש גם אילוצים בחיים – אחד החשובים שבהם מבחינתי הוא קרבה למקומות עבודה אפשריים. במקצוע שלי ("מחשבים") המשמעות היא שעדיף לי לגור במרכז הארץ, במרחק נסיעה סביר מתל אביב והרצליה (באופן מוזר, מאז שהשתחררתי מהצבא, עבדתי שנה אחת בפולג, שנה וחצי מהבית, שנתיים וחצי בארה"ב וכל השאר באזור התעשייה של הרצליה פיתוח).

אני מניח שמקום המגורים הנוכחי שלי מהווה פשרה סבירה בין הנקודות שהעליתי. אני גר פחות או יותר במרכז העיר כפר סבא. מרחק נסיעה סביר ממקום העבודה שלי בהרצליה, מרחק הליכה קצר לחנויות, לרופא וכו' וגם לתחנת רכבת (שלעיתים אפילו יש בה רכבות!) ולתחנות אוטובוס. העיר עדיין שקטה יחסית ויש לי עצים וציפורים ליד הבית (בעיקר מיינות ודררות לצערי).
אבל טבע אין הרבה באזור ולרוב הטיולים אנחנו נוסעים שעה ויותר.

חשבתי על כל המקומות שגרתי בהם ונזכרתי במקום אחד שהיה כמעט אידיאלי מבחינתי – Guilderland New York.

גרנו בגילדרלנד שנה אחת, מקיץ 1997 ועד קיץ 1998. זוהי עיירה קטנה שמהווה פרבר של העיר הלא גדולה אלבני, עיר הבירה הלא מאוד מפורסמת מדינת ניו יורק.
ב-1997 עננת ואני נסענו לרילוקיישן בארה"ב והפרויקט הראשון שלנו היה באלבני. שכרנו דירה בקומפלקס דירות בגילדרלנד, מרחק של 15 דקות נסיעה מהעבודה ללא פקקים (וכמעט לא היו פקקים).  מצא חן בעינינו שהבתים באותו מתחם היו מוקפים בהרבה צמחיה טבעית ולמרות שהיו יחסית קרובים לכביש הראשי הסביבה הייתה שקטה ופסטורלית.

היה לנו קניון גדול במרחק נסיעה קצרה וסופרמרקט במרחק הליכה של 10-15 דקות. אבל מי הולך ברגל בערים הקטנות בארה"ב?  ערב אחד החלטנו ללכת ברגל לסופרמרקט  ולהפתעתנו ולשמחתנו קבוצת איילות חצו את דרכנו. זה היה מרגש.

בכל זאת היה חיסרון אחד בולט למגורים בגילדרלנד – החורף שם היה מאוד קר, מושלג וחשוך. החורף שבילינו שם היה "קל" לטענת המקומיים אבל הגענו לטמפרטורה של 26 מעלות מתחת לאפס ובמשך כמה חודשים הטמפרטורה לא עלתה מעל האפס. היו גם שבועות רצופים ללא אור שמש, מה שגרם לנו ממש לדיכאון. הנהיגה בשלג גם הייתה מטרידה ולפעמים מסוכנת.

לסיכום – אין מקומות מושלמים, אבל אם הייתי יכול לחיות היכן שאני רוצה ללא אילוצים כנראה שהייתי גר בגילדרלנד בין אפריל לספטמבר ובכרמיאל בין אוקטובר למרץ…


