איה פלוטו – גרסת 2021

פלוטו (שם בדוי) היה כלבלב מכפר שמריהו.

היה לו הכל – כורסא מפנקת מעור אמיתי, הליכון לטיולי אתגר ארוכים, בובת חתול בגודל טבעי המשמיעה קולות יללה אמיתיים כשנושכים אותה, בובת אוגר, בובת עכבר, בובת כלבה ועוד אוסף בובות ענקי, טבח מיוחד שרקח לו את מיטב תבשילי הכלבים היישר מפאריז (כולל מרק עצמות משובח), פיליפינית שתפקידה לקחת אותו לטייל בחצר רחבת הידיים של הבית שבו התגורר ולאסוף את תוצריו, וטרינר צמוד שהיה מגיע לביקורי בית בכל פעם שפלוטו חש לא בטוב, פסיכולוג כלבים מיוחד שהיה מגיע בכל פעם שהוטרינר לא הצליח למצוא מה הסיבה לכך שפלוטו חש לא בטוב וטען שהכל בראש שלו וכמובן בעלת בית בלונדינית מהממת ושמורה היטב שהייתה מפנקת את פלוטו בליטופים ודגדוגים מפעם לפעם (בממוצע אחת לשבוע לרבע שעה) ומכנה אותו "פלוטוניו מתוקי של אמא".

זה טוב ויפה, אבל בעצם נמאס לו לשבת כך לבדו. פלוטו הרגיש בודד. לא עזרו השיחות הארוכות עם הפסיכולוג (לדעתו של פלוטו הפסיכולוג לא באמת הבין אותו וסתם חיקה את נביחותיו. הוא ניסה להסביר זאת לבעלת הבית, אך ללא הצלחה). לא עזרו גם המשחקים בבובות הרבות שעמדו לרשותו ואפילו לא המשחקים עם בעלת הבית – שגם כך הפכו יותר ויותר נדירים.

מה עשה? קרע את החבל הוירטואלי שקשר אותו לבית (הפסיכולוג מזמן אסר לקשור אותו ברצועה כדי לא לגרום לו לטראומה נפשית), נבח הב הב, ניצל הזדמנות שבה שער החצר היה פתוח ונשא את רגליו.

הוא רץ בשבילים, הוא רץ ברחובות, את מי הוא יפגוש? מעניין מאוד!

בכל אופן, לפחות ככה הוא חשב לעצמו. כי מאז שהוא זכר את עצמו בתור גור הוא פגש בעצם רק ארבעה אנשים – בעלת הבית, הפיליפינית, הוטרינר והפסיכולוג. (את הטבח הוא מעולם לא פגש!)

מרחרוחים חטופים של רגליהם של אותם ארבעה אנשים הוא למד כי בעולם יש עוד אנשים ועוד כלבים – ואולי אפילו בעלי חיים מסוגים שמעולם לא ראה ולא הריח. הוא רצה לראות ולהריח את העולם, להכיר ידידים חדשים ואולי אפילו לממש שאיפות רומנטיות מודחקות.

ובאמת, הנה מולו יצור ירקרק משונה, מי יודע מה שם הייצור? עפ"י הכתובת על אחוריו זהו טרקטור ג'ון דיר! (אפילו בכפר שמריהו עובדים בכביש…)

"שלום לך טרקטור!"  ומה התשובה? עונה הטרקטור לפלוטו: "טרררר טרררר"

נבהל פלוטו ונסוג לאחור ואילו הטרקטור התקדם והשפריץ על פלוטו שלנו גל מים עכורים משלולית עמוקה בכביש.

פלוטו נמלא מבוכה והציץ לתוך השלולית.

מתוך השלולית מציצות בו עיניים – של כלב! מה יש שם מתחת למים?

כן, כצפוי מתחת למים נמצאו כמה זחלי יתושים והרבה לכלוך.

פלוטו נסוג מהשלולית – לא כל כך שמח, אבל  בכל זאת – היום יפה, ונדמה לו שהוא רואה נרקיס פורח.

