איה פלוטו – גרסת 2021

פלוטו (שם בדוי) היה כלבלב מכפר שמריהו.

היה לו הכל – כורסא מפנקת מעור אמיתי, הליכון לטיולי אתגר ארוכים, בובת חתול בגודל טבעי המשמיעה קולות יללה אמיתיים כשנושכים אותה, בובת אוגר, בובת עכבר, בובת כלבה ועוד אוסף בובות ענקי, טבח מיוחד שרקח לו את מיטב תבשילי הכלבים היישר מפאריז (כולל מרק עצמות משובח), פיליפינית שתפקידה לקחת אותו לטייל בחצר רחבת הידיים של הבית שבו התגורר ולאסוף את תוצריו, וטרינר צמוד שהיה מגיע לביקורי בית בכל פעם שפלוטו חש לא בטוב, פסיכולוג כלבים מיוחד שהיה מגיע בכל פעם שהוטרינר לא הצליח למצוא מה הסיבה לכך שפלוטו חש לא בטוב וטען שהכל בראש שלו וכמובן בעלת בית בלונדינית מהממת ושמורה היטב שהייתה מפנקת את פלוטו בליטופים ודגדוגים מפעם לפעם (בממוצע אחת לשבוע לרבע שעה) ומכנה אותו "פלוטוניו מתוקי של אמא".

להמשיך לקרוא איה פלוטו – גרסת 2021

אוטוביוגרפיה של מישהו אחר– סיפור לשבת

אוטו (שם בדוי כמובן) רצה להיות סופר כבר מגיל צעיר מאוד. בעצם, לדעתו, זה לא היה רצון אלא פשוט ייעוד. הוא היה מיועד להיות סופר. ולא סתם סופר, אלא סופר מאוד מצליח שמרוויח המון כסף. כזה שספריו מעובדים לסרטים ומתורגמים לכל השפות המדוברות בעולם (וגם לכמה שכבר לא מדוברות).

כבר בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי כתב אוטו מספר לא קטן של סיפורים (לצד מספר קצת פחות לא קטן של שירים). עולם המבוגרים (כלומר ההורים והמורים של אוטו) קיבלו את הסיפורים בשמחה והחמיאו מאוד לאוטו על כשרונו הגדול.

להמשיך לקרוא אוטוביוגרפיה של מישהו אחר– סיפור לשבת

הסיפור (לשבת) על הדייג ודג הזהב

רבים מכם ודאי מכירים את הסיפור הקלאסי על הדייג שהעלה בחכתו (או ברשתו) דג זהב מדבר שיכול היה להגשים את משאלותיו.

ובכן, צר לי לבשר לכם כי הסיפור הנ"ל לא התרחש במציאות.

צר לי לא פחות לבשר לכם כי הסיפור לשבת השבוע לא יעסוק בנושא הקלאסי הנ"ל.

אבל, לעונג לי הוא לבשר לכם שאחרי עבודת בילוש מעמיקה מצאתי את המקור לסיפור הקלאסי – מסתבר שהוא מבוסס על סיפור אמיתי  שהתרחש בארצנו.

ללא הקדמות נוספות – קבלו את הסיפור האמיתי על הדייג ודג הזהב.

בני הדייג (שם בדוי אך מוגן) היה חובב דייג מושבע מגיל צעיר. כל שבת וחג הוא היה מתייצב על שובר הגלים בחוף בת ים ומטיל חכתו למים. היו הרבה סיבות בזכותן בני אהב לדוג.

ראשית, בני אהב דגים.

שנית, בני אהב את הרוגע  והשלווה שאפפו אותו בזמן שישב ליד החכה והמתין לשללו.

שלישית, בני אהב את שתיית הבירה שהתלוותה לדייג.

רביעית, בני אהב את החברה הנעימה של הדייגים האחרים איתם שוחח על ענייני דיומא.

וסיבה חמישית ואחרונה – בני אהב את הבדידות שהקיפה אותו לאחר שהשתכר מכל הבירות, רב עם הדייגים האחרים על ענייני דיומא וננטש על ידיהם על החוף.

הייתה רק בעיה אחת שהטרידה את בני בהקשר לתחביב הכמעט מושלם שלו – הוא מעולם לא תפס אפילו דג אחד.

