בלוגנאורי – השבוע השני

בעקבות התגובות המעודדות בשבוע שעבר, גם השבוע אני מפרסם רשומה מרכזת של כל נושאי

בלוגנאורי – bloganuary  – של השבוע שעבר.

הנושאים כמובן כתובים באנגלית, להלן הנושאים בתרגום חופשי (ולא לגמרי מדויק) ומה שיש לי לכתוב עליהם:

• כמה רחוק מגיע עץ המשפחה שלך?

שאלה מצוינת. מצד אמי, לא כל כך רחוק.. כמה דורות אחורה. אבל מצד אבי, זה סיפור אחר.  אבי בא ממשפחה חסידית והוא צאצא של האדמו"ר מלעלוב.  דודו של אבי, משה יאיר וינשטוק פרסם ספר על תולדות המשפחה בו הוא הגיע מהדור של אבי אחורה עד… אדם הראשון. כן, לא פחות. אז עץ המשפחה שלי מצד אבי מגיע הכי רחוק שאפשר.

האם אני מאמין בדיוק של העץ הזה? לא כל כך… אבל לפחות כמה וכמה דורות אחורה הוא נראה נאמן למציאות.

אגב, מכיוון שאני מיוחס ישירות לאדם הראשון, אני מאמין שאתם הקוראים קרובי משפחה שלי.

9.1  מהי המתנה שקיבלת הזכורה לך ביותר

טוב, אני לא חושב שיש מתנה שקיבלתי שהיא "הזכורה לי ביותר". אבל בכל זאת אציין כמה שזכורות לי יותר מאחרות. יום הולדתי ה-22 היה יום ההולדת הראשון שלי בתור בן הזוג של עננת.  ליום ההולדת הזה היא ארגנה לי משחק "מחפשים את המטמון" עם חידות היגיון משעשעות וכמה מתנות קטנות. המשחק היה מתנה מצוינת ממנה נהניתי מאוד. לעומת זאת ב- "ולנטיין דיי" של 1998, כשגרנו בארה"ב היא הגישה לי ארוחת בוקר למיטה שהייתה פרוסת לחם חתוכה בצורת לב ומרוחה בריבה אדומה ❤

עוד מתנה שאני זוכר היטב היא ליום הולדתי ה-50 – אחי, שהיה אז מעצב גרפי (והיום ד"ר לאמנות) הכין תמונה שלי משולבת עם הברק על פניו של דיוויד בואי מעטיפת האלבום aladdin sane.  עד היום התמונה הזאת היא תמונת הרקע שלי בטלפון ותמונת הפרופיל שלי בוואטסאפ.

(התמונה מויקיפדיה והיא לא זאת שאחי הכין…)

10.1 האם יש ספר ששינה את חייך?

ספרים באופן כללי שינו את חיי או אולי יותר השפיעו על חיי. מגיל צעיר התחלתי לקרוא ועד היום אני קורא לא מעט. היו ספרים או סופרים שהשפיעו עליי יותר מאחרים (כמו שהזכרתי בעבר  אפשר למנות את ספרי אפרים קישון לצד שר הטבעות ומדריך הטרמפיסט לגלקסיה בין הספרים האהובים עליי). קשה לי לדמיין את חיי ללא ספרים אבל אני לא חושב שיש ספר מסוים שממש שינה את חיי.

11.1 איך אתה מגדיר הצלחה

שאלה קשה. בתרבות המערבית (בה אני חי) לרוב מקובל לזהות הצלחה כהצלחה כלכלית. אדם מצליח הוא אדם שמרוויח הרבה כסף (או שסתם יש לו הרבה כסף). אני באופן אישי לא מתנגד שיהיה לי הרבה כסף, אבל אני לא חושב שבכך אני מודד הצלחה. נראה לי שאני מרגיש מצליח כשאני מרגיש מוערך – אם אני מקבל מחמאות על עבודתי, הכתיבה שלי, תבשיל שהכנתי או כל דבר אחר שהשקעתי בו אני מרגיש מצליח. אוסיף הסתייגות קטנה – אם אני מקבל מחמאות שאני לא חושב שאני ראוי להן, אני לא ממש מרוצה (או מרגיש שהצלחתי).