ועל הפרח יושב יצור נהדר – נדמה לו ששם היצור הוא פרפר!

פלוטו רץ בשמחה אל הנרקיס והפרפר ואפו נחבט בעוצמה בעמוד ברזל… מסתבר שהיה מדובר בפסל סביבתי בצורת פרח ופרפר. נראה היה שהפסל לא נפגע כלל, אך אפו של פלוטו כאב מאוד. הביט בפסל נדהם ועצוב וחשב לו –  "מדוע כלבים לא עשויים מברזל? זה עלול לחסוך הרבה כאבים…"

פלוטו נסוג לאחור כואב והמום וכמעט שירד לכביש – אך מי זה שם בא? תושב כפר שמריהו! קורא: "תיזהר אידיוט!" והמרצדס דוהר. נראה מי יגיע יותר מהר! כמובן שהמרצדס השיג, אבל הוא דרבן את פלוטו לרוץ מהר לכיוון הבתים.

חזר לכפר, נכנס למעדנייה. "שלום לך אשה טובה, אפשר אולי לקבל אומצה?"

"טיפש מטופש!" המוכרת עונה "אני מוכרת קוויאר וגבינה מסריחה!"

"אם אין לך כסף – עוף לי מהעיניים! כלב מלוכלך מקומו בסמטאות ירושלים!"

הרימה המוכרת מטאטא ואיימה לעשות שפטים בפלוטו המסכן כשלפתע נכנסה לחנות הפיליפינית שלו!

"פלוטו שלנו! שלום וברכה! חזרת הביתה – איזה שמחה!"

לקחה הפיליפינית את פלוטו חזרה הביתה, רחצה אותו וקראה לטבח שיבשל לו מרק עצמות משובח – כי כבר זמן לאכול ולשכב לישון.

מוסר השכל:  כל כלב בא יומו

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – בר-דרבן הסירה – בבלוג של עננת

אוטוביוגרפיה של מישהו אחר– סיפור לשבת

אוטו (שם בדוי כמובן) רצה להיות סופר כבר מגיל צעיר מאוד. בעצם, לדעתו, זה לא היה רצון אלא פשוט ייעוד. הוא היה מיועד להיות סופר. ולא סתם סופר, אלא סופר מאוד מצליח שמרוויח המון כסף. כזה שספריו מעובדים לסרטים ומתורגמים לכל השפות המדוברות בעולם (וגם לכמה שכבר לא מדוברות).

כבר בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי כתב אוטו מספר לא קטן של סיפורים (לצד מספר קצת פחות לא קטן של שירים). עולם המבוגרים (כלומר ההורים והמורים של אוטו) קיבלו את הסיפורים בשמחה והחמיאו מאוד לאוטו על כשרונו הגדול.

להמשיך לקרוא אוטוביוגרפיה של מישהו אחר– סיפור לשבת

בהתחלה ניקח את מנהטן (ולקינוח את ברלין)

האמת שלא התפלאתי על כך שתפסו אותי. קשה לשנות את השיטה מבפנים מבלי שישימו לב לכך. אפילו לא ניסיתי להסתיר זאת.

אבל פסק הדין מאוד הפתיע אותי בחומרתו. עשרים שנים של שעמום? ציפיתי לקבל קנס של כמה מאות שקלים או כמה חודשי שעמום על תנאי, אבל קיבלתי לא פחות מעשרים שנה. בפועל.

מזל ששמרתי בירכתי מוחי כמה נקודות עניין שהצליחו לעזור לי לחמוק מהשעמום הזה.

וכעת אני פה כדי לשלם להם כגמולם. מיד לאחר ארוחת הצהרים.

להמשיך לקרוא בהתחלה ניקח את מנהטן (ולקינוח את ברלין)

הסיפור (לשבת) על חצי הכוס המלאה

חן (שם בדוי – השם האמיתי שלה היה פוליאנה, אבל גם הוא היה בדוי) הייתה ידועה תמיד כבחורה אופטימית.