בשנים הראשונות הוא היה בטוח שזה יגיע עם הזמן וקצת סבלנות, ציוד טוב יותר ותולעים שמנות יותר יצליחו לגרום לו לתפוס דגים, אבל אחרי חמש שנים של דייג בכל שבת וחג ללא תוצאות הוא התחיל להתייאש.

בני השתמש בכל הרמזים והשיטות שהודלפו לו ע"י דייגים ותיקים ממנו, אך ללא הועיל.

לאחר ניסיונות רבים לחשוף את סוד הדיג המוצלח, הוא סוף סוף הצליח לגלות את השיטה הבטוחה לתפיסת דגים שמנים: דייג בפארק דיג.

בני נטש  את מקומו הקבוע על שובר הגלים בבת-ים ועבר לדוג בפארק דיג בצפון. כבר ביום הראשון שלו בפארק הצליח בני להעלות בחכתו כחמישה קילו של דגים טריים ומשובחים.

הבעיה היחידה הייתה שהתחביב נהיה יקר בצורה משמעותית…  בני לא יכול היה להרשות לעצמו להגיע לפארק הדיג בכל שבת ותסכולו גבר.

לאחר שלוש שבתות ללא דיג הרגיש בני כמו דג מחוץ למים. הוא ניסה לחדור לפארק הדיג בלי לשלם, אך נתפס ע"י שני גברתנים ונזרק החוצה ללא גינוני כבוד.

כאן, באחת מנקודות השפל של חייו, גילה בני תגלית מפתיעה. בזמן שהועף בקשת מעל גדר הפארק, הוא הצליח להבחין כי מצידו השני של הכביש הראשי שוכנות בריכות דגים לא מגודרות (!).

בשבת הבאה התייצב בני מעבר לכביש והתיישב לדוג בבריכות הדגים של הקיבוץ השכן.  השלל היה נאה ובמשך כמה שבועות נראה היה שבני הגיע אל המנוחה והנחלה, אך בשבת החמישית הוא כמעט נתפס ע"י קצין הביטחון של הקיבוץ. ממש ברגע האחרון הוא הבחין בטנדר הנוסע לכיוונו על דרך העפר והוא הצליח לחמוק אל הסבך.

החל מהשבת הבאה בני החל לנקוט בטקטיקות חדשות כדי להמשיך בתחביבו בלי להיתפס. הוא היה מחנה את רכבו רחוק ככל האפשר מבריכות הדגים, לובש בגדי הסוואה , מרכיב משקפי שמש ומדביק שפם מלאכותי ובעיקר מגיע לבריכות בשעות לא קונוונציונליות.

הריגוש שבהתחמקות מקצין הביטחון הוסיף לא מעט לחוויות הדיג ולאט לאט גילה בני שהוא נהנה יותר מתכסיסי ההתחמקות מאשר מהישיבה עם החכה ליד המים.

במקביל גילה בני עוד שתי תגליות מפתיעות. הראשונה הייתה כי הוא כבר לא אוהב לאכול דגים. אמנם הוא אוהב לדוג אותם, אבל ניקוי הדגים וריח הדגים המבושלים גרם לו לבחילה.

התגלית השנייה הייתה כי הנסיעות השבועיות לבריכות הדגים בצפון גובות מחיר כבד מרכבו – בבלאי ובדלק.

בני חיבר אחת ועוד אחת ועוד אחת והגיע לתובנה מעמיקה: לא צריך לנסוע עם חכה עד למעגן מיכאל כאשר בקניון במרחק הליכה מביתו שוכנת חנות חיות מחמד עמוסה באקווריומים.

התחמקות לחנות,שליית דג מן האקווריום ובריחה מהירה יספקו את תשוקתו העזה של בני לדייג – או ליתר דיוק – לתכסיסי התחמקות והרג דגים.

הבעיה העיקרית הייתה שחנות החיות הייתה סגורה בשבת. אבל בני לא נשבר. הוא הבין כיצד ניתן ליהנות מכל העולמות. הוא חזר בשבתות לשובר הגלים שם התרועע עם חבריו הדייגים (ולא תפס דגים) ובימי שלישי אחר הצהרים הוא היה ניגש לקניון לדוג דגים.