12.1 איזה מטלה (או עבודה בבית?) היא המאתגרת ביותר מבחינתך?

המילה באנגלית הייתה CHORE  שבתרגום לעברית יהפוך לדעתי למטלה או משימה אם כי ראיתי כעת גם את התרגום "עבודה שגרתית". בד"כ באמריקאית הכוונה במילה זאת לעבודות בבית כמו שטיפת כלים או ניקוי אבק.
אם מסתכלים על המילה במובן האמריקאי אני חושב שהמטלות שמאתגרות אותי יותר מאחרות הן ביצוע כל מיני תיקונים בבית כמו החלפת ברז לדוגמא. אני מצליח לעשות זאת, אבל הרבה פעמים אני מסתבך יותר ממה שחשבתי שיקרה והמטלה הופכת למאתגרת של ממש.

13.1. אם היו לך מיליארד דולר, איך היית מוציא אותם?

מיליארד דולר זה סכום אגדי של ממש… יש לי בראש רשימה מסודרת של דברים שאעשה אם אזכה ב-40 מיליון שקלים – אתפטר מהעבודה, אקנה דירות לילדים שלי ובית נחמד בשבילנו, אסייע בכסף לקרובי משפחה, אקנה מכונית מוצלחת יותר, אסע יותר לחו"ל. אבל מיליארד דולר??? קשה לי לומר מה אעשה בסכום גדול כל כך, אבל נראה לי שבחלק מהכסף אשתמש לקניית שטח אדמה גדול בארץ או אולי בחו"ל (או אולי גם וגם?) ואהפוך אותו לשמורת טבע.

14.1 מהי דרך הנסיעות המועדפת עלייך

המילה באנגלית פה היא TRAVEL  – כלומר בעיקר לטייל. עננת אומרת שהדרך המועדפת עליי היא לא לנסוע אלא להישאר בבית, אבל אני לא חושב שאני מסכים. נראה לי שהדרך המועדפת עליי ביותר לטייל היא ללכת ברגל. אני אוהב ללכת ברגל ואם מדובר במרחק סביר אעדיף ללכת ברגל מאשר לנסוע. אבל מכיוון שלרוב יעדי הטיול אני לא יכול להגיע ברגל, במקום השני יהיה לנהוג ברכב שלי. למרות שזה לא מאוד אקולוגי, זה נותן לי עצמאות רבה – יכולת להחליט מתי לעצור להפסקה, באיזה דרך לבחור, מתי לצאת (אבל לא מתי להגיע) וגם איזה מוזיקה לשמוע בדרך 😊

והרשומה המומלצת היא – בוקר חדש בעידן של פרישה – בבלוג של אמנות ויצירה כתרפיה לנשמה

סיפור ספרותי לשבת

בדרך לעין חרוד פגשתי את מיכאל שלי. מאוד שמחתי לראותו כי לא נפגשנו כבר המון זמן. לא זכרתי מתי בפעם האחרונה נפגשנו – הרגשתי כאילו עברו כבר מאה שנים (של בדידות) מאז פגישתנו האחרונה.
חיבקתי אותו בחום והצעתי שאם יש לו זמן נשב לדבר קצת. הוא הסכים בשמחה רבה (שקצת הזכירה לי את דודי שמחה). לא רחוק משם ראיתי פאב בשם המסקרן "אהובת הקצין הצרפתי" אז התיישבנו שם על כוס בירה והתחלנו לדבר על מה שעבר עלינו מאז פגישתנו האחרונה.

מיכאל סיפר לי על הילדות שלו. למעשה הן כבר לא ילדות (האם קיים דבר כזה כמו קץ הילדות?) אלא ממש נשים קטנות.
פתאום הוא הרצין ואמר לי שאנני, הגדולה, סובלת מאנקת גבהים.
אמרתי לו שהוא ודאי מתכוון ל-"פחד גבהים", אבל הוא התכוון למה שהוא אמר: אנני, שמאוד אוהבת לקרוא, קוראת כעת את "אנקת גבהים" ומזדהה יותר מדי עם הגיבורים לדעתו. הוא היה עסוק בשאלה כיצד לעזור לה להתמודד עם הספר.