טוב, המשפט הזה לא מדויק כלל. עד גיל 17-18 אף אחד לא הכיר אותה כ"בחורה אופטימית". למעשה עד גיל 13 היא הייתה ידועה כ"ילדה אופטימית" ואילו בין הגילאים 13 ל-17 (בערך) היא הייתה ידועה כ"נערה אופטימית".

אבל זה לא חשוב- החשוב הוא שלחן הייתה היכולת המדהימה והנדירה לראות תמיד את חצי הכוס המלאה.

להמשיך לקרוא הסיפור (לשבת) על חצי הכוס המלאה

הסיפור לשבת על ההחמצה הגדולה

נוחם (שם בדוי) חי תמיד בתחושה גדולה של החמצה. הוא הסתובב לו בפנים חמוצות ונטר טינה לעולם על ההחמצות הגדולות שהיו מנת חייו.

בעצם זה לא היה תמיד.  בצעירותו נוחם קיבל את העולם בשמחה. הוא היה קם כל בוקר בתחושה שהיום הוא היום הראשון של שארית חייו. הוא דגל באמרה האמריקאית הידועה כי אם החיים מזמנים לך רק לימונים – הכן לימונדה.

ובאמת, כבר בגיל 12 הוא פתח ביוזמה העסקית הראשונה שלו- כמו בסרטים האמריקאים הוא פתח דוכן לימונדה מול ביתו.

להפתעתו ולאכזבתו היוזמה לא הצליחה כל כך. הקונים הלא רבים התלוננו על איכות הלימונדה שלו. פלוני טען כי אין בה מספיק סוכר ואלמוני התלונן כי איננה קרה מספיק. בסופו של יום האשים נוחם את טעמו של הציבור ונותר עם הרבה לימונדה ועם טעם חמוץ בפה.

אבל טעמה של ההחמצה הראשונה הזאת לא ריפה את ידיו. בגיל 14 הוא פתח ביוזמה עסקית חדשנית – מכירת תפוזים בתחנת הרכבת. התוכנית הייתה גאונית בפשטותה – הוא קנה קילו תפוזים בחמישה שקלים ומכר כל תפוז בחמישה שקלים.

ביום הראשון ליוזמתו החדשה הוא התייצב בתחנת הרכבת בשמונה בבוקר אך לאכזבתו הרבה הוא גילה שהוא החמיץ את הרכבת – מסתבר שבמקום מגוריו הקטן הרכבת יצאה בשבע וחמישים ולאחריה לא היו עוד רכבות במשך שלוש שעות.

ברוב ייאושו נוחם קילף תפוז והתחיל לאכול אותו. הוא ממש לא הופתע לגלות שהתפוז היה חמוץ.

בגיל 16 התאושש נוחם סוף סוף מכישלון יוזמותיו העסקיות הקודמות ופתח ביוזמה חדשה – צביעת דירות. מכיוון שהחליט לחשוב צעד אחד קדימה הוא ניגש לטמבוריה הרחוקה (הקרובה הייתה מאוד יקרה) וקנה עשרים גלון של צבע צהוב לימוני (עם נטייה לזרחני) שהיה במבצע משתלם במיוחד. לאחר מכן הוא פרסם ברחבי העיר את שירותיו המקצועיים אך נדהם לגלות כי הביקוש לצביעת דירות בצבע לימון היה במגמת ירידה מזעזעת יחסית לשיא של שנת תחמ"צ.

בסופו של דבר הוא השתמש בצבע כדי לצבוע את דירתו (ללא ידיעת הוריו שהיו בחופשה בצמח).

שוב חלפו להן שנתיים ושוב עלה במוח של נוחם רעיון מקורי מאין כמוהו – הוא ייכנס לעסקי קניית ומכירת החמץ. להבנתו הרבנות החמיצה הזדמנות של ממש בכך שלא עשתה רווחים נאים ממכירת החמץ. הוא הכין תוכנית עסקית מפורטת עליה הוא שקד ימים ולילות . לאחר שהתוכנית הייתה מושלמת לדעתו הוא רץ לפגישה עם הרבה הראשי הספרדי. בכניסה למשרד הרב הוא גילה שהוא שוב החמיץ את ההזדמנות – הוא פגש שם את אחמד שבדיוק קנה את כל החמץ של העיר במחיר הרגיל.

