הפרעות אכילה ושאר ירקות

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על הפרעות אכילה, מוזרויות אכילה, השמנה, הרזיה ו- כמו שכתוב בכותרת – שאר ירקות.

התלבטתי אם אני רוצה לכתוב לנושא הזה… אני עדיין (בשעת תחילת הכתיבה) עדיין לא סגור על זה, אבל אם אתם קוראים כנראה שלא רק כתבתי אלא גם החלטתי לפרסם.

עד גיל 14 בערך הייתי ילד שמן. כזה עם כרס ושומנים מסביב. זה הפריע לי מעט בתור ילד, אבל לא עשיתי שום דבר בעניין.

היום אני יודע לומר שלא אכלתי יותר מדי, אבל היו לי הרגלים לא בריאים – לא אהבתי לעשות ספורט אלא העדפתי לקרוא ספרים (גם היום זה כך) ואכלתי יותר מדי פחמימות (בעיקר לחם ותפוחי אדמה) ומעט מדי ירקות.

אבל בסביבות גיל 14 חוויתי קפיצת גדילה שבזמן קצר פרסה את המשקל שלי לגובה… במשך כמה חודשים קצרים הוספתי לגובה שלי כ- 20 ס"מ והמשקל כנראה לא השתנה משמעותית.

לא שהפכתי לנער גבוה (וגם היום אני לא גבוה) אבל גבהתי ורזיתי משמעותית יחסית למה שהייתי קודם.

זה קרה קצת לפני שעברתי לתיכון – בו לא למד אתי אף אחד מהיסודי – וכך לראשונה בחיי נפטרתי מהדימוי של הילד השמן וגם לא הייתי הילד הנמוך בכיתה.

בשנים הבאות הייתי ממש רזה. וזה היה קצת מוזר במבט לאחור, כי לא שיניתי הרגלים כלשהם. עדיין לא אהבתי ספורט ועדיין אכלתי יותר מדי פחמימות.
אולי זה המקום להזכיר את הפרעת האכילה העיקרית שלי – ואולי היא קשורה למה שכתבתי עד כה – בערך מאותו גיל בו גבהתי ורזיתי הייתי צמחוני.  יש שיחשבו שרזיתי בגלל שהפסקתי לאכול בשר, אבל זה לא נכון – כי גם קודם לא אכלתי הרבה בשר (אני חושב שבבית אכלנו בשר פעם או פעמיים בשבוע בממוצע).

הרבה שנים הייתי צמחוני אבל בסוף(לפני כשמונה שנים) נשברתי והפכתי לטבעוני. כמו שכתבתי בעבר זה היה למעשה שינוי הדרגתי ולא מהפכני.

מתישהו גיליתי ששוב השמנתי. לא הייתי ממש שמן אבל בהחלט העליתי כ-5 ק"ג מיותרים. למדתי שככל שאנחנו מתבגרים הגוף צורך פחות קלוריות כך שלמעשה אם אנחנו ממשיכים לאכול אותה כמות קלוריות ולעשות אותה כמות של ספורט אנחנו נשמין…

אז התחיל מאבק מסוים בחמישה ק"ג המיותרים האלה. מאבק שאני ממשיך להיכשל בו…

 עשיתי כל מיני פעילויות שונות ומשונות במטרה לרזות.

הייתה תקופה שהייתי יוצא לריצה של 4 ק"מ שלוש פעמים בשבוע. זה גרם לי להרגיש טוב עם עצמי, אבל בשלב מסוים התחילו לי כאבי ברכיים וויתרתי על הרעיון.

החלפתי את הריצה בהליכה ועם השנים החמרתי עם עצמי בנושא. מאז שגיליתי את אפליקציית google fit–  לפני כשנתיים, קבעתי לי יעדי הליכה ואני עומד בהם כמעט תמיד – לפחות 6,000 צעדים ו-20 דקות של הליכה מאומצת ביום.

אבל אני לא מרגיש שזה משפיע עליי ממש… אני לא משמין אבל גם לא מרזה.