בני נכנס לחנות החיות, הסתובב סביב כלובי הציפורים, משם עבר בצעד זהיר לאקווריומים וברגע של חוסר תשומת לב מצד המוכר הוא הכניס יד למים ותפס דג גופי אותו תחב מיד לכיסו.

תחושת הסיפוק הייתה מעבר לכל דמיון.

בשבוע הבא בני העז יותר ויצא מחנות החיות כשבכיסיו שני דגי קרב סיאמיים.

בשבוע השלישי בני כיוון את צעדיו אל מה שהחשיב כדג השמן ביותר בחנות – דג זהב. בני הביט ימינה ושמאלה, וידא שאף אחד לא שם לב למעשיו ובזריזות תפס דג זהב שמן וגדול.

להפתעתו הרבה, פתח דג הזהב את פיו ואמר: "אנא, אל תאכל אותי!"

בני לא הכיר את האגדה הותיקה על הדייג ודג הזהב (שכאמור הייתה מבוססת על סיפור זה ולכן עדיין לא נוצרה אז) אך מכיוון שהיה ישראלי מבטן שאל מיד: "ומה יצא לי מזה?"

הדג ענה: "אני דג שיודע לדבר! אם תקנה אותי תוכל להרוויח הרבה כסף מהצגתי בקרקס!"

בני לא השתכנע. "אני אוהב את הריגוש שבהוצאת דגים מן המים…. אני לא צריך כסף ולא אוהב קרקסים!"

הדג נשם בכבדות ואמר במהירות "אני אמלא כל משאלה שלך! רק תחזיר אותי למים!"

בני ניסה לחשוב במהירות. בזווית העין הוא כבר קלט את המוכר מתקרב לכיוונו. "בעצם, יש דבר אחד. האם אתה יכול לגרום לכך שיכתבו עלי ספר רב מכר?"

הדג חשב רגע וענה: "אני יכול לעשות משהו קרוב… אני יכול לגרום שיכתבו עליך סיפור לשבת!"

המוכר היה כבר ממש קרוב. בני זרק את הדג חזרה לאקווריום ויצא בצעד מהיר.

מוסר השכל: טוב שם טוב משמן דגים טוב

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – השתקפות שלווה – בבלוג של L Weaves Words (יש קרבה מסויימת לסיפור שלי…)

האריה שאהב תות (גרסה אלטרנטיבית)

ארי (שם בדוי) היה אריה אפריקאי צעיר ומגודל שנולד וגדל כל חייו בספארי שברמת גן. באופן עקרוני הוא היה אריה מאושר: הוא בילה את רוב חייו בשינה, מוקף בלביאות שהעריצו אותו (בכל אופן כך הוא חשב) והוא קיבל את ארוחותיו בזמנים קבועים ובשפע.

אבל דווקא אותן ארוחות היוו בעיה מסוימת. הן כללו רק בשר. הרבה בשר ורק בשר. ואפילו לא בשר צלוי, מטוגן או מבושל! הארוחות התבססו על בשר נא.

אמנם ארי שמע הרבה על נפלאות תזונת הפליאו, אבל מצד שני הוא התעניין גם בתזונה טבעונית וגם בתזונה המבוססת על ג'אנק פוד.

להמשיך לקרוא האריה שאהב תות (גרסה אלטרנטיבית)

אמן הסיפור הקצר – סיפור (קצר) לשבת

סוף (שם בדוי) היה סופר מתחיל ומבטיח. הוא התחיל לכתוב הרבה ספרים והבטיח הרבה הבטחות לעצמו – כולן קשורות לכך שהוא יסיים לכתוב את הספרים (או לפחות ספר אחד), יפרסם אותם (או אותו) , יתפרסם בעולם כולו, יתעשר ויהפוך לסלבריטי במלוא מובן המילה.

היו לסוף רק כמה בעיות קטנות בדרך להגשמת תכניתו המבטיחה. אחת הבעיות היותר גדולות בין הבעיות הקטנות הייתה העובדה המצערת שסוף עדיין לא כתב אף ספר. הוא אמנם ניסה כמה פעמים את כוחו בכתיבה, אבל מעולם לא הצליח לעבור את העמוד העשירי של הספר אותו כתב.