אמרתי שלדעתי הוא צריך לתת לה להתגבר על הספר בעצמה. סיפרתי לו איך אני מאוד הושפעתי פעם מהספר "אייבנהו" אבל בסופו של דבר הספר פשוט חלף עם הרוח.
האמירה שלי לא ניחמה אותו. הוא אמר ש"אייבנהו" הוא ממש יריד ההבלים בהשוואה ל"אנקת גבהים" והוא חושש שבתו יותר מדי מרוכזת בספר. לדעתו היא מזניחה את עצמה: אם לא הייתה שקועה כל כך בקריאה היא הייתה יכולה להיות מלכת היופי של ירושלים, אבל כרגע היא יותר נראית כמו אסופית מוזנחת.

לא כל כך אהבתי את הכיוון של השיחה. בתור חובב ספרים מושבע תמיד העדפתי חובבות ספרים על מלכות יופי. למעשה, אפילו בתקופה בה הייתי חבר במועדון גרנזי לספרות ופאי תפודים העדפתי באופן ברור את הספרות על פאי קליפות התפודים. תיאורטית העדפתי גנבת ספרים על קוסם מארץ ים.

אמרתי לו שהוא צריך לשמוח על כך שבתו אוהבת ספרים ואינה עוסקת בתעלוליה של ילדה רעה כמו בנות אחרות. הוא נאנח והודה שהחשש האמיתי שלו הוא שאנני לא תמצא שידוך הולם. אמרתי לו שזאת לא בעיה משמעותית ואני בטוח שבסופו של דבר היא תמצא את אהבת חייה (אולי זה יהיה בחור בשם ציון ואז זאת תהיה אהבת ציון) אבל אם הוא רוצה לזרז את העניינים הוא יכול לקחת אותה למסע תענוגות בארץ הקודש או אפילו למסע תענוגות אמיתי בארץ הקודש.

רציתי להחליף נושא אז התחלתי לספר לו על מעשה בטבעת ועל האמריקאי השקט שמצא אותה.
הוא בהחלט התעניין בסיפור אבל מאוד לא התרשם מדמותו של האמריקאי: לדעתו היה לו לב של כלב, או אולי אף גרוע מכך הוא היה אדם בן כלב. שאלתי בחיוך אם לדעתו הוא היה הכלב היהודי והוא ענה לי שבעצם הסיפור כולו יותר הזכיר לו את המקרה של הכלב בשעת לילה מאוחרת.

אגב שעת לילה מאוחרת, מיכאל הודיע לי שכבר מאוחר והוא צריך לצאת לדרך. התפלאתי על כך כי מבחינתי היום איננו כלה, אבל מבט חטוף בשעון הקסמים הוכיח לי כי הייתה זאת כבר שעת העכביש.

ביקשתי ממיכאל שימסור ד"ש למר מאני, לנערה מהדואר ולזקן בן המאה אבל הוא בישר לי שאותו זקן בן המאה יצא מהחלון ונעלם ובמקומו גר כעת בדירה להשכיר איש ושמו אובה.
הבטחנו זה לזה להפגש שוב בקרוב (אולי כבר בשש אחרי המלחמה, כדברי החייל האמיץ שוויק)  ומיכאל העמיס את שנים עשר הכסאות שלו ויצא לדרכו. נעלתי את נעלי הסוכרייה שלי ויצאתי גם לדרכי.

  מוסר השכל:  ספר – זה כל הסיפור

שבת שלום!

אני מניח שלא צריך להסביר את הרעיון בסיפור זה. מקווה שנהניתם לקרוא. (אני יודע שאני אוהב לקרוא).

והרשומה המומלצת היא – הר השלג של דרקון הירקן – בבלוג של adiad

ספרים מעוררי תאבון – סיפור לשבת ולשבוע (או חודש) הספר

בוקי (שם בדוי) היה סופר מתחיל במדינת ישראל (הלא בדויה). כידוע לכולם, להיות סופר מתחיל במדינת ישראל זה ממש לא קל. מעבר ליכולת הכתיבה כדאי לסופרים המתחילים להיות מאוד נחושים או לחילופין בעלי אמצעים.

