מעשה בחמש מסכות – סיפור לפורים, לקורונה ולשבת

אמא של רותי הביאה מתנה:
ששון ושמחה –
לכל ילד מסכה.
לרותי – מסכה כחולה
למיכה – מסכה צהובה
לסיגלית – מסכה סגולה
לאורי – מסכה ירוקה
לאלון – מסכה אדומה
כל הילדים עטו את המסכות ויצאו לטייל

איה פלוטו – גרסת 2021

פלוטו (שם בדוי) היה כלבלב מכפר שמריהו.

היה לו הכל – כורסא מפנקת מעור אמיתי, הליכון לטיולי אתגר ארוכים, בובת חתול בגודל טבעי המשמיעה קולות יללה אמיתיים כשנושכים אותה, בובת אוגר, בובת עכבר, בובת כלבה ועוד אוסף בובות ענקי, טבח מיוחד שרקח לו את מיטב תבשילי הכלבים היישר מפאריז (כולל מרק עצמות משובח), פיליפינית שתפקידה לקחת אותו לטייל בחצר רחבת הידיים של הבית שבו התגורר ולאסוף את תוצריו, וטרינר צמוד שהיה מגיע לביקורי בית בכל פעם שפלוטו חש לא בטוב, פסיכולוג כלבים מיוחד שהיה מגיע בכל פעם שהוטרינר לא הצליח למצוא מה הסיבה לכך שפלוטו חש לא בטוב וטען שהכל בראש שלו וכמובן בעלת בית בלונדינית מהממת ושמורה היטב שהייתה מפנקת את פלוטו בליטופים ודגדוגים מפעם לפעם (בממוצע אחת לשבוע לרבע שעה) ומכנה אותו "פלוטוניו מתוקי של אמא".

פינוקיו – סיפר ההמשך האבוד

כולם מכירים את סיפורו של פינוקיו – הבובה שנוצרה ע"י ג'פטו הנגר הבודד ולאחר תלאות רבות הפך לילד אמיתי.

רוב הילדים – וגם רוב המבוגרים – חושבים כי בכך הסתיים הסיפור והכל בא על מקומו בשלום.

לאחרונה גיליתי באופן כמעט מקרי ולאחר מאמץ מחשבתי מסוים את ההמשך האמיתי של הסיפור.

לכן, ללא הקדמות נוספות, אמשיך את הסיפור מהנקודה בה פינוקיו הפך לילד אמיתי.

היום הראשון בחייו החדשים של פינוקיו היה יום שבת. כל היום הוקדש לחגיגות. ג'פטו לקח את פינוקיו לפארק, שיחק איתו כדורגל, קנה לו פיצה וגלידה והם חיו באושר ובאושר כל אותו יום.

כיפה אדומה (סיפור לשבת)

פעם אחת, לפני שנים לא רבות כלל (או אולי רק כמה חודשים), בארץ לא רחוקה כלל (בעצם בארץ שלנו) גרה ילדה קטנה (ששמה הבדוי שמור במערכת).

הילדה הייתה ילדה ככל הילדות, פרט לכך שהיא ומשפחתה השתייכו לזרם הקונסרבטיווי ביהדות – למעשה אימה הייתה רב הקהילה בישוב בו הם גרו.

מכיוון שכך, בניגוד לרוב הילדות בנות גילה (תשע שנים ושלושה חודשים) הילדה המדוברת חבשה תמיד כיפה סרוגה. ובעיקר היא אהבה כיפות בצבע אדום – על כן הכינוי שלה בפי כל היה "כיפה אדומה".

הנסיכה שרצתה את הירח (סיפור לשבת)

הנסיכה הייתה חולה. היא שכבה במיטה , לא אכלה, לא שתתה ולא שיחקה.

היא גם לא רקדה, לא שרה ולא ציירה.

לא קראה ספר, לא דיברה בטלפון ולא בישלה.

היא לא עישנה, לא פיצחה גרעינים ולא ירקה.

לפחות היא ראתה טלוויזיה.

אביה המלך היה מודאג מאוד.

הוא ביקר אותה כל יום לפחות לחמש דקות ושאל אותה שוב ושוב: "ילדתי! משוש חיי! מה אוכל לעשות כדי שתחלימי?"

אחרי כמה וכמה ביקורים הנסיכה שמה לב פתאום שאביה שם והוא מדבר אליה. היא הוציאה את האוזניות מהאוזניים ולאחר שגם שמעה את השאלה היא ענתה: "אבא יקר – אני רוצה את הירח. רק אם אקבל את הירח אבריא!"

ענה לה המלך: "איזה שטויות אלה? אני חושב שאת צריכה רופא."