להמשיך לקרוא אמן הסיפור הקצר – סיפור (קצר) לשבת

פינוקיו – סיפר ההמשך האבוד

כולם מכירים את סיפורו של פינוקיו – הבובה שנוצרה ע"י ג'פטו הנגר הבודד ולאחר תלאות רבות הפך לילד אמיתי.

רוב הילדים – וגם רוב המבוגרים – חושבים כי בכך הסתיים הסיפור והכל בא על מקומו בשלום.

לאחרונה גיליתי באופן כמעט מקרי ולאחר מאמץ מחשבתי מסוים את ההמשך האמיתי של הסיפור.

לכן, ללא הקדמות נוספות, אמשיך את הסיפור מהנקודה בה פינוקיו הפך לילד אמיתי.

היום הראשון בחייו החדשים של פינוקיו היה יום שבת. כל היום הוקדש לחגיגות. ג'פטו לקח את פינוקיו לפארק, שיחק איתו כדורגל, קנה לו פיצה וגלידה והם חיו באושר ובאושר כל אותו יום.

להמשיך לקרוא פינוקיו – סיפר ההמשך האבוד

כיפה אדומה (סיפור לשבת)

פעם אחת, לפני שנים לא רבות כלל (או אולי רק כמה חודשים), בארץ לא רחוקה כלל (בעצם בארץ שלנו) גרה ילדה קטנה (ששמה הבדוי שמור במערכת).

הילדה הייתה ילדה ככל הילדות, פרט לכך שהיא ומשפחתה השתייכו לזרם הקונסרבטיווי ביהדות – למעשה אימה הייתה רב הקהילה בישוב בו הם גרו.

מכיוון שכך, בניגוד לרוב הילדות בנות גילה (תשע שנים ושלושה חודשים) הילדה המדוברת חבשה תמיד כיפה סרוגה. ובעיקר היא אהבה כיפות בצבע אדום – על כן הכינוי שלה בפי כל היה "כיפה אדומה".

להמשיך לקרוא כיפה אדומה (סיפור לשבת)

הפולשים מהחלל – סיפור לשבת

אותה שנה התחילה לה כמו כל שנה. הייתי עסוק בטרדות היום-יומיות של עבודה, כביסה, בישולים וטיפול בילדים אבל כמנהגי הקפדתי להקשיב לחדשות כל שעה.

לא שהיו חדשות גדולות. אותם סכסוכים, העלאות מחירים, הפגנות והבטחות ריקות מתוכן של פוליטיקאים מושחתים.

באחד הימים שמעתי בחדשות כי אסטרואיד גדול מתקרב אלינו ויש סיכון של 10% להתנגשות, אבל לא הקדשתי לידיעה תשומת לב מרובה.  שמעתי כבר פעמים רבות על אסטרואידים ושאר מרעין בישין אבל סוף העולם לא הגיע. בכל מקרה לא היה הרבה שיכולתי לעשות כדי להתכונן למקרה שהאסטרואיד הזה יפגע בנו.
להמשיך לקרוא הפולשים מהחלל – סיפור לשבת

פיל-פילון אפו ארוך (סיפור לשבת)

ההיריון של אמא פילפילה היה קשה וארוך. קודם היו בחילות, אח"כ כאבי גב והיה קשה לסחוב את הבטן הגדולה.
רבים ממכריה חשבו שיש תאומים ברחמה אבל הרופא התעקש שמדובר בפילפילון אחד.
אמא פילפילה ממש ספרה את הימים עד תאריך הלידה המשוער, וכשהוא עבר ההריון כאילו נהיה קשה יותר.
אבל שבועיים לתוך החודש ה-23 של ההיריון החלו לפתע הצירים ולאחר לידה לא ארוכה ולא קצרה יצא לאוויר העולם פילפילון מתוק בעל אף ארוך במשקל של 132.4 ק"ג.
במבחן האפגר הוא קיבל תוצאה מושלמת ואמא הייתה מאוד גאה בו, אבל היה דבר אחד שקצת הטריד אותה: נראה היה שלמרות אפו הארוך, פילפילון לא ידע כיצד לדרוך.
רופא הפילפילונים הרגיע את אמא והסביר לה כי זה טבעי מאוד שפילפילונים יתחילו לדרוך רק כמה שעות לאחר הלידה – לפעמים אפילו רק ביום שמחרת.
הוא הדגיש שפילפילון עם אף ארוך שכזה ודאי יידע כיצד לדרוך מהר מאוד.