והרשומה המומלצת היא  – סיפור עם זנב – בבלוג עולם ללא קופסאות  

בניגוד לאחרים, אני לא אוהב פקקי תנועה

היום, בעומדי בפקק הקבוע של הבוקר בכביש 4 (שאבא של אשתי מכנה "מגרש החנייה הארוך ביותר במדינה") חשבתי לי שאני לא אוהב פקקי תנועה. פשוט לא אוהב אותם.
אולי זה עוד משהו דפוק אצלי ואולי סתם הנטייה שלי לשחצנות. אם פקקי התנועה טובים לכולם, למה דוקא אני לא נהנה מהם?
לרגע אחד עלתה בי ההשערה כי יש בודאי בין אלפי הנהגים בפקקים עוד כמה שלא כל כך נהנים. אבל אם זה כך, מה גורם לכולם לצאת מהבית בשמונה בבוקר ולהזדחל לאיטם בקופסת פח גדולה ששוויה עשרות אלפי שקלים ויותר לאורך קילומטרים רבים?
פקקי תנועה הם כמו מזג האוויר… כולם מדברים עליהם ואף אחד לא עושה שום דבר בנידון. הרי אם באמת הייתי רוצה לעשות משהו, אולי פשוט הייתי מוותר על הנסיעה במכונית ולוקח רכבת. גם חוסך לי את התסכול שבפקק, גם מפנה מכונית אחת מהדרך, וגם חוסך בזיהום האוויר.
ואפילו פתחו תחנת רכבת במרחק 5 דקות הליכה מהבית שלי לפני שנה או שנתיים…
הבעיה היא שאני יודע חשבון. 5 דקות הליכה לתחנה + 5 דקות המתנה לרכבת + 20 דקות נסיעה ברכבת + 20 דקות הליכה מתחנת היעד לעבודה = 50 דקות בסה"כ. ואילו במכונית שלי, בפקקים, אני מגיע בד"כ לעבודה תוך 30-40 דקות.
שלא לדבר על הדרך חזרה, שאותה אני עושה בד"כ ב-20-25 דקות במכונית (ואותם 50 דקות ברכבת)
ומה לגבי אוטובוס? בדקתי גם את האופציה הזאת. לאוטובוס לוקח 50 דקות בלבד להגיע מהבית שלי לעבודה -אלא אם יש פקקים. והוא גם עובר בתדירות מאוד נוחה – שלוש פעמים בבוקר ופעמיים אחרי הצהריים.
אז אני יושב במכונית שלי, ובעצם מצבי לא רע בכלל. יש לי מזגן (שאפילו לא צריך ב"חורף" הזה) ויש לי רדיו וכמובן יש לי טלפון נייד (עם דיבורית) שאפשר לנצל כדי להציק לאנשים שכבר הצליחו להגיע לעבודה (איך אמרו בפרסומת של פלאפון לפני הרבה זמן? "להפוך שעה אבודה לשעת עבודה". הם רק לא חשבו על אלה שכבר הגיעו לעבודה והעמיתים שלהם מצליחים להפוך להם את שעת העבודה לשעה אבודה…).
ולא לשכוח – יש לי אף שאפשר לחטט בו, אם אני רוצה להצטרף לספורט הלאומי של ישראל בפקקים. אבל ספורט מעולם לא היה כוס התה שלי…
אחרי שגמרתי להציק לכל האנשים שאני מכיר (לשלושתם) ועניתי לשתי טעויות במספר (משה מבנק דיסקונט בפולג דוקא נשמע לי סימפטי, אבל האובר-דרפט שלי מספיק לי – אני לא צריך גם את זה של נדב) הדלקתי את הרדיו. לגלגל"צ יש רשימת השמעה מאוד מוצלחת. היא קולעת לטעם של כולם בארץ – אבל לא כולם בבת-אחת. פירוש הדבר הוא שעל כל שיר שאני אוהב יש אחד שאני לא אוהב ואחד שאני ממש לא סובל. בגלי צה"ל מדברים כל הזמן. החדשות רק מגדילות את הדיכאון. עוד פעם ברק או נתניהו? לכל התחנות האחרות אי אפשר להקשיב יותר מעשר דקות בלי לעבור למקבץ פרסומות קצר. או ארוך. אני לא יודע מה איתכם, אבל אני לא מסוגל לקרוא ספר ששמעתי עליו פרסומות ברדיו. וגם לטלפנים של ביטוח ישיר אני לא מאמין…
בקיצור, ההאזנה לרדיו הופכת לזיפזופ מהיר בניסיון להתחמק מהפרסומות, הברבורים והשירים שאני לא אוהב. אמנם על הכביש אני לא עובר 20 קמ"ש, אבל ברדיו אני יכול להחליף שש תחנות בדקה!
ומה שמשותף לכל התחנות זה התשדירים של האגודה למלחמה בדרכים (או בשמה הפחות ידוע "הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים") "אתה נוסע במכונית החדשה…" (לא כל כך… כבר תיכף בת שלוש. עושה רושם שחצי מהמכוניות מסביב חדשות יותר), "מכוון את הGPS " (אבל אין לי! אני  לא צריך קול מסונתז שיסביר לי איך לנסוע מהבית לעבודה) "רק אל תשכח!" (כאן הקול הופך מנינוח למאיים. אני מתחיל להילחץ. מה כבר שכחתי?) "אל תוריד את העיניים מהכביש!" (אפילו אם נמאס לי מהפגוש של המכונית שלפניי?) ואז שורת המחץ – "גם יום חלום יכול להיהפך לאסון!" אבל מתי כבר יהיה לי יום חלום? אולי אם הייתי נשאר בבית במקום להצטרף לפקק הייתי יכול לחלום עוד קצת ולא הייתי חווה את האסון המכונה-  "להלן מצב התנועה בכביש" (הפסקה) "4" (הפסקה) "לכיוון" (הפסקה) "דרום" (הפסקה) "מצומת" (הפסקה) "רעננה" (הפסקה) "למחלף" (הפסקה) "מורשה" (הפסקה) "חל עומס קל".
כן, שכחתי לציין שגם אני מכור לדיווחי התנועה. (מילא אני… הילדים שלי כבר מדקלמים במקהלה עומסים נבחרים)
אפילו שכבר בחרתי באיזה דרך לנסוע, ואין לי שום אפשרות להתחרט, אני מקשיב לדיווחים בגלגל"צ כל רבע שעה, ולמוקד התנועה של קול ישראל ולשירותים המסחריים של החברות הסלולאריות. אולי זה עושה לי טוב לדעת שגם הכביש השני פקוק. ואולי זה היצר התחרותי שלי – אם שסק תיזמנה 15 דקות מרעננה למורשה, האם אצליח להשיג אותה או אפסיד במירוץ?
זהו. הגעתי למורשה. עכשיו רק נשאר לחכות שני רמזורים ולטוס קילומטר וחצי במהירות מסחררת של 100 קמ"ש לכיוון הפקק הבא.
מחר יהיה זה יום חדש, ומה אפשר מיום חדש עוד לצפות? כנראה לעוד פקק…

להמשיך לקרוא בניגוד לאחרים, אני לא אוהב פקקי תנועה