אליעזר והגזר (סיפור לשבת)

אחר צהרים נעים אחד קרא סבא אליעזר (שם בדוי) לחמשת נכדיו שהיו פזורים ברחבי הבית (כלומר – מול המחשב, ה-WII והטלביזיה) ושאל אותם: "מי רוצה רוצה לשמוע מעשה בגזר"?

הילדים לא מיהרו לעזוב את עיסוקיהם ובודאי לא התלהבו לשמוע סיפור (אפילו מפי סבם האהוב) אבל אז סבא הוסיף כממתיק סוד: "זרע אותו בגן הירק סבא אליעזר!"

המשפט הזה כבר עורר עניין מסוים ועדן (שם בדוי) צעיר הנכדים שאל: "סבא, מה זה גן הירק?"

סבא צחק וענה: "חששתי שתשאל מה זה גזר… גן הירק הוא (או היא) גינה בה מגדלים ירקות.  כשהייתי צעיר לי ולסבתא אלישבע (שם בדוי) היה גן ירק נחמד ליד הבית ושם היינו מגדלים מלפפונים, עגבניות וגזר. אלה היו ימים!"

דן (גם כן שם בדוי – ומעתה אנא הניחו שכל השמות בסיפור בדויים גם בלי שאציין זאת) , הנכד האמצעי שאל: "למה גידלתם ירקות בגן? לא היה לכם סופרמרקט? "

לשאלה צפויה זאת סבא שמח לענות: "לא רק שלא היה סופרמרקט, אלא גם היה מחסור כללי בירקות בגלל הצנע לכן כמעט כל משפחה השתדלה לגדל מזון בעצמה. אבל לא על הצנע אני רוצה לספר אלא על הגזר! גזר, גזר, גזר גזר, גזר – אין כמוהו גזר!"

הילדים כעת כבר באמת התעניינו בסיפור והתקבצו סביב סבא מוכנים לשמוע סיפור מרתק.

סבא, כהרגלו, לא אכזב: " פעם באתי אל גן הירק. אחת ושתיים פשטתי ידיים ומשכתי בגזר. כבר הזכרתי שאין כמוהו גזר? משכתי ימינה, משכתי שמאלה – ולא זז הגזר!"

יובל, הנכד הבכור שיסע את סיפורו של סבא ושאל: " לא היית צריך סולם כדי לקטוף את הגזר מהעץ?"

סבא היה המום לרגע מעצם השאלה אבל הוא התעשת וענה: "לא יובל, גזר לא צומח על העץ. הוא צומח מתחת לאדמה. הוא למעשה שורש מעובה."

סבא לא צפה את התגובה לדבריו… קריאות "איחס" "איזה גועל!"  "הוא מכוסה באדמה"? עלו מכל עבר. נראה היה שהנכדים לא יסכימו לאכול יותר גזר לעולם. (האם הם הסכימו לאכול גזר קודם לכן? אני לא בטוח)

סבא הזדרז להמשיך בסיפור בתקווה שהילדים ישכחו את הפרטים  המלוכלכים (בבוץ): "קראתי לסבתא אלישבע (שאז עוד לא הייתה עוד סבתא) לעזרתי. היא גם פשטה ידיים ומשכה יחד איתי בגזר. משכנו ימינה, משכנו שמאלה – ולא זז הגזר!"

"ואיפה הייתה אמא?" שאל עדן.

"אני שמח ששאלת!" – קרא סבא –  "אמך אביגיל רצה לעזור לנו. גם היא פשטה ידיים ושלושתנו משכנו בגזר. משכנו ימינה, משכנו שמאלה – ולא זז הגזר."

"זה היה באמת גזר שאין כמוהו!" – קרא עומר – "אז  מה עשיתם? הלכתם לחנות לקנות גזר? או שמא הייתה אז שביתת חקלאים ולכן לא היה גזר בחנויות?"

"בכלל לא היו אז חנויות!" – ענה לו דן – "סבא כבר אמר שלא היה סופרמרקט ולא היה אוכל!"

"חנויות היו" – אמר סבא – "אבל אנחנו רצינו את הגזר שלנו! למזלנו הבהב הכלב בדיוק הגיע לעזור. הוא פשט רגליים ו…" סבא עצר באמצע המשפט כשראה את מבטי חוסר האמון על פני הילדים. "אתם צריכים להבין שהבהב היה כלב נהדר. הוא היה מאולף ותמיד רצה לעזור ו…"

"אבל סבא" – עצר אותו איתי – "אין לנו בעיה עם כלב שרוצה לעזור. זה רק מוזר שקראת לו הבהב!"

סבא אליעזר נאלץ להסכים שהשם היה לא משהו אבל העדיף לא לתרץ תירוצים. הוא כבר רצה לסיים את הסיפור.

"הגזר כמובן לא זז.משכנו ימינה ושמאלה – וכלום. ואז הגיע מיאו החתול. כן, אני יודע – השם לא משהו, אבל ככה קראנו לו. הוא גם רצה לעזור והוא…"

"סבא! זה כבר מוגזם! אתה בטח ממציא!" קראו כל הנכדים יחד ועומר הוסיף:"נראה לי שבאמת לא היה כמוהו גזר! אפילו הוא לא היה!"

סבא קצת נעלב.אמנם הסיפור היה בדוי ברובו, אבל הוא היה מבוסס על סיפור אמיתי. באמת הייתה לו גינת ירק ובאמת הוא גידל בה גזר.

הוא משך בכתפיו ואמר: "אם אתם לא רוצים לשמוע את סוף הסיפור,אין לי בעיה. אבל תדעו לכם שהיה גזר שאין כמוהו ונאבקנו איתו זמן רב. כעת לכו לשחק."