להמשיך לקרוא פיל-פילון אפו ארוך (סיפור לשבת)

אץ קוצץ (סיפור לשבת)

(הערה: בסיפור שלהלן מופיעות כמה מילים שאינן בשימוש בשפה היום יומית, לנוחיות הקוראים צירפתי בסוף את פירושן של מילים אלה לפי סדר הופעתן בסיפור)
אם היו שואלים את מכריו של ירחמיאל (שם בדוי) מהן שתי התכונות המאפיינות אותו ביותר, הם היו משיבים ללא היסוס: צייקנות וציימנות.
אכן, ירחמיאל היה ללא ספק צימן. בגדיו היו תמיד מרוטים ובלויים, זקנו חיוור וקלוש כציפי צמר שהרוח מנשב בהם.
גם מזונו היה אופייני לצימנים – כלפי חוץ הוא טען שהוא טבעונאי, אך מפעם לפעם הבחינו בו חבריו כשהוא אוכל לארוחת צהרים בג חררה – מזון לא טבעונאי לחלוטין, אך ציימני למדי.
(ירחמיאל טען שחררה זו הייתה עשויה מסחיש בלבד ועל כן נחשבה לטבעונית בכל קנה מידה).
הלשונות הרעות טענו כי הציימנות נבעה ישירות מן הצייקנות, אך ירחמיאל עצמו טען כי הציימנות הינה מדאורייתא ומצווה על כל נש לאכול רק כזית על מנת שלא ידבק בו בורדם ושאר מרעין בישין.
רוב מכריו טענו שאלו בוקי סריקי אך חלקם דגלו כי אלו הם רק אושכי בושכי. חלקם זממו אפילו לקחתו אל המרבק  ולפטמו עד שישמין הרבה, אך אלו היו רק דברים בעלמא.
ערב אחד יצא ירחמיאל לבילוי החביב עליו – ישיבה על שפת הים והאזנה לדוכי הגלים. בידו הימנית אחז ירחמיאל זרד ושרבט בחול דודקגון כשלפתע נמשכו רואותיו מבלי משים לעבר יעלת חן. ששוטטה על החוף.
בד"כ היה ירחמיאל אדיש לקסמי המין הנשי, אך הוא כמעט נאחז טירפון למראה. שיניה שדמו כעדר הקצובות, שעלו מן-הרחצה:  שכולם מתאימות ושכולה אין בהם.
כאן המקום לציין כי לירחמיאל היה פטיש לשיניים, אך אותה יעלת חן מצאה חן בעיניו מפוזמקה ועד למחלפות ראשה.
כפי שאולי תיארתם לעצמכם, ירחמיאל לא היה דגול מרבבה והוא ידע זאת. הוא הרגיש כאלו כולו מזובב. תמיד היה לו נוח בכך, אך עתה התעוררה כמיהה בליבו לשאת חן בעיני הנערה.
בהגיעו הביתה, במקום לדמוך הוא פתח דפתר והחל לרשום דרכי פעולה אפשריות על מנת לזכות בבחירת לבו.
הוא שקל לדנג את זקנו, לסוך בשמן את שערו ואת עורו המסוטף ולהרכיב עדשות מגע צבעוניות בעיניו העלוטות אך ככל שחשב על כך יותר חדרה לליבו ההכרה כי יהיה עליו לגעת בצרורו הנקוב על מנת להפוך עורו וחברבורותיו.
ואכן תוך ירחים לא רבים השתנתה הופעתו של ירחמיאל מן הקצה אל הקצה. לשיערו הייתה צלהבת מסנוורת, שריריו תפחו והשתרגו מתחת למחלצותיו החדשות שנקנו אצל מיטב מעצבי האופנה. אפילו אנפילאותיו היו רקומות  משי טהור. גם את מגוריו הוא העתיק ללחודה מהודרת.
כל בר-בי-רב שראהו חולף ברחוב היה נעצר ומביט אחריו בהערכה.
אין זה המקום לפרט את הקורבנות הרבים שנאלץ ירחמיאל להקריב כדי לעלות מבירא עמיקתא לאגרא רמא, אך נוכל לרמוז כי בפלא היו מעורבים מעצבי שיער,יועצי אופנה, מכוני כושר ואף מנתחים פלסטיים.
כצעד אחרון בשינוי התדמית החליט ירחמיאל לשנות את שמו הבדוי ועתה הוא התהדר בשם בדוי חדש – "רם".
היום הגדול הגיע. רם ישב לו בבית הקפה האופנתי על שפת הים והמתין לבואה של אהובתו. והיא אכן הגיעה…. אמנם בצעדודים – אך הגיעה. והיא כמובן לא יכלה שלא להיעצר על יד כסאו ולבחון אותו במבט חודר.
רם נשם עמוקות ובסבס: "היי מותק! כאב לך כשנפלת מהשמיים?"
לא נותר לו אלא להביט בה מתרחקת דרך גנונית בית הקפה…
מוסר השכל: איסתרא בלגינא קיש קיש קריא
שבת שלום!
רשומה זו נכתבה במקור עפ"י הרעיון (או שמא עלי לומר האתגר) שהוצע לי ע"י LashonIvrit.  וברצוני להודות למילון אבן-שושן שבלעדיו לא הייתי מצליח לכתוב את הרשומה
והרשומה המומלצת היא – האופניים הצהובים שלי – בבלוג של יערה
מחסן מילים:
אץ קוצץ – כינוי ללשון קשה ומסורבלת שיש בה גיבוב מילים
צייקנות – קמצנות
ציימנות – סגפנות
ציף – צמר מרוט ומנופץ
טבעונאי – אדם האוכל אך ורק מזון לא מבושל ולא מעובד מן הצומח
בג – מנת אוכל
חררה – עוגה דקה ועגולה שנאפתה על גחלים
סחיש – ספיח מן הספיח, צמחים שנבטו ועלו מזרעי הצמחים שאף הם לא נזרעו
מדאורייתא – מן התורה
נש – אדם
בורדם – שלשול דם, מחלת מעיים

