גברים מכים (סיפור לשבת)

לשם שינוי היה זה דווקא יום אביבי אפור בעיר הגדולה וורשה. כשיצאתי מביתי השכם בעשר בבוקר (מיד לאחר זריחת החמה ואכילת ארוחת בוקר קלה) הייתי אחוז בשרעפים. חשבתי כמובן על פרשה שחקרתי על טבעת שאבדה ונמצאה. המיוחד באותה טבעת היה שהיא אבדה בארץ התורכים ונמצאה בפלסטינה א"י.

הכיצד ייתכן כי טבעת נישואים פשוטה נדדה לבדה את המרחק הרב הזה בדרך לא דרך ובלא שנפלה בידי שודדים רצחניים שכידוע שרצו בדרכי הלבנט?

עצרתי כהרגלי בבית הקפה שבאמצע הדרך בין ביתי לבין תחנת הפוליציה והמשכתי להרהר בפרשת הטבעת על כוס קפה. דמיינתי לי את הטבעת כמעין סופגנייה גדולה עם חור באמצעה (שמעתי שיש כאלה סופגניות באמריקה!) ולכן הזמנתי לי שתי סופגניות לצד הקפה.

לפתע פרצה מהומה מחוץ לבית הקפה. אנשים החלו לרוץ ולצעוק. בזווית העין קלטתי גבר צעיר מנופף במקל גדול. זה חייב פעולה מיידית! סיימתי את הקפה והסופגניות ויצאתי בחיפזון תוך שאני מסביר לבעל בית הקפה כי אני נקרא לפעילות משטרתית דחופה ואסלק את החשבון בהזדמנות אחרת.

בינתיים מוקד המהומה התרחק קמעא, אך תוך דקות ספורות מצאתי את האנשים המתקהלים מסביב לספסל קטן עליו ישבו אותו גבר ומקלו ועוד זוג צעיר. שני שוטרי המקוף שתחקרו אותם מיהרו להצדיע לי ולדווח.

מסתבר כי הפרשה החלה בכך שהזוג הצעיר ישב על אחד מספסלי הגן שמול בית הקפה כשלפתע פרץ לגן בצעקות אותו בחור צעיר והכה במקלו את הזוג.

לפי עדותם של עוברי האורח נראה היה כי הצעיר המכה הינו בעלה של האישה הצעירה ואילו הבחור שישב איתה לא היה בעלה, לא אחיה ולא דודה כי אם – שומו שמיים – מאהבה.

ובכן, הזוג נמלט כאשר הבעל דולק אחריהם וממשיך להכות על ימין ועל שמאל ואחריהם כל יושבי הגן והרחובות הסמוכים. למהומה הצטרפו שני שוטרי המקוף שסיירו באזור והם הצליחו להפריד בין הנצים ולהרגיע את הבעל הזועם.

אך כאן הגיעה התפנית המדהימה בעלילה: הבעל המכה טען כי אינו בעלה של האישה כלל. המאהב טען שאיננו מאהב והאישה… היא באמת הייתה אישה,אך לדבריה לא היה לה כל קשר רומנטי או זוגי עם אף אחד משני הגברים. שלושת החשודים (שהפכו ברגע זה לחשודים מאוד!) טענו כי הינם ארטיסטים וכל מה שעשו היה לשם קינומטוגרף. שאלתי את שוטרי המקוף האם הציגו החשודים הוכחה כלשהי לטענתם והשוטרים הצביעו על איש עם מכונה פוטוגרפית שעמד מנגד וצילם את המחזה.

למרבה המזל, אני מבין קצת בקינומטוגרפים. הזדמן לי כבר מספר פעמים לבקר בקינומטוגרפים ולראות תמונות מגרות את העצבים ומעוררות את התאוות. אצלי הן עוררו בעיקר את התאווה לאותו דמוי-מזון חדש מאמריקה הנקרא בלשונם "פופ-קורן" ונמכר בדליים רחבי מידות כל כך שבקושי הצלחתי לגמור שניים מהם במהלך קינומטוגרף אחד.

ומכיוון שהבנתי לא מעט בקינומטוגרפים ידעתי שעצם הימצאותו של אותו איש עם מכונה פוטוגרפית לא בהכרח מעיד על נכונות טענתם של החשודים.

פניתי אליהם ישירות והצגתי את השאלה המכרעת: "אם באמת ארטיסטים הנכם, ואם משתתפים אתם בקינומטוגרף ברגעים אלו ממש, היכן היא התקרובת המוגשת לארטיסטים הידועה באמריקה בשם 'קייטרינג'?"

החשודים החווירו קלות ונראה כי הבחורה עומדת על סף עילפון. כשהם טוו את שקריהם המתוחכמים הם וודאי לא לקחו בחשבון הימצאותו של בלש בעל ידע נרחב כל כך בעסקי הקינומטוגרפיה כאן בוורשה שלנו!