שבע מרורים (או בעצם מחמצים) וכישלונות החליט נוחם כי די לו ביוזמות אלה. יותר לא יראה את פרצופו החמוץ בעיר. הוא הסתגר בבית הוריו כשהחלטתו נחושה לא לעבוד יותר כל חייו.

הוריו לא קיבלו את היוזמה החדשה בעין יפה. לא מספיק שבנם הסתובב בפרצוף חמוץ בבית 24 שעות ביממה, הוא גם לא תרם דבר לכלכלת המשפחה. לאחר ויכוחים רבים החליטה אמו כי על נוחם לכל הפחות ללמוד לבשל ולהיות אחראי לארוחות בבית.

בימים הראשונים להסדר החדש נטה נוחם להוסיף לאוכל יותר מדי חומץ. אך לאט לאט הוא גילה שהוא אוהב להכין אוכל ויש לו כישרון לכך. במשך הזמן למד נוחם להכין עוד ועוד סוגי מאכלים ותוך זמן קצר הוא למד (כצפוי) להחמיץ מלפפונים.

המלפפונים החמוצים של נוחם היו מצוינים. כל מי שטעם אותם שיבח את טעמם החמצמץ בדיוק במידה הנכונה.

לאחר שנתיים של הסתגרות בבית יצא נוחם ביוזמה חדשה – הוא פתח דוכן חמוצים בשוק. הפעם זו לא הייתה החמצה.

 עסקיו של נוחם שגשגו ותוך שנים ספורות הוא זכה לתואר הנכסף – מלך החמוצים.

מוסר השכל: כל המחמיץ מלפפון אחד כאילו החמיץ בעיטת עונשים מאחד עשר מטר

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – כחול – בבלוג של Jud

ביכורי קציר חיטים – סיפור לשבת ולשבועות

יותר מכל החגים אהב בכור (שם בדוי כמובן) את חג השבועות.
וזה היה קצת מוזר. אולי אפילו יותר מקצת. בינינו, כמה אנשים יאמרו שהחג האהוב עליהם הוא שבועות?

יש האוהבים את פסח (בגלל האביב), יש שאת פורים (בגלל התחפושות) יש שאוהבים את חנוכה (בגלל הסופגניות, או האש אם הם פירומנים) ואפילו יש אנשים שאוהבים את ראש השנה. אבל שבועות? מה כל כך מיוחד בחג הזה?

להמשיך לקרוא ביכורי קציר חיטים – סיפור לשבת ולשבועות

לכל מצליחן יש מגנט (ולכל שבת יש סיפור)

כשיגאל (שם בדוי) היה כמעט בן חמש, הוא חזר ממסיבת יום הולדת אצל חבר מרוגש כולו.  היה לו כיף. הוא רקד ושר ושיחק ואכל ממתקים ובעיקר קיבל שלוש מתנות – גם הפתעה (דביקי – אימת ההורים), גם פרס (סרגל – מכיוון ששר "הכי יפה" את "היום יום הולדת") וגם מגנט (כן, פרסומת של הבחור שתמורת סכום צנוע הפעיל את הפעוטות וחילק את הפרסים).

הוריו של יגאל שמחו בשמחתו ולא טרחו להסביר לו את ההבדל בין "פרס" ל"פרסומת" (בסה"כ אותו שורש, אז למה להיכנס לצרות?) אבל הם שילמו על זה ביוקר כשמסיבת יום ההולדת של יגאל עצמו התקרבה והוא דרש כי אותו מפעיל ("מושיק הליצן") יערוך גם את המסיבה שלו. להורים היו רעיונות אחרים, אבל אחרי לחץ פיזי מתון (שכלל השכמות בחמש בבוקר עם השאלה החוזרת: "הזמנתם כבר את הליצן?") הניסיון המגומגם להסביר שהם לא יודעים איך להשיג אותו נתקל בנפנוף של המגנט עם הצבעה על מספר הטלפון.