הייתה תקופה שהחלטתי לא לאכול סוכר – כלומר לא לאכול מוצרים עם סוכר מוסף (עוגות, עוגיות, שוקולד… אבל כן פירות וריבות ללא סוכר). עמדתי בזה יפה כמה חודשים, אבל לא הרגשתי השפעה כלשהי על הבריאות או על המשקל שלי. לאט לאט התחלתי להישבר – החלטתי שזה בסדר לאכול קוביית שוקולד פעם בשבוע ואז פעם ביום… בקיצור חזרתי לאכול סוכר.

לפני כשלוש – ארבע שנים שמעתי הרצאה בעבודה מרופא שמאמין גדול בהפחתת פחמימות ובעיקר מוצרים מקמח. הרעיון מצא חן בעיניי (בלי החלק של לאכול הרבה שומן ובשר)  והפחתתי משמעותית את כמות הפחמימות שאכלתי. מלחם התנזרתי כמעט לחלוטין ואת כמויות האורז ותפוחי האדמה צמצמתי.

זה עבד לא רע ותוך זמן קצר יחסית רזיתי באופן נראה לעין, אבל אז התחלתי לסבול מצרבות קשות.  גיליתי שאכילת לחם עוזרת נגד צרבת וחזרתי לאכול לחם…

מתישהו בתחילת 2022, בעקבות שיחה עם חבר לעבודה, החלטתי לא לאכול אחרי שמונה בערב. בסך הכל רעיון הגיוני. הצלחתי לעמוד בכך במשך כמה שבועות או אולי אפילו חודשים, אבל שוב לא הרגשתי השפעה כלשהי וויתרתי.

אני יודע שיש לי לפחות בעיה אחת עם אוכל. אולי שתיים, או שלוש: אני אוכל גם כשאני לא רעב, כי האוכל פשוט שם, אני חוטא מדי פעם בבולמוסי אכילה  כשאני פתאום מרגיש צורך במשהו מתוק ואוכל שוקולד או ופל או שניים או שלושה ואז מרגיש צורך באוכל מלוח או חריף וחוזר חלילה ולפעמים אני מרגיש צורך לאכול כי אני מרגיש מתוסכל או עצוב או כועס והאוכל מנחם אותי.

לפחות יש לי יתרון אחד בכך שאני טבעוני – יש לי פחות פיתויים מהסביבה. לדוגמא, יש לי סיבה טובה לא לאכול מהעוגות שאנשים בעבודה מביאים לכבוד ימי ההולדת שלהם או לחגיגות אחרות. אבל אם האוכל טבעוני אני מרגיש מחויב לאכול…

בסך הכל המצב לא נורא. כל עוד אני סובל מחמישה ק"ג מיותרים (פלוס מינוס – אני לא מאלה שנשקלים כל יום ואפילו לא כל חודש) אני חושב שהמצב לא נורא. אנשים רבים המכירים אותי חושבים שאני רזה. אני יודע שאני לא באמת רזה ומשתדל לא להפוך לשמן.

והרשומה המומלצת היא – חידון יבשים – בבלוג של עננת (יש גם פתרונות ברשומה שפורסמה אחר כך)

החלטות לשנה החדשה – סיפור לשבת ולשנה החדשה

כמו בסיום כל שנה, שרה (שם בדוי) הקדישה לא מעט זמן במחשבה על החלטות לשנה החדשה. אמנם זה לא היה מנהג ישראלי נפוץ, אבל שרה התגוררה זמן מה בארצות הברית של אמריקה והרעיון של קבלת החלטות לשנה החדשה (New Year Resolutions) מצא חן בעיניה.

שרה התייחסה מאוד ברצינות לנושא והתחילה לחשוב עליו כבר בתחילת דצמבר.
עם השנים המשימה הפכה לקשה יותר: מצד אחד רוב ההחלטות הטובות כבר התקבלו בשנים קודמות, מצד שני הכשלון ביישום חלק (גדול) מההחלטות ריפה את ידיה של שרה מקבלת החלטות חדשות.

כמה פעמים אפשר להחליט כי בשנה בחדשה היא תאכל אוכל בריא יותר ותעשה יותר ספורט? אחרי השנה החמישית זה ממש התחיל להימאס עליה.