בוקי בהחלט היה נחוש ולמרבה השמחה עמדו לרשותו גם אמצעים (כלומר כסף) שאפשרו לו לפרסם ספרים על חשבונו, אך לעומת זאת הוא לא היה לגמרי בטוח בכישרון הכתיבה שלו. הוא כתב לא מעט סיפורים קצרים ומעט שירים, אבל בליבו פנימה הוא ידע שגם אם יפרסם על חשבונו ספר שיאגד את סיפוריו, סיכוייו למכור אותו הם לא גבוהים.

שרביט הספרים האהובים עליי

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על הספרים האהובים עלינו.

הרעיון להבנתי הוא לספר על עשרת הספרים האהובים עליי ביותר ומדוע אני אוהב אותם. זה לא פשוט מבחינתי… אני קורא לא מעט (יחסית לאדם עסוק) ויש הרבה ספרים שאהבתי. אני קורא לא מעט ז'אנרים שונים – רומנים, מד"ב, פנטזיה, הומור, מתח – ואני מוצא ספרים יותר טובים ופחות טובים בכל אחד מהם.

לפעמים יש ספרים שנראים לי מאוד טובים בזמן הקריאה אבל שנים אחר כך אני מגלה שאני בקושי זוכר מה העלילה שלהם. דוגמא לספר כזה היא "אדם בן כלב" של יורם קניוק שאני זוכר שמאוד השפיע עליי כשקראתי אותו לפני כשלושים שנה (אולי יותר?) אבל אני בקושי זוכר את העלילה.

לפעמים אני חושב שספר הוא מאוד טוב, אבל בדיעבד אני משנה את דעתי עליו. כך קרה לי עם "כמעיין המתגבר" של איין ראנד שקראתי בסביבות גיל 20 וחשבתי שהוא נהדר – שקעתי בספר ומאוד הזדהיתי עם הגיבור אבל לאחר זמן מה הגעתי למסקנה שהספר למעשה דמגוגי וגרם לי להזדהות עם דמות שלמעשה אני לא מסכים איתה.

בכל זאת ניסיתי לאסוף את הספרים שאני יותר אוהב. יש לי הרבה יותר מעשרה אבל חלקם הם למעשה סדרות או כל הספרים של סופר מסוים שאני אוהב כך שלמעשה ברשימה יש יותר ממאה ספרים…

הנה הם, ללא סדר מיוחד:

אוטוביוגרפיה של מישהו אחר– סיפור לשבת

אוטו (שם בדוי כמובן) רצה להיות סופר כבר מגיל צעיר מאוד. בעצם, לדעתו, זה לא היה רצון אלא פשוט ייעוד. הוא היה מיועד להיות סופר. ולא סתם סופר, אלא סופר מאוד מצליח שמרוויח המון כסף. כזה שספריו מעובדים לסרטים ומתורגמים לכל השפות המדוברות בעולם (וגם לכמה שכבר לא מדוברות).

כבר בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי כתב אוטו מספר לא קטן של סיפורים (לצד מספר קצת פחות לא קטן של שירים). עולם המבוגרים (כלומר ההורים והמורים של אוטו) קיבלו את הסיפורים בשמחה והחמיאו מאוד לאוטו על כשרונו הגדול.

האריה שאהב תות (גרסה אלטרנטיבית)

ארי (שם בדוי) היה אריה אפריקאי צעיר ומגודל שנולד וגדל כל חייו בספארי שברמת גן. באופן עקרוני הוא היה אריה מאושר: הוא בילה את רוב חייו בשינה, מוקף בלביאות שהעריצו אותו (בכל אופן כך הוא חשב) והוא קיבל את ארוחותיו בזמנים קבועים ובשפע.

אבל דווקא אותן ארוחות היוו בעיה מסוימת. הן כללו רק בשר. הרבה בשר ורק בשר. ואפילו לא בשר צלוי, מטוגן או מבושל! הארוחות התבססו על בשר נא.

אמנם ארי שמע הרבה על נפלאות תזונת הפליאו, אבל מצד שני הוא התעניין גם בתזונה טבעונית וגם בתזונה המבוססת על ג'אנק פוד.

איך להירדם מהר

יש אנשים שלא מצליחים להירדם מהר. לא ברור לי כיצד זה ייתכן, אבל שמעתי על לא מעט אנשים שקשה להם להירדם. הם מתהפכים במיטה מצד לצד, הולכים לשירותים, שותים מים, מסתכלים בשעון ולא נרדמים.