מרעין בישין – צרות ופגעים
בוקי סריקי – בקבוקים ריקים. בהשאלה – דברי הבל

אושכי בושכי – שתי מילות כישוף שמובנן לפי רש"י, יום ולילה. בהשאלה- קשקוש מילים
מרבק – מקום שכולאים בו בעלי חיים ומפטמים אותם
דברים בעלמא – דברים סתם
דוכי הגלים – קול התנפצות הגלים הגדולים בים
דודקגון – מצולע בן שתים עשרה זוויות
רואותיו – עיניו
יעלת חן – אשה יפה וחיננית
טירפון – שגעון, טרוף הדעת
עדר הקצובות – עדר כבשים המסודרים בשורות ישרות
שכולה אין בהם – אף אחת מהן לא חסרה
פטיש – נושא להערצה
פוזמק – כסות לכף הרגל ולחלק מן השוק
מחלפה – קווצה, מקלעת של שער הראש, צמה
דגול מרבבה – מצוין, נישא, נבחר (מעשרת אלפים)
מזובב – מגובב נקודות שחורות כעין כתמים של זבובים
לדמוך – לשכב, לישון
דפתר – מחברת, פנקס
לדנג – לצפות בדונג
לסוך בשמן – למרוח בשמן
מסוטף – מבוקע, מחוטט, מלא חטטים
עלוט – מוחשך, מוקדר
צרור נקוב – כינוי לארנק שאין בו כסף רב
צלהבת- ברק
מחלצה – בגד פאר, לבוש הדור
אנפילא – נעל גבוהה וחמה
לחודה – מעון נפרד, דירה יחידה שלא בבית משותף
בר-בי-רב – בן בית הרב, בן ישיבה, תלמיד
בירא עמיקתא – באר עמוקה
אגרא רמא – גג גבוה
צעדוד – צעד קטן
בסבס – דיבר בקול בס
גנונית – גינה, גן קטן
איסתרא בלגינא קיש קיש קריא – מטבע (בודדה) בכד קוראת: "קיש קיש"!