להמשיך לקרוא החלטות לשנה החדשה – סיפור לשבת ולשנה החדשה

המונדיאל הראשון

אחרי שנים רבות בהן לא עקבתי כלל אחרי המונדיאל, החלטתי שהגיע הזמן להדביק את הפערים. נמאס לי לא להיות מסוגל להשתתף בשיחות במשרד ובארוחת הצהריים, לא לדעת מה לענות לשאלה – "ראית את המשחק?" ולא להבין למי יש סיכויים טובים יותר לזכות בגמר.

אמנם הצלחתי להסתדר איכשהו: ידעתי לדקלם סיסמאות בנוסח "הכדור הוא עגול", "כדורגל משחקים 90 דקות" ו-"צריך לפטר את המאמן" ולפעמים כששאלו אותי אם ראיתי את המשחק עניתי: "הם היו ממש טובים!" ולרוב זכיתי להסכמה, אבל חששתי שהבלוף ייחשף במוקדם או במאוחר. להמשיך לקרוא המונדיאל הראשון

בניגוד לאחרים, אני לא אוהב פקקי תנועה

היום, בעומדי בפקק הקבוע של הבוקר בכביש 4 (שאבא של אשתי מכנה "מגרש החנייה הארוך ביותר במדינה") חשבתי לי שאני לא אוהב פקקי תנועה. פשוט לא אוהב אותם.
אולי זה עוד משהו דפוק אצלי ואולי סתם הנטייה שלי לשחצנות. אם פקקי התנועה טובים לכולם, למה דוקא אני לא נהנה מהם?
לרגע אחד עלתה בי ההשערה כי יש בודאי בין אלפי הנהגים בפקקים עוד כמה שלא כל כך נהנים. אבל אם זה כך, מה גורם לכולם לצאת מהבית בשמונה בבוקר ולהזדחל לאיטם בקופסת פח גדולה ששוויה עשרות אלפי שקלים ויותר לאורך קילומטרים רבים?
פקקי תנועה הם כמו מזג האוויר… כולם מדברים עליהם ואף אחד לא עושה שום דבר בנידון. הרי אם באמת הייתי רוצה לעשות משהו, אולי פשוט הייתי מוותר על הנסיעה במכונית ולוקח רכבת. גם חוסך לי את התסכול שבפקק, גם מפנה מכונית אחת מהדרך, וגם חוסך בזיהום האוויר.
ואפילו פתחו תחנת רכבת במרחק 5 דקות הליכה מהבית שלי לפני שנה או שנתיים…
הבעיה היא שאני יודע חשבון. 5 דקות הליכה לתחנה + 5 דקות המתנה לרכבת + 20 דקות נסיעה ברכבת + 20 דקות הליכה מתחנת היעד לעבודה = 50 דקות בסה"כ. ואילו במכונית שלי, בפקקים, אני מגיע בד"כ לעבודה תוך 30-40 דקות.
שלא לדבר על הדרך חזרה, שאותה אני עושה בד"כ ב-20-25 דקות במכונית (ואותם 50 דקות ברכבת)
ומה לגבי אוטובוס? בדקתי גם את האופציה הזאת. לאוטובוס לוקח 50 דקות בלבד להגיע מהבית שלי לעבודה -אלא אם יש פקקים. והוא גם עובר בתדירות מאוד נוחה – שלוש פעמים בבוקר ופעמיים אחרי הצהריים.
אז אני יושב במכונית שלי, ובעצם מצבי לא רע בכלל. יש לי מזגן (שאפילו לא צריך ב"חורף" הזה) ויש לי רדיו וכמובן יש לי טלפון נייד (עם דיבורית) שאפשר לנצל כדי להציק לאנשים שכבר הצליחו להגיע לעבודה (איך אמרו בפרסומת של פלאפון לפני הרבה זמן? "להפוך שעה אבודה לשעת עבודה". הם רק לא חשבו על אלה שכבר הגיעו לעבודה והעמיתים שלהם מצליחים להפוך להם את שעת העבודה לשעה אבודה…).
ולא לשכוח – יש לי אף שאפשר לחטט בו, אם אני רוצה להצטרף לספורט הלאומי של ישראל בפקקים. אבל ספורט מעולם לא היה כוס התה שלי…
