ההצטננות – סיפור לשבת

הצטננתי. זה לא סיפור גדול. אפילו לא סיפור. קורה לכל אחד – והרבה פעמים במהלך חייו.
אני לא מהמפונקים או המתפנקים. אני לא מתרגש מהצטננות קטנה. קצת נזלת, קצת שיעולים, קצת עיטושים, קצת כאב גרון… אף אחד לא מת מזה.

בסה"כ צריך לקחת אתי לעבודה הרבה טישיו וקצת כדורים נגד כאב גרון. וגם כדורים נגד הצטננות.
וחשוב לשתות הרבה תה (ועל הדרך גם לא מעט קפה).

זהו. פשוט מאוד.

אבל אולי בכל זאת לא כדאי לנסוע לעבודה? אני עלול להדביק שם אנשים אחרים וזה יהיה ממש לא נעים…
רק שיש לי המון עבודה. אני, כידוע, עובד חיוני. אם אוותר על יום עבודה אחד המערכת תקרוס.או שיגלו שבעצם אני לא חיוני ואז עלולים לפטר אותי.

אבל אולי דווקא אם אגיע לעבודה מצונן זה יוריד את ערכי בעיני המנהל ובסופו של דבר יביא לפיטוריי? לא כדאי להסתכן.

מה גם שיורד גשם בחוץ ואני עלול להירטב וההצטננות הזאת עלולה להחריף או אפילו להסתבך. היא עלולה להפוך לדלקת גרון או אפילו לדלקת ריאות. ואולי אפילו לשפעת ! כולם כבר יודעים ששפעת היא מחלה מסוכנת מאוד. באמת חבל שלא התחסנתי בזמן שעדיין לא היו תורים גדולים.

לא התחסנתי? לא התחסנתי! אולי אני לא רק מצונן אלא חולה בשפעת??? כדאי למדוד חום! איפה המדחום?

מדדתי. 37.3. זה קצת חום. הרי נורמלי זה 37.0.  אולי באמת התחלה של שפעת. עם שפעת לא משחקים. כדאי להישאר במיטה ולשתות הרבה תה. ועל הדרך הרבה קפה. וכדאי גם לאכול הרבה מרק חם. אין לי מרק בבית אבל אפשר לבקש מקרובי משפחה להכין בשבילי. או להזמין ממסעדה. יש היום המון שירותי שליחים ובתוך כמה דקות אני יכול לקבל מרק בריא וטעים. אבל אולי הוא לא יהיה חם.

מה שאני באמת צריך זה מישהו שיטפל בי. מישהו שיבשל עבורי את המרק ויסחוט לי מיץ תפוזים טרי ובריא וכמובן יגיש לי כמה עוגיות עם המיץ. עוגיות מאפה בית עם הרבה שוקולד צ'יפס (משוקולד איכותי – לפחות 60% קקאו).

זה אולי עלול להישמע כאילו אני קצת מתפנק, אבל אני לא מתפנק. אני חושב שזה רק הגיוני שחולים בשפעת מסוכנת, עם רקע של דלקת ריאות, זכאים למזון בריא ועשיר. מצד אחד המזון הזה יכול לזרז את החלמתי ואפילו להציל את חיי. מצד שני, אם הרע ביותר יקרה, ברור שיש לי זכות לסעודה אחרונה טובה.

אבל לצערי, אין לי מישהו שיטפל בי כרגע. לכן אין לי ברירה אלא לקפוץ לסופרמרקט, לקנות כמה חבילות של עוגיות (לא מאפה בית, אבל שוקולד צ'יפס), מרקים קפואים, תה, קפה, חלב, שוקולד מריר משובח (מאוד טוב נגד כאב גרון), מיץ תפוזים והרבה טישיו. לאחר מכן אכנס למיטה ואשכב מול הטלוויזיה. לא אצא מהמיטה (פרט לענייני שירותים, אוכל ושתייה) עד שאבריא לחלוטין, או עד שיגיע האביב או לנצח.

כי שפעת עם דלקת ריאות זה לא משחק ילדים.

 

מוסר השכל: זה לא פשע להתפנק קצת אם חייך מוטלים על הכף

 

שבת שלום!