לי זה מעולם לא קרה. אני אמנם לא אדם מושלם, אבל בתחום ההירדמות אין לי כל בעיה. מרגע שאני רוצה להירדם ועד שאני שקוע בשינה עמוקה עוברות לכל היותר כמה שעות חטופות (וגם זה רק במקרים קיצוניים).

אגב, בלי קשר ישיר לנושא הרשומה – כשציינתי שאני לא אדם מושלם לא התכוונתי לגרום לקוראיי לחשוב שיש לי חסרונות רבים.

כמו לכל אדם, גם לי יש כמה חסרונות. בעצם הרבה פחות חסרונות מאשר לאדם הממוצע.

אני (כידוע לכל מי שפגש אותי או קרא בבלוג שלי או לא זה ולא זה) חכם, שנון, זריז, גבוה, יפה, מקסים, בעל משקל אידיאלי, בעל אידיאלי, אבא אידיאלי ובלוגר אידיאלי. אני מאוד מצליח בכל מעשה ידיי וגם מאוד צנוע.

היה היה בית ספר – סיפור לשבת

"אמא" – שאלה טלי (שם בדוי) את אמה – "למה קוראים לבית ספר בית ספר?"
אמא של טלי (ששמה הבדוי היה טליה, אבל כולם קראו לה פשוט 'אמא של טלי') לא ידעה מה לענות. מאיפה השאלה הזאת הגיעה כעת???

"את יודעת מה זה בית, טלי" –התחילה אמא לענות – "ואת בטח יודעת מה זה ספר. אז…"
טלי קטעה את אמא ואמרה – "בית זה קל! בית זה המקום שבו אנחנו גרים. ספר זה קצת יותר קשה, אבל אני חושבת שלמדתי על זה…"
אמא הסתכלה על טלי שהייתה שקועה במחשבות עמוקות. אחרי שניות ארוכות שנדמו כדקות טלי חייכה ואמרה: "ספר זה כמו סיפור! למדתי בהיסטוריה שפעם הסיפורים היו משהו שאפשר ממש להחזיק ביד ולזה קראו ספרים!"

ספר הספרים (סיפור לשבת)

ספיר (שם בדוי), היה סופר מצליח יחסית (פרסם כבר 3 ספרים, אבל כולם על חשבונו), דוקטור לספרות שלימד במכללת שמן-קיק (לא במכללת ספיר. ולמען הסר ספק – מכללת שמן קיק לא הייתה ממוקמת ביצהר) וגם היה מבקר ספרות שפרסם ביקורות נוקבות וקטלניות (אבל בשם בדוי אחר).

החיים של ספיר היו בסך הכל מאושרים למדי, פרט לכך שהוא היה תמיד אומלל. הוא היה עסוק בלקנא בסופרים מצליחים ממנו ולמרות שהוא היה בטוח שכתוצאה מכך הוא יהפוך לחכם יותר הוא לא ראה כל הוכחות לכך שזה קורה.

עיקר האומללות שלו נבעה ממצבו הכספי: ספיר היה באוברדראפט תמידי וחי מן היד אל הפה. המכללה בה לימד שילמה לו שכר מינימום. שכר סופרים הוא לא ממש קיבל וההוצאות שלו (בעיקר על הדפסה והוצאה לאור של ספרים) היו גבוהות מאוד.

מה היה קורה אילו? הרהורים בעקבות הסרט Yesterday

בשבוע שעבר ראינו את הסרט החדש – YESTERDAY. בלי להיכנס ליותר מדי ספוילרים, ובלי לגלות פרטים שלא מופיעים בטריילרים, הסרט מספר על בחור שאיכשהו מוצא את עצמו בעולם בו לא קיימים (ולא היו קיימים) הביטלס ושיריהם. הגיבור, שבמקרה יודע לנגן ולשיר, 'כותב ומלחין´ את שירי הביטלס וזוכה להצלחה.