להמשיך לקרוא לכל מצליחן יש מגנט (ולכל שבת יש סיפור)

סיפור חכמות לשבת ולל"ג בעומר

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שנפגשו להן בבני ברק בבית קפה לאחר שהסיעו את בעליהן הרבנים הצדיקים לישיבה (של מטה).

מכיוון שהיה זה יום חמישי של ל"ג בעומר, תיבלו הרבניות את הקפה בסוכר ובחלב ואת שיחתן בנושאים מענייני דל"ג בעומר.

אמרה הרבנית רחל: "בתי הצעירה, נרה יאירה, עוסקת כבר שלושה שבועות באיסוף קרשים למדורה, אך משום מה הערימה לא גדלה".

שאלה אותה הרבנית שרה: "מדוע את אומרת על בתך הצעירה 'נרה יאירה' ? מצד אחד, ביטוי זה שמור לרבנים ואנשי מעשה (כמו בעלינו נרם יאיר). מצד שני – אם כבר – יש לומר 'נרה יאיר' כי מה שמאיר הוא הנר ולא הבת".

הסתכלה עליה הרבנית רחל במבט מזרה אימים אך הרבנית רבקה (שהכירה היטב את הרבנית רחל ואת ילדיה) קפצה והסבירה כי פשוט שמה של הילדה הוא "נרה יאירה" (שם ראשון "נרה" ושם שני "יאירה")

התנצלה הרבנית שרה על חוסר הידיעה שגרם לה להלבין את פניה (לא ברור של מי) ברבים ובנוסף העירה: "שם מאוד מעניין… מותר לשאול מהיכן הגיע השם?"

התירה לה הרבנית רחל והרבנית שרה שאלה: ":מהיכן הגיע השם 'נרה יאירה'"?

ענתה לה הרבנית שרה: "ביום בו כרעתי ללדת שררה בשכונה אפילה. הלשונות הרעות טענו כי כבוד ראש הממשלה הורה להפסיק את אספקת החשמל לרגל שעת כדור הארץ.

החדר בו ילדתי הואר בנר יחיד. על כן כשנולדה נרה'לה שלי, החלטנו לקרוא לה 'נר', על שם הנר שהאיר את חדרנו. רק למחרת – כשחזר החשמל גילינו שהיא בעצם בת (ונאלצנו לבטל את הברית) על כן שינינו את השם ל'נרה'. ומכיוון שחזר החשמל, החלטנו כמחווה לראש הממשלה לקרוא לבננו על שם בנו – יאיר. כמובן שהתגלית כי הרך הנולד הינו רכה, גרמה לשינוי השם בהתאם."

ברכו הרבניות את הרבנית רחל על ההסבר המבריק והרבנית חסיה העלתה שאלה נוספת: "ציינת כי בתך נרה יאירה (נ"י) עוסקת כבר שלושה שבועות באיסוף קרשים למדורה – אך ערימת הקרשים בידיה אינה גדלה. הכיצד? האם נעשה לה  נס?"

ענתה הרבנית כרוביה: "הלזה ייקרא נס? ניתן היה להגדיר נס אילו נ"י לא הייתה אוספת קרשים והערימה הייתה גדלה. אך לפנינו מקרה הפוך!"

הסכימו איתה הרבניות ופנו אל הרבנית רחל לקבלת הסבר לתופעה העל-טבעית.

פתחה הרבנית רחל ואמרה: "גם אני הוטרדתי מאוד מהתופעה ועל כן ביקשתי מחברתי הטובה הרבנית מושית לחקור במופלא ממני". כל הרבניות הפנו את עיניהן ואוזניהן אל הרבנית מושית שנראתה מרוצה מתשומת הלב לה זכתה. היא כחכחה בגרונה ופתחה את פיה: "זוכרת אני היטב את אותו יום שני בו פנתה אלי הרבנית רחל בבקשת עזרה. היה זה יום בהיר עד מעונן חלקית. החזאים צפו עליה בטמפרטורות אך אני חשתי כי טועים הם. באותו יום נקרו בדרכי מספר סימנים מדאיגים. ראשית, בדרכי למשרדי עצר אותי השוטר  סמית לבדיקת רשיונות. הכרתי את סמית היטב – הוא היה שוטר גוץ ושמנמן שכבר בשעה עשר בבוקר נראה כאילו שתה חמישה בקבוקי בירה – ולא מסוג משובח…"