 

והרשומה המומלצת היא – חוזרים אל Humboldt Bay National Wildlife Refuge – בבלוג של Pappa Quail

 

סיכום עשור 2010 – 2019

לאחרונה נראה שכולם מסכמים את העשור, או לפחות עורכים מצעדי עשור. זה גרם לי גם לרצות לסכם את העשור שלי.
כשהתחלתי לחשוב מה עבר עליי בעשר השנים האחרונות, הדבר הראשון (ובתחילה גם היחיד) שעלה בדעתי היה שהילדים שלי גדלו.
לא סתם גדלו: בתחילת העשור הייתי אב לילדה בת 11 ולילד בן 9. כיום אני אב לאשה צעירה בת 21 (שכבר הספיקה להשתחרר מהצבא) ולבחור צעיר בן 19, סטודנט בטכניון (עתודאי).

אין ספק שבגיל צעיר הזמן משפיע יותר. המעבר מגיל 11 ל-21 או מגיל 9 ל-19 מכיל הרבה מאוד שינויים, חוויות ואירועים מאשר המעבר מגיל 42 ל-52, למרות שעל כולנו עברו 10 שנים.

אבל אחרי מחשבה נוספת נזכרתי בעוד כמה דברים שעברו עליי בעשור הזה – דברים שלא קשורים ישירות לילדיי…

אחד הדברים שמאוד השפיעו על חיי היום-יום שלי היה מעבר עבודה: אחרי 11 שנים באותה חברה (שיא שלי ותקופה מכובדת מאוד בחברות הייטק), מצאתי את עצמי שוב מפוטר מהעבודה בשנת 2015. לא שלא ידעתי שזה יגיע: החברה הלכה והצטמצמה כל הזמן. כשהתחלתי לעבוד בה בשנת 2004 היו בחברה כ-130 עובדים בישראל וכ-400 בעולם כולו. כשפוטרתי ב-2015 נשארו בה 10 עובדים בישראל מתוך כ-100 בעולם.

לשמחתי, מצאתי עבודה חדשה די מהר ואני מקווה להישאר בה עד היציאה לפנסיה. במובן מסוים אני יוצא לפנסיה כל יום כשאני יוצא בבוקר מהבית לעבודה – מכיוון שהעיסוק שלי כעת הוא בקרנות הפנסיה הוותיקות…

עוד שינוי שמשפיע על חיי היום-יום שלי, אך במידה פחותה מהחלפת העבודה, הוא המעבר לטבעונות: הייתי צמחוני מאז גיל 13 בערך, אך תמיד אמרתי שאני לא יכול להבטיח שאשאר צמחוני כל חיי. ובאמת, באוקטובר 2012 הכרזתי רשמית על מעבר לטבעונות.
באופן מעשי המעבר היה הדרגתי – צמצמתי בצריכת הביצים והחלב במשך כמה שנים עד שהחלטתי שאני יכול להיגמל מהם סופית. בינתיים אני די מרוצה מהטבעונות שלי (אך לעיתים מתוסכל בגלל מחסור באופציות טבעוניות) אבל גם הפעם לא יכול להבטיח שזה לתמיד.

בעשור זה התחלתי לצלם. עד 2017  עננת הייתה הצלמת היחידה במשפחה. צילמתי מפעם לפעם, אבל רק כשהיא לא הייתה איתי. בנובמבר 2017 החלטתי יום אחד שגם אני יכול לצלם. צילמתי כמה פרחים (כלניות ואירוס ארץ ישראלי באותו יום) ומאז אני ממשיך לצלם פרחים וגם אובייקטים נוספים. בעקבות זאת גם התחלתי מפעם לפעם לפרסם בבלוג רשומות עם תמונות שצילמתי בעצמי.

זאת התמונה הראשונה וההיסטורית שצילמתי ב-2017:
ראשונה

ואגב בלוג, אחרי כמעט עשר שנים בתפוז עברתי ל-WPRDPRESS. אני עדיין קצת מתגעגע לעבר המפואר של תפוז ולפיצ'רים שהיו שם, אבל אני יודע שבכל מקרה התפוז ההוא כבר לא קיים ולא ישוב. עברתי ל-wordpress  באוגוסט 18 ואני מרוצה מכך שלמרות החששות המשכתי לפרסם בקביעות (למרות שלעיתים אני מרמה ומפרסם רשומות שכבר פורסמו בעבר בתפוז ואיש אינו זוכר אותן).