בסרט (שעננת ואני מאוד נהנינו בו וממליצים עליו לפחות לחובבי ביטלס) הגיבור נתקל גם בעוד דברים שנעלמו מהעולם. לא אתן פה דוגמאות (כדי להימנע מספוילרים), אבל גם דברים אלה יכולים היו להוות כר נרחב לפעילות עבור הגיבור – בהתבסס על ידע שיש לו אך לא קיים עבור כל אדם אחר בעולם.

 

הרעיון הוא לא מאוד מקורי – הוא מופיע בספרים כמו "ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור" , שם נער (או בחור) אמריקאי מוצא את עצמו בעבר הרחוק בחצר המלך ארתור ומשתמש שם בידע של זמנו כמו למשל איך לבנות אופניים.

 

מעבר לכך שנהניתי מהסרט, הוא גרם לי לחשוב: אם באופן פלאי הייתי מגיע בעצמי לסיטואציה של הגיבור, האם הייתי יכול להפיק מכך משהו?

מכיוון שאינני יודע לנגן ו/או לשיר, לא הייתי יכול לעשות הרבה עם ידיעותיי בשירי הביטלס (כן, הייתי יכול לכתוב את המילים מחדש ולחפש מישהו שילחין אותן, אבל יש לי הרגשה שהמילים בלבד לא היו זוכות להצלחה גדולה במיוחד).

 

נניח שהייתי מתגלגל לעולם בו לא הייתה מתקיימת יצירת מופת ספרותית כלשהי – לדוגמא "האמן ומרגריטה" מאת בולגקוב (ספר מאוד אהוב עלי). נניח שהייתי מסוגל לשחזר יצירה זאת מהזיכרון ולכתוב אותה מחדש ברמה שלא הייתה מביישת את המקור.

האם הייתי זוכה להצלחה עם כתב היד הזה?

לא בהכרח.

ידוע שהרבה יצירות מופת, או לפחות ספרים מפורסמים, לא בהכרח הצליחו מיד. רק לאחרונה למדתי (מהבלוג של דני קרמן) שכתב היד הראשון של שרלוק הולמס נדחה שלוש פעמים לפני שהתקבל לפרסום.  דוגמא מפורסמת מהשנים האחרונות (יחסית. אני מזדקן) היא של ספרי הארי פוטר שזכו להצלחה כבירה בעולם, אבל בתחילה הסופרת לא הצליחה למצוא הוצאה לאור שתפרסם את הספר. עם קצת חוסר מזל, סדרת הספרים הזאת הייתה ידועה רק למשפחתה הקרובה של רולינג.

 

אז מה כן הייתי יכול לעשות בעולם בו יש לי ידיעות שלא נמצאות ברשותם של אחרים? לא הייתי יכול להמציא סמארטפונים – אין לי את הידע הטכני הנדרש. אני לא בטוח שהייתי מצליח להמציא את האופניים (כמו בדוגמא של "ינקי בחצר המלך ארתור" שהזכרתי קודם) אם כי אני מבין קצת את דרך פעולתם ואולי בעזרת בעלי מלאכה מוכשרים הייתי מצליח להגיע למשהו. (אבל אופניים חשמליים?  ממש לא.)

 

בקיצור, מאוד נוח לי לחיות בעולם המודרני בו יש סמארטפונים, אופניים (גם חשמליים, אם כי זה פחות נוח), שירי ביטלס וספרים כמו "האמן ומרגריטה" ו-"הארי פוטר", אבל אין לי מספיק ידע או יכולת לשחזר אותם אם יהיה צורך בכך.

 

יש ציטוט מפורסם של סר אייזק ניוטון – "אם הרחקתי לראות, הרי זה משום שעמדתי על כתפיהם של ענקים" – כלומר שהתגליות והתובנות שלו היו מבוססות על תגליות ותובנות של מדענים בדורות קודמים ואם הוא היה צריך להתחיל מאפס הוא ודאי לא היה מגיע למה שהוא הגיע.

אני בינתיים יצרתי בערך אפס, אז אני בהחלט מקווה שלא אצטרך להתחיל מאפס.

 

ואני ממליץ על הסרט YESTERDAY!

 

וגם על הרשומה (למבוגרים בלבד) – חוויית המין הראשונה שלי במציאות מדומה – ומה היא יכולה ללמד אותנו על העתיד  – בבלוג של רועי צזנה