"הבעל" פתח את פיו והסביר כי הקייטרינג נמצא ליד אתר הצילומים הראשון – בגן שמול בית הקפה. בקשתי ממנו להציג את ההוכחה וכך מצאנו את עצמנו צועדים בשיירה – "הבעל" בראש (כבר לא מנופף במקלו) צועד בין שני שוטרי המקוף (עליהם ציוויתי כי ישגיחו פן ימלט), אחריו "הזוג הצעיר", אחריהם אני – כשאיני נותן לישבנה של הבחורה לצאת מטווח ראייתי פן תמלט (ופרט לכך הוא הזכיר לי לחמנייה טעימה) ובמאסף בעל המכונה הפוטוגרפית ושאר האספסוף הנלווה תמיד לכל חקירה משטרתית.

כשהגענו לפתח הגן פגשנו שם עוד חבורת אנשים שהמתינו להם. אחד מהם מיהר להציג את עצמו בתור הדירקטור ונשבע בכל היקר לו כי שלושת התכשיטים הינם אכן ארטיסטים (או להיפך).

"הבעל" מיהר להציג בפניי את הקייטרינג האגדי.

מה אוכל לומר? התאכזבתי מאוד. תמיד דמיינתי לי את הקייטרינג הקינומטוגרפי כשולחן ארוך עמוס עופות צלויים, ברבורים אבוסים, פוטיות משמנאיות, עוגות קצפת, פירות אקזוטיים ורפרפות שוקולד.

באופן מעשי השולחן היה קצר למדי ועליו היו רק מספר לחמניות, כריכים, עוגות שטרודל ועוגיות ריבה.

דגמתי כל אחד מהמוצגים והחלטתי כי למרות האכזבה היה זה ללא ספק קייטרינג.

הודעתי לארטיסטים כי הם משוחררים על תנאי – והתנאי היה שהקייטרינג יישלח למעבדה המשטרתית שליד משרדי לחקירה מעמיקה יותר.

מוסר השכל:   בגלל ויסקונטי, זפירלי, קוראסוואה וגודאר לא תפסתי שום דבר.

שבת שלום!

סיפור זה מאוד לא פוליטיקלי קורקט, אבל מבוסס על כתבה מעיתון הצפירה מ- 27.9.1911

והרשומה המומלצת היא – זהבית החולות – בבלוג של עננת

איך לרזות ולשמור על המשקל

בעיית השמנת היתר היא אחת הבעיות המטרידות ביותר את בני האדם (ולעיתים גם את בנות חווה) בעידן המודרני.

אין ספק כי השמנת יתר עלולה לגרום למחלות קשות רבות, לקשיים במציאת בגדים בחנויות ולצפיפות גדולה במטוסים במחלקת תיירים (בעיה שבימים אלה אינה גדולה כשהייתה).

מכיוון שכך, אין פלא שאחד החיפושים הפופולאריים באינטרנט בכלל ובגוגל בפרט (עוד מגיפה של העידן המודרני, לה אולי אקדיש מדריך נפרד) הוא "איך לא להשמין".

אבל, באופן תמוה, חיפוש פופולארי אחר הוא "איך לרזות". זה מאוד מוזר, כי לא שמעתי שקיימת בעיית הרזיה בעולם.

החלטתי כי אני הוא האדם שצריך לכתוב על הנושא. מעבר לשליטתי הפנומנלית, הבלתי נדלית ושלא תאומן ברזי הבלוגיה, אני יכול להרשות לעצמי לגלות כאן כי רזיתי פעמים רבות בחיי.

(יש עוד רזים בהם אני שולט כמו למשל רזי הקובול, רזי הטבעונות ורזי הסיפורים של אפרים קישון, אבל אני לא חושב שרזים אלה רלוונטיים למדריך הנוכחי).

בשנים האחרונות משקלי נע בין 67 ל-70 ק"ג. מפעם לפעם אני נשקל ומגלה שמאז השקילה האחרונה ירדתי (או עליתי) ק"ג (או שניים). למרות שכעיקרון אני רוצה להישאר בארץ, דווקא הירידה משמחת אותי יותר מהעלייה.

ללא ספק כשאני יורד במשקל אני הופך לרזה יותר ולהערכתי רזיתי כבר עשרות פעמים בשנתיים האחרונות לבדן.

ובכן, איך לרזות? בסה"כ מדובר במתמטיקה פשוטה.

יש שיאמרו שהמתמטיקה הפשוטה הזאת היא תרגיל חיסור: אם תחסירו את כמות הקלוריות שהכנסתם (=אכלתם) מכמות הקלוריות שהוצאתם (בפעילות גופנית בד"כ, אבל אפילו עצם הנשימה צורכת קלוריות) ללא ספק תרזו.

אחרים אומרים שהמתמטיקה הזאת לא כ"כ פשוטה ולמעשה 1000 קלוריות של סופגנייה (ממולאת בריבה ומצופה שוקולד) לא שוות לאלף קלוריות של מלפפון (ממולא בגרעיני מלפפון אך לא מצופה בשוקולד).