כל הרבניות קפאו במקומן ובהו ברבנית מושית בחוסר אמון. רק הרבנית רינה קמה ממקומה, ניגשה בצעד בוטח אל הרבנית מושית ובתנועה מהירה שלפה מידיה את הספר אותו ניסתה להסתיר מתחת לשולחן. "רם אורן, מה?" שאלה הרבנית רינה. הרבנית מושית גמגמה כמה מילות התנצלות ובלחץ חברותיה פנתה לסיפור האמיתי: "כשהתחלתי לעקוב אחרי נ"י וחברותיה, שמתי לב מיד לתופעה מוזרה – כל העיר הייתה מלאה בחבורות ילדים ובני נוער האוספים קרשים למדורה. והנה – למרות קרבת החג – כולם מוצאים קרשים! עקבתי בזהירות אחרי חבורתה של נ"י ולא הופתעתי לגלות כי הן אוספות את הקרשים שלהן היישר מן המחבוא של חבורתו של בני נרו יאיר. רצתי להזהיר את בני – ומיד גיליתי כי הוא וחבורתו אוספים קרשים היישר מן המחבוא של נ"י…"

חייכו הרבניות במבוכה ורק הרבנית רינה העזה לשאול: " מדוע קראת לבנך 'נרו יאיר'"?

ענתה הרבנית מושית: "זה לא שמו! שמו הוא שלמה גמליה – אך מכיוון שהוא גדול בתורה וצפוי ללכת בעקבות אביו, אני כבר מוסיפה לשמו את התואר 'נרו יאיר'".

אספו הרבניות את כליהן ויצאו לאסוף את בעליהן ןלעזור לילדיהם לאסוף קרשים.

מוסר השכל:  כל המוסיף (קיסם למדורה) גורע (קיסם מן המדורה של שכנו)

שבת שלום ול"ג שמח!

והרשומה המומלצת היא – פתרון אפשרי לנושא המנויים במייל – שירות blogtrottr – בבלוג של Emipiarti

שלוש ציפורים – סיפור לשבת

שחרור קטן קיפץ לו בגינה בעצב וחשב לעצמו: "כמה טוב היה לו לא הייתי שחור כל כך. תמיד דופקים את השחורים ובשל כך חיי כל כך אומללים".

לפתע נחתו לידו שתי ציפורים. הראשונה – יונה צחורה כשלג והשנייה – ציפור בלתי מוכרת בצבע אדום בוהק (למרות שחלק מקוראיי מוכנים להישבע שהיא הייתה כחולה).

ברגע הראשון השחרור נרתע לאחור מחשש שמדובר בעופות דורסים. אך לאחר שראה שציפורים אלה אינן שיכורות ונראות כנהגים אחראיים שלא ידרסו עוברי אורח תמימים, הוא יצא אליהן ושאל לשמן.

להמשיך לקרוא שלוש ציפורים – סיפור לשבת

סיפור חכמות ליום העצמאות ולשבת

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שהיו מסובות בדירת חברים בבני ברק וחלקו מתכונים לקראת יום העצמאות הבא עלינו לטובה.

אמרה הרבנית רחל: "בודאי חלק מהקוראים תוהים מדוע רבניות כשרות כמונו הנוהגות לפקוד את בני ברק בקביעות חוגגות את יום העצמאות שאינו חג מדאורייתא."

אמרה הרבנית שרה: "למעשה גם אני תהיתי לגבי זה, אך נזכרתי כי אנו רבניות ציוניות השמחות ביום חגה של מדינתנו, מי יתן ותאריך ימים ונזכה לראות את בית המקדש השלישי מוקם בה."

להמשיך לקרוא סיפור חכמות ליום העצמאות ולשבת