אחרי שגמרתי להציק לכל האנשים שאני מכיר (לשלושתם) ועניתי לשתי טעויות במספר (משה מבנק דיסקונט בפולג דוקא נשמע לי סימפטי, אבל האובר-דרפט שלי מספיק לי – אני לא צריך גם את זה של נדב) הדלקתי את הרדיו. לגלגל"צ יש רשימת השמעה מאוד מוצלחת. היא קולעת לטעם של כולם בארץ – אבל לא כולם בבת-אחת. פירוש הדבר הוא שעל כל שיר שאני אוהב יש אחד שאני לא אוהב ואחד שאני ממש לא סובל. בגלי צה"ל מדברים כל הזמן. החדשות רק מגדילות את הדיכאון. עוד פעם ברק או נתניהו? לכל התחנות האחרות אי אפשר להקשיב יותר מעשר דקות בלי לעבור למקבץ פרסומות קצר. או ארוך. אני לא יודע מה איתכם, אבל אני לא מסוגל לקרוא ספר ששמעתי עליו פרסומות ברדיו. וגם לטלפנים של ביטוח ישיר אני לא מאמין…
בקיצור, ההאזנה לרדיו הופכת לזיפזופ מהיר בניסיון להתחמק מהפרסומות, הברבורים והשירים שאני לא אוהב. אמנם על הכביש אני לא עובר 20 קמ"ש, אבל ברדיו אני יכול להחליף שש תחנות בדקה!
ומה שמשותף לכל התחנות זה התשדירים של האגודה למלחמה בדרכים (או בשמה הפחות ידוע "הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים") "אתה נוסע במכונית החדשה…" (לא כל כך… כבר תיכף בת שלוש. עושה רושם שחצי מהמכוניות מסביב חדשות יותר), "מכוון את הGPS " (אבל אין לי! אני  לא צריך קול מסונתז שיסביר לי איך לנסוע מהבית לעבודה) "רק אל תשכח!" (כאן הקול הופך מנינוח למאיים. אני מתחיל להילחץ. מה כבר שכחתי?) "אל תוריד את העיניים מהכביש!" (אפילו אם נמאס לי מהפגוש של המכונית שלפניי?) ואז שורת המחץ – "גם יום חלום יכול להיהפך לאסון!" אבל מתי כבר יהיה לי יום חלום? אולי אם הייתי נשאר בבית במקום להצטרף לפקק הייתי יכול לחלום עוד קצת ולא הייתי חווה את האסון המכונה-  "להלן מצב התנועה בכביש" (הפסקה) "4" (הפסקה) "לכיוון" (הפסקה) "דרום" (הפסקה) "מצומת" (הפסקה) "רעננה" (הפסקה) "למחלף" (הפסקה) "מורשה" (הפסקה) "חל עומס קל".
כן, שכחתי לציין שגם אני מכור לדיווחי התנועה. (מילא אני… הילדים שלי כבר מדקלמים במקהלה עומסים נבחרים)
אפילו שכבר בחרתי באיזה דרך לנסוע, ואין לי שום אפשרות להתחרט, אני מקשיב לדיווחים בגלגל"צ כל רבע שעה, ולמוקד התנועה של קול ישראל ולשירותים המסחריים של החברות הסלולאריות. אולי זה עושה לי טוב לדעת שגם הכביש השני פקוק. ואולי זה היצר התחרותי שלי – אם שסק תיזמנה 15 דקות מרעננה למורשה, האם אצליח להשיג אותה או אפסיד במירוץ?
זהו. הגעתי למורשה. עכשיו רק נשאר לחכות שני רמזורים ולטוס קילומטר וחצי במהירות מסחררת של 100 קמ"ש לכיוון הפקק הבא.
מחר יהיה זה יום חדש, ומה אפשר מיום חדש עוד לצפות? כנראה לעוד פקק…

להמשיך לקרוא בניגוד לאחרים, אני לא אוהב פקקי תנועה