האות האבודה

היה זה יום חמישי שגרתי עבור מתי (שם בדוי). בבוקר הוא עסק בחקירה סטנדרטית – שוד בתחנת הרכבת.

הוא פענח די מהר את המקרה וחשב כי המשך היום יהיה רגוע.

אך בשעת הצהרים דברים השתנו. הפקיד מסר תיק חדש – מקרה מוזר מאין כמוהו.

מדובר היה בעיתונאי המפורסם (עובדה בדויה)  מוטיאור (שם בדוי). מוטיאור היה ידוע (גם זה בדוי) ככותב פורה המפרסם מדי יום חמישי סיפור הזוי.

מסתבר כי גם באותו בוקר פרסם מוטיאור את סיפורו,  אך הסיפור הפעם עורר תחושת אי נוחות וחשדות כבדים בקרב הקוראים הנאמנים.

בקריאה ראשונה הסיפור נראה הזוי כתמיד, אך מה שהדאיג קוראים רבים היה חסרון אות אחת מסוימת – ודווקא אות שהשימוש בה די נפוץ.

יום העצמאות השבעים וארבע למדינת ישראל

דוד בן-גרין (שם בדוי) תמיד אהב לחגוג את יום העצמאות של מדינת ישראל. הוא היה פטריוט נלהב, ציוני בכל רמ"ח איבריו (וברוב שס"ה גידיו) ואוהד גדול של הצבעים כחול ולבן.
כשהתקרב יום העצמאות השבעים וארבע, דוד מצא את עצמו נרגש שבעתיים מהרגיל. (הוא ניסה להתרגש פי שבעים וארבע מהרגיל, אבל הרופא שלו הזהיר אותו שליבו עלול לא לעמוד בהתרגשות. הלב של דוד – לא של הרופא).
הרי לא כל יום חוגגת ישראל שבעים וארבע שנות עצמאות! יתרה מזאת, דוד חישב ומצא שבהסתברות גבוהה מאוד, זה יהיה יום העצמאות השבעים וארבע היחיד של מדינת ישראל אותו יזכה לחגוג בימי חייו.

יום חמישי – סיפור לשבת

מכל ימי השבוע אהב שחם ביותר את ימי חמישי.

 (שחם הוא כמובן שם בדוי וגם קצת לא הגיוני,  אבל ודאי יש אנשים הנקראים כך ועמם הסליחה).

ימי ראשון היו מאוד מעייפים. החזרה לעבודה מסוף השבוע הייתה מאוד קשה לשחם.

ימי שני היו ממש מייאשים – כל השבוע היה עוד לפניו ומבחינתו היה מדובר בסדרה של ימים משעממים וחסרי תוחלת.