יצא המלך בסערה, כועס על עצמו מכיוון שלא חשב על כך קודם והתקשר לקופת החולים להזמין רופא.

להפתעתו הסתבר לו שלמרות שהוא והנסיכה מבוטחים  ברמה הגבוהה ביותר ומשלמים לא מעט זהב לקופת החולים בכל חודש, הם אינם זכאים לביקור בית.

שלח המלך את אחד מאביריו חמוש במגן זהב וחרב פיפיות לקופת חולים ותוך זמן קצר חזר האביר יחד עם רופא.

הרופא בדק את הנסיכה ביסודיות ולאחר מכן אמר למלך: :אין ספק שהנסיכה חולה. אולי אפילו חולה מאוד. אבל זה כנראה רק וירוס. אני יכול לרשום לה משהו להקלה על הסימפטומים".

התייעץ המלך עם הנסיכה והיא אכן ביקשה "משהו להקלה על הסימפטומים".

הוציא הרופא פנקס מרשמים, רשם משהו בכתב ידו הבלתי קריא, הוסיף חתימה וחותמת ונס על נפשו.

לקח המלך את המרשם והלך לבית המרקחת.

הסתכל הרוקח על המרשם ואמר: "ירח? אין לנו ירח בבית המרקחת".

"על מה אתה מדבר?" שאל המלך ההמום והרוקח הסביר לו שהמרשם בפירוש אומר: "ירח".

אחרי דין ודברים קצר רכש המלך תרופה הומואופטית מעולה שיכולה לרפא כל מחלה.

המלך חזר בשמחה הביתה והציע את התרופה המצוינת לנסיכה שדחתה אותה בבוז ואמרה: "אבל איפה הירח? הרופא רשם לי את הירח!"

המלך הבין שנרקמה קנוניה נגדו ופנה לבכיר יועציו – שר החוץ הנכבד.

שר החוץ הקשיב בכובד ראש לסיפורו המרגש של המלך ואמר:

"פנית לאדם הנכון. אני שר החוץ והירח נמצא בחוץ. אין מתאים ממני להשיג את הירח עבור הנסיכה!"

שר החוץ זימן מיד את האסטרונום הראשי במדינה – בו הוא ראה את שגריר הירח – הושיב אותו על כסא נמוך במיוחד ונזף בו במשך שלוש שעות ברציפות על כך שהוא לא הביא את הירח לנסיכה.

לאחר מכן הוא איים על האסטרונום בגירוש מהארץ וניתוק הקשרים הדיפלומטיים עם הירח, אבל האסטרונום המשיך לטעון בתוקף שאין ביכולתו להביא את הירח.

חזר שר החוץ אבל וחפוי פנים אל המלך והודה בכשלונו.

פנה המלך ליועצו השני – שר האוצר הצעיר והחתיך – וסיפר לו את סיפורו.

אמר לו שר האוצר: "פנית לאדם הנכון! אני מסוגל לעשות הכל".

כתב שר האוצר סטאטוס נרגש בפייסבוק שלו בו הוא פנה אישית לירח וביקש ממנו לרדת ממרום מושבו ולגשת אל הנסיכה.

אבל למרות שפתו השנונה של שר האוצר, הירח לא נענה וגם הוא (שר האוצר, לא הירח) נאלץ להודות בכשלונו.

פנה המלך ליועצו השלישי – שר החינוך השמנמן והצחקן – וביקש את עזרתו.

שר החינוך צחקק ופנה מיד לחדר הנסיכה. במשך שעות רבות הוא לימד אותה עובדות מדהימות ומשעממות על הירח כולל גודלו, מרחקו מכדור הארץ ומספר האנשים שהגיעו אליו לפני גיל 21.

בהתחלה הנסיכה סירבה להקשיב והתבצרה במכשיריה האלקטרונים, אך כשהשיעור הגיע לשעתו השישית צעקה הנסיכה: "אני לא רוצה לשמוע יותר אף מילה על הירח!" היא קמה ממיטתה בקפיצה ורצה החוצה.

המלך שמח מאוד לראות את הנסיכה מחוץ למיטה. הוא הודה לשר החינוך במילים נרגשות וקיצץ את תקציבו לטובת תקציב הביטחון.

מוסר השכל:   תן לרעב דג והוא ישבע ליום אחד. למד אותו הכל – אבל הכל – על דיג ודגים והוא יהפוך לצמחוני

שבת שלום!

הסיפור כמובן מבוסס באופן חלקי מאוד על סיפור הילדים החביב "הנסיכה שרצתה את הירח"

והרשומה המומלצת היא – המהפיכה היער עד – אביגדור המאירי – בבלוג של דני קרמן