הנכדים הבינו שהם חצו את הגבול וניסו לשכנע את סבא לסיים את הסיפור. זה לא היה קשה.

"אז איפה הייתי? כן,מיאו החתול גם ניסה לעזור. משכנו ימינה, משכנו שמאלה – ולא זז הגזר."

"ואז קראתם לפועל תאילנדי שיעזור?" שאל איתי.

"מה פתאום? אף אחד לא שמע אז על תאילנד! האמנו אז בעבודה עברית (או ערבית) או להיעזר בחיות מחמד! בקיצור… כן, אז הגיע עכבר אפור השכם לעזור לנו ו…"

"ויצא הגזר?" שאל עדן בשמחה.

"לא בדיוק…" – ענה סבא" – "החתול עזב את הגזר ורץ אחרי העכבר. הבהב חשב שזה הזמן לשחק והתחיל לרדוף אחרי החתול. אביגיל ניסתה להפריד ביניהם וסבתא קראה לה שלא תלכלך את השמלה ואני נשארתי לבד עם הגזר.

ואז פתאום הבנתי! למשוך ימינה ושמאלה לא היה הגיוני!  משכתי כלפי מעלה – ויצא הגזר!"

מוסר השכל: סוף מעשיה במחשבה תחילה

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – קצרצר על הזקן הרוכב על כתפי – בבלוג של מרית ג"ץ בן ישראל

געגועים לאוכל של ילדותי?

השרביט החם מזמין אותי לכתוב על האוכל של ילדותי.
נושא קצת קשה מבחינתי… אני לא חושב שאני מאוד מתגעגע. אני הילד השלישי מחמישה. גדלתי בבית שלא היה בו הרבה כסף עם אמא שהייתה כמעט תמיד חולה.
האוכל בבית לא היה מדהים.

לא שהיה חסר אוכל. אף פעם לא היינו רעבים ולא הרגשנו שמשהו חסר. לא הכרנו משהו אחר. רק כשגדלתי הבנתי שיש גם דברים אחרים בעולם.

להמשיך לקרוא געגועים לאוכל של ילדותי?

איך הג'ירף קיבל את צווארו – סיפור לשבת

ג'ף (שם בדוי) פנה יום אחד לאמו בארוחת הצהרים ושאל אותה: "אמא, למה לג'ירף יש צוואר ארוך כל כך?"
אמא, שהייתה רגילה לשאלות מוזרות בזמן הארוחה ענתה מיד: "לג'ירף יש צוואר ארוך כדי שהוא יוכל להגיע לעלים על עצים גבוהים"

אמא קיוותה שבזאת הסתיים הנושא וג'ף ימשיך לאכול, אבל הוא חשב קצת על התשובה ושאל: "אז אם אני ארצה לקחת את העוגיות מהמדף הגבוה אני גם אקבל צוואר ארוך או ידיים ארוכות?"
"שאלה מצוינת" – ענתה אמא – "והתשובה היא כמובן 'לא'. אתה מבין? יש דבר שנקרא אבולוציה ולפיו לוקח הרבה מאוד שנים כדי ששינויים כמו הצוואר הארוך של הג'ירפה יתרחשו."
"אז תוך כמה שנים הצוואר והידיים שלי יתארכו מספיק כדי להגיע למדף העליון?" – שאל ג'ף את השאלה המתבקשת.

להמשיך לקרוא איך הג'ירף קיבל את צווארו – סיפור לשבת

כיפה אדומה (סיפור לשבת)

פעם אחת, לפני שנים לא רבות כלל (או אולי רק כמה חודשים), בארץ לא רחוקה כלל (בעצם בארץ שלנו) גרה ילדה קטנה (ששמה הבדוי שמור במערכת).

הילדה הייתה ילדה ככל הילדות, פרט לכך שהיא ומשפחתה השתייכו לזרם הקונסרבטיווי ביהדות – למעשה אימה הייתה רב הקהילה בישוב בו הם גרו.

מכיוון שכך, בניגוד לרוב הילדות בנות גילה (תשע שנים ושלושה חודשים) הילדה המדוברת חבשה תמיד כיפה סרוגה. ובעיקר היא אהבה כיפות בצבע אדום – על כן הכינוי שלה בפי כל היה "כיפה אדומה".

להמשיך לקרוא כיפה אדומה (סיפור לשבת)

פיל-פילון אפו ארוך (סיפור לשבת)

ההיריון של אמא פילפילה היה קשה וארוך. קודם היו בחילות, אח"כ כאבי גב והיה קשה לסחוב את הבטן הגדולה.
רבים ממכריה חשבו שיש תאומים ברחמה אבל הרופא התעקש שמדובר בפילפילון אחד.
אמא פילפילה ממש ספרה את הימים עד תאריך הלידה המשוער, וכשהוא עבר ההריון כאילו נהיה קשה יותר.
אבל שבועיים לתוך החודש ה-23 של ההיריון החלו לפתע הצירים ולאחר לידה לא ארוכה ולא קצרה יצא לאוויר העולם פילפילון מתוק בעל אף ארוך במשקל של 132.4 ק"ג.
במבחן האפגר הוא קיבל תוצאה מושלמת ואמא הייתה מאוד גאה בו, אבל היה דבר אחד שקצת הטריד אותה: נראה היה שלמרות אפו הארוך, פילפילון לא ידע כיצד לדרוך.
רופא הפילפילונים הרגיע את אמא והסביר לה כי זה טבעי מאוד שפילפילונים יתחילו לדרוך רק כמה שעות לאחר הלידה – לפעמים אפילו רק ביום שמחרת.
הוא הדגיש שפילפילון עם אף ארוך שכזה ודאי יידע כיצד לדרוך מהר מאוד.

להמשיך לקרוא פיל-פילון אפו ארוך (סיפור לשבת)