אני דוגל במתמטיקה אחרת לחלוטין: אם כרגע אתם שוקלים פחות ממה ששקלתם בנקודה כלשהי בעבר, ללא ספק רזיתם.

לדעתי אי אפשר לערער על האמת הפשוטה והישירה הזאת.

אם אשתמש שוב בדוגמא שלי, אני צריך להודות כי לפני כעשר שנים כבר הגעתי למשקל של מעל 71 ק"ג (יש שיאמרו שזה עדיין משקל נמוך מאוד, אבל צריך לקחת בחשבון שהגובה שלי הוא בערך כמו הגובה של נפוליאון + קרם שניט + סופגניה ממולאת בריבה ומצופה בשוקולד).

בשנים האחרונות לא היה יום אחד בו עליתי על המשקל והוא הראה יותר מ-70.9 ק"ג.

המסקנה הברורה היא שרזיתי: אני רזה יותר ממה שהייתי לפני עשר שנים!

אם כך, השיטה המהפכנית שלי להרזיה בטוחה ללא מאמץ היא פשוטה:

במשך חודש אחד אכלו כאוות נפשכם. הרבו בסופגניות, לביבות, צ'יפס, שוקולד וכמובן קרמבו.

לאחר חודש של זלילה בלתי מרוסנת, עלו על המשקל. התוצאה מן הסתם לא תרנין אתכם, אבל רשמו אותה לפניכם בלי לרמות ובלי לעגל את המספר כלפי מטה (מותר לעומת זאת לעגל כלפי מעלה).

כעת, כל שעליכם לעשות הוא לאכול בצורה קצת יותר מרוסנת מאשר בחודש האחרון.

אחרי שתקצצו קלות בסופגניות (אתם יודעים איזה), בצ'יפס ובקרמבו (שוקולד זה יותר בעייתי), עלו על המשקל שוב ובסבירות גבוהה תגלו שרזיתם.

אפשר ואף מומלץ לפרסם בפייסבוק, בטוויטר או בוואטסאפ בכמה רזיתם – זה טוב לאגו. רק תזכרו להשוות תמיד למשקל שנרשם בסוף החודש של הזלילה ולא חלילה למשקל אחר כלשהו.

ואיך שומרים על המשקל?

לי יש בבית שני משקלים. אחד דיגיטאלי והשני אנלוגי. שניהם נשמרים בתחתית הארון שבחדר השינה שלי. עד כה הם נשמרו לא רע, אבל יש סיכון מסוים כי אורחים בלתי קרואים יחשקו במשקל (במיוחד הדיגיטלי) ויקחו אותו איתם.
הבעיה העיקרית היא שלארון בחדר השינה שלי אין דלת.

לכן, למי שמעונין לשמור על המשקל, אני ממליץ לאחסן אותו בארון עם דלת ומנעול. יש להקפיד שהדלת תהיה נעולה תמיד, פרט כמובן לזמן בו אתם נשקלים.

אפשר כמובן לשקול להישקל בתוך הארון, אבל אז אתם עלולים להיתקל בשאלה איך לצאת מהארון ללא תגובות שליליות מצד בני המשפחה והחברים. גם זה כמובן נושא למדריך אחר.

והרשומה המומלצת היא – חיסון רוסי לקורונה? משחק פוליטי – בבלוג תיבת נען

סיפור חכמות לשבת של חנוכה

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שהיו מסובות בדירת חברים בבני ברק לאחר הדלקת נרות ובליסת סופגניות ועסקו בהשוואת איכות הסופגניות שלהן לסופגניות חברותיהן.
אמרה הרבנית רחל: "עם כל הכבוד לסופגניות שלכן (ויש כבוד) ועם כל הצער שאין הנחתום מעיד על עיסתו, אני מרגישה צורך לציין כי הסופגניות שלי הצליחו השנה"
הסכימה איתה הרבנית שרה והוסיפה: "אין לי ספק כי הסופגניות שלך היו בין הסופגניות המובילות שטעמנו הערב ונפלו רק במעט מהסופגניות שלי!"
נעלבה הרבנית רחל קמעא והחלה לכחכח בגרונה בחיפוש אחר תשובה ניצחת, אבל לפני שפתחה את פיה קפצה הרבנית רבקה ואמרה: "אכן אהבתי מאוד את הסופגניות שלך חברתי שרה וגם שלך חברתי רחל ואינני יכולה לומר איזו מהן הייתה טובה יותר. מצד אחד, המרקם של הסופגניות של שרה היה כמעט מושלם כמו אלה שלי. מצד שני המילוי בסופגניות של רחל היה בטעם גן עדן – כמעט כמו המילוי של הסופגניות שלי!"

להמשיך לקרוא סיפור חכמות לשבת של חנוכה