בתחום המוזיקה האירועים שהשפיעו עליי בעשור קשורים בעיקר לזמר האהוב עליי ביותר כבר שנים רבות – דיויד בואי. בעשור זה, בינואר 2013, לאחר עשר שנים בהן הוא הוציא אלבום חדש, יצא במפתיע האלבום The Next Day.
שמעתי את השיר הראשון (where are we now)  ואהבתי אותו.
בינואר 2016 שוב יצא אלבום חדש – Blackstar  – שפחות אהבתי, אבל עדיין היה מוצלח לטעמי.
ואחריי יומיים התבשרנו על מותו… היה לי עצוב מאוד.

בעשור הזה גם נסעתי הרבה לחו"ל. בהתחלה אלה היו נסיעות עבודה (כמו בעשור הקודם), אבל התחלנו לנסוע לחופשה משפחתית בחו"ל כל שנה במשך תקופה מסוימת (דבר שלא קרה בזמן שהבת שירתה בצבא). בשנת 2019, לראשונה בחיי לדעתי, נסעתי לשתי חופשות בחו"ל באותה שנה – אחת זוגית לרודוס והשנייה משפחתית לאמסטרדם.

מקווה להמשיך בטיולים כאלה גם בעשור זה (ובאלה שאחריו).

עוד נושא אחד שרציתי להזכיר בסיכום – בעשור הזה נגמלתי ממכוניות ליסינג מהעבודה… מאז שהשתחררתי מהצבא (ב-1994) ועד 2014 – פרט לתקופה שגרנו בארה"ב – הייתה לי תמיד מכונית ליסינג מהעבודה. זה מאוד נוח אבל גם לא זול ועם השנים זה נהיה יקר יותר ויותר. ב-2014, בעקבות עוד גל פיטורים בחברה הקודמת שלי, עברתי לעבוד מהבית (אולי גם את זה הייתי צריך להזכיר כנושא נפרד בסיכום). אחרי כמה חודשים כאלה החלטתי לוותר על רכב החברה.
כשהתחלתי לעבוד בעבודה הנוכחית לא ביקשתי רכב. במשך כשנתיים הסתדרנו עם רכב אחד במשפחה. אבל זה נהיה קשה יותר כשהבת הוציאה רישיון נהיגה ועוד יותר כשעננת התחילה לעבוד יום בשבוע בירושלים. קנינו מכונית שנייה ולראשונה יש לנו שתי מכוניות פרטיות במשפחה (אצל הרבה אנשים זה לא נושא ראוי לציון כלל…)

זהו… אני בטוח שקרו לי עוד דברים חשובים בעשר השנים האחרונות (למשל: סוף סוף השתחררתי משירות מילואים!) , אבל אלה הנושאים שעלו בדעתי (ושאני לא חושש לשתף…)

מאחל לי ולכולם עשור חדש מוצלח!

והרשומה המומלצת היא- הפתעה –  בבלוג של L Weaves Words

 

יום חמישי – סיפור לשבת

מכל ימי השבוע אהב שחם ביותר את ימי חמישי.

 (שחם הוא כמובן שם בדוי וגם קצת לא הגיוני,  אבל ודאי יש אנשים הנקראים כך ועמם הסליחה).

ימי ראשון היו מאוד מעייפים. החזרה לעבודה מסוף השבוע הייתה מאוד קשה לשחם.

ימי שני היו ממש מייאשים – כל השבוע היה עוד לפניו ומבחינתו היה מדובר בסדרה של ימים משעממים וחסרי תוחלת.

להמשיך לקרוא יום חמישי – סיפור לשבת

תחזית מזג האוויר (סיפור לשבת)

שגיא (שם בדוי) הקפיד כל בוקר לבדוק את התחזית. הוא רצה לדעת מה הוא אמור ללבוש היום, האם הוא צריך לקחת מטריה, או אולי כובע נגד שמש.
למזלו של שגיא הוא גר במדינת ישראל בה התחזיות מדויקות רוב ימי השנה: בין מאי לאוקטובר התחזית הייתה שיהיה חם ולא יירד גשם, ואכן היה חם ולא ירד גשם.

ברבות השנים החליט שגיא שלמעשה בחודשי הקיץ (מאי עד אוקטובר כזכור) הוא לא חייב לבדוק את התחזית. לעיתים הוא עשה זאת מתוך הרגל, אבל רוב הזמן הוא הסתמך על ידע אישי וניסיון רב שנים ויצא מהבית בבגדים קצרים וקלים.

אבל בחודשים שלא היו לגמרי קיץ (ולרוב גם לא לגמרי חורף) הוא המשיך לבדוק את מזג האוויר בקפדנות. הבעיה הייתה שהתחזיות היו מאכזבות מאוד לעיתים. כשהוא קרא ש-"הגשם יימשך עד שעות הצהריים" כאשר שבועות לא ירד גשם או ש-"סופה גדולה מתקרבת" כאשר הכוונה לכמה טפטופים, האמון שלו באתרי התחזית נפגם קלות.

להמשיך לקרוא תחזית מזג האוויר (סיפור לשבת)

חום אוקטובר – נובמבר

כשנחום (שם בדוי) התעורר בבוקר,  הוא מיד בדק את לוח השנה (כלומר את התאריך בסמארטפון שלו). התאריך היה 12.11, כלומר י"ב בנובמבר. כלומר, לפי חישוביו הזהירים של נחום, תחילת החורף (או לפחות שיא הסתיו).

מכיוון שכך, נחום לבש את בגדיו החורפיים ונעל מגפיים אופנתיים. הוא התלבט בשאלה האם צריך  לקחת מטריה ואחרי זמן קצר החליט לבדוק את מזג האוויר החזוי.

באינטרנט כתבו שהיום יהיה שרב??? 30 מעלות??? נחום גיחך קצת על טפשותם של החזאים, הטיל מטבע והחליט שאין צורך במטריה.

להמשיך לקרוא חום אוקטובר – נובמבר

האיש שזכה בלוטו – סיפור לשבת

גד (שם בדוי) היה איש בר מזל. לפעמים.

לדוגמא, יום אחד, למרות שיצא באיחור מסוים מהבית בבוקר – הוא הספיק לתפוס את האוטובוס של 6:40 מכיוון שגם האוטובוס בדיוק איחר באותו יום.

אבל בזה לא נגמר מזלו לאותו יום! כשהוא הגיע לעבודה הוא גילה כי באותו יום ממש פוטרו 20% מעובדי החברה, אבל למזלו הרב הוא לא היה בין המפוטרים.

מעודד ממזלו הרב לאותו יום החליט גד לקנות כרטיס לוטו. הוא הניח שמכיוון שזהו יום המזל שלו, הוא יוכל גם לזכות בפרס גדול, לעזוב את העבודה ולצאת לטייל בעולם.

אבל, לצערו, הוא לא זכה אפילו בשקל אחד.

אמנם הוא קצת התאכזב, אבל הוא הבין שאי אפשר לזכות בכל ביום אחד.

ביום אחר הרגיש גד שמזלו לא ממש משחק לו. בבוקר הוא הצליח באופן מגושם לשבור את הספל האהוב עליו.

בדרך לעבודה חצה את דרכו חתול שחור ובעבודה הוא הצליח לטעות בצורה מחפירה בנתונים שהוא העביר למנהלו.

לאור שרשרת המקרים חסרי המזל האלה הוא החליט לקנות כרטיס לוטו: הרי לא ייתכן שכל היום יקרו לו רק דברים רעים. לפי חוקי היקום וההסתברות לפחות דבר אחד טוב חייב לקרות היום – ואם זאת תהייה זכייה בלוטו זה בהחלט יפצה על שאר הדברים.

באופן תמוה למדי, גם הפעם הוא לא זכה. הוא זקף את הכישלון המוזר לכך שההגרלה למעשה לא נערכה ביום בו נשבר הספל, אלא ביום למחרת – בו למזלו הרב הוא מצא מטבע של שני שקלים זרוק על המדרכה ולכן האיזון הקוסמי לא הופר למרות שהוא לא זכה בלוטו.

למרות שלגד היו גם ימים רעים, הוא בדרך כלל הרגיש שיש לו הרבה מזל בחייו. הוא שמע על לא מעט אנשים שהיו מעורבים בתאונות דרכים או בפיגועים, חלו במחלות קשות או נאבקו יום יום כדי לשרוד – והוא (למזלו הרב) היה בריא ושלם ועבד בעבודה משתלמת (יחסית) שסיפקה לו את הסכום הנדרש למחייתו.

אבל לפעמים הוא חשב שמגיע לו קצת יותר מזל בחיים. הרי היו גם אנשים שהתחתנו עם נשים יפיפיות, חכמות ומוצלחות, כאלה שירשו סכומי כסף גדולים או זכו בהם (בלוטו)  ואחרים שידעו במה להשקיע כדי להתעשר.

אמנם הוא לא הכיר באופן אישי  אף אדם כזה, אבל הוא ידע בוודאות שמדובר בעובדות: אנשים כאלה באמת קיימים וללא ספק זה בזכות מזלם הטוב.

מדוע המזל אינו יכול להתחלק באופן שווה בין כל בני האדם?

גד אמנם הבין שמול כל מקרה רע שקרה בחייו עמד לפחות מקרה טוב אחד, אבל באופן טבעי הוא הסתכל על האנשים שגורלם שפר עליהם יחסית אליו ופחות על אלה שזכו לפחות מזל ממנו (ובאופן טבעי קינאו בו).

ובכל זאת, הוא לא התייאש. הוא המשיך לחיות את חייו בעקשנות (לא חסרת תקדים). לקום כל בוקר, לנסוע לעבודה, להשקיע בעבודה ולאכול שלוש ארוחות (או יותר) ביום. לעיתים הוא אפילו מצא טעם בחייו (לפעמים זה היה טעם של ארוחה טובה).

ואז, יום אחד, קרה משהו יוצא דופן:

היום הגורלי ההוא התחיל כמו כל יום, אבל בעצם קצת פחות טוב מהממוצע. האוטובוס ברח לו ממש ברגע האחרון ושהוא רץ אחריו הוא החליק ונפל.

הוא הגיע לעבודה חבוט וכואב באיחור וגילה שהלקוח התלונן עליו (שלא בצדק) בגלל תקלה שנוצרה שלא באשמתו.

החומוס שהוא אכל בצהריים גרם לו לתחושת בחילה מסוימת ולקראת סוף היום הוא מחק בטעות קובץ חשוב ונאלץ להשקיע עשר דקות בשחזורו.

בדרך הביתה הוא החליט שזהו דווקא יום מתאים לזכייה בלוטו (איזון קוסמי, הסתברות וכל השאר). הוא קנה כרטיס ובאופן מפתיע אכן זכה!

את ארבעים ושישה השקלים בהם זכה הוא השקיע בתבונה בארוחה עסקית טובה והרגיש בר מזל.

מוסר השכל: יש אנשים שיש להם מזל. לי למשל יש מזל דגים.

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – חדר עם נוף של נהר – בבלוג של Pappa Quail

 

008 והתחבורה הציבורית

הסוכן החשאי העשוי ללא חת ובעל הרישיון לאופנוע קל (עד 125 סמ"ק) גיא אג"ח התעורר מוקדם בבוקר בהרגשה ברורה שמשהו חשוב עומד לקרות היום.

הוא נשאר במיטה בעיניים עצומות וניסה להתרכז כדי להגיע למסקנה מהו אותו דבר חשוב.

האם הוא יישלח היום לשליחות חשאית בעורף האויב? האם הוא צפוי לקבל העלאת שכר? ואולי תג העובד שלו ישודרג והוא יקב מספר 007 או אפילו נמוך עוד יותר?

 

לצערו, אף אחת מהמחשבות האלה לא נראתה מוכרת. כלומר, הן היו מוכרות לו היטב כי הן חלפו בראשו לא פעם, אך הן לא היו מוכרות מהמציאות.

גיא החליט לפקוח את עיניו ולהסתכל סביב. ודאי משהו בחדר יזכיר לו את האירוע המיוחד הצפוי היום.

החפץ הראשון עליו נפל מבטו היה השעון המעורר שלו (היה לו שעון מעורר אמיתי שהיה גם רדיו!). הוא הופתע לגלות שבעצם השעה לא הייתה כל כך מוקדמת כמו שהוא חשב כשהוא התעורר: השעה הייתה כבר שמונה וחצי בבוקר.

 

הוא תהה האם להתרכז בפתרון התעלומה מדוע השעון לא צלצל בשבע, אבל מהר מאוד הוא הבין שהוא פשוט לא כיוון אותו לשעה זאת (או לשעה כלשהי) ומיהר צאת מהמיטה כדי להתכונן ליציאה לסוכנות.

 

ואז הוא נזכר מה מיוחד באותו יום: אתמול הוא הכניס את האופנוע הקל שלו (125 סמ"ק) למוסך לטיפול קטן ואחר הצהריים הסתבר שהאופנוע יישאר שם יום נוסף. היום גיא יצטרך להגיע לסוכנות בתחבורה ציבורית.

 

כבר אתמול בערב גיא בדק בטלפון שלו (שהוא גם קונסולת משחקים ומחשב משוכלל) וגילה שיש קו אוטובוס אחד שמגיע ממקום לא רחוק לביתו למקום לא רחוק מהסוכנות (או שני קווי אוטובוס, או אוטובוס ורכבת, או אופניים ורכבת).

גיא הרגיש מוכן למשימה. אך בכל זאת, כדי להיות מוכן עוד יותר, הוא התלבש, התגלח, צחצח שיניים, שתה קפה, ארז תיק ויצא לדרך.

 

לאחר מכן הוא חזר הביתה לקחת את הטלפון שבלעדיו הוא לא יצליח להגיע ואת תג העובד שבלעדיו הוא לא יוכל להיכנס לסוכנות.

 

באמצעות הטלפון וכמה אנשים טובים (שהוא קיווה מאוד שהם לא סוכני אויב) הוא הצליח למצוא את תחנת האוטובוס הנכונה תוך פחות מרבע שעה. הוא חיכה עוד 20 דקות לאוטובוס וכשזה הגיע הוא עלה  אליו בנחישות וגילה אתגר שכל האימונים המפרכים שלו לא הכינו אותו אליו: לא ניתן לשלם באוטובוס אלא צריך כרטיס רב-קו טעון מראש!

 

גיא ירד מהאוטובוס ויצא למצוא מקום בו ניתן לרכוש את הכרטיס האמור. הוא עבר מחנות לחנות ושאל בכל מקום האם זהו המקום הנכון. בזכות כושרו הגופני המעולה הוא הצליח לכסות בזמן קצר יחסית שטח גדול למדי, אך מאמציו העלו חרס.

לאחר זמן מה הוא עצר לקנות לו קפה ומאפה.

 

בזמן שישב לאכול ולשתות הוא ניסה לגבש תכנית פעולה באמצעות מוחו האנליטי. לאחר שהעלה ופסל מספר רעיונות (כמו לדוגמא לחטוף אוטובוס ולהכריח את הנהג להסיע אותו לסוכנות) הוא מצא תכנית מושלמת: בשימוש זהיר וקפדני בטלפון שלו (שהוא גם מצלמה וגם מכשיר ניווט לוויני רב עוצמה) הוא יתקשר למזכירה גברת כספית-מצחיקה ויודיע לה שהוא חולה היום ולא יוכל להגיע לעבודה.

 

הוא כבר עמד להתחיל בשלבים הראשונים של תכניתו (שלב א: איתור מספר הטלפון ושלב ב: חיוג) כאשר הוא הרים את מבטו מכוס הקפה ונוכח שבית הקפה בו הוא יושב נמצא ממש מול משרדי הסוכנות.

 

לאחר חמש דקות הוא נכנס למשרדו בחיוך ניצחון וסימן לעצמו עוד הישג קטן (או אולי בינוני): הוא ניצח את סוכני האויב שתכננו את התחבורה הציבורית בארץ.

 

מוסר השכל: אם הייתה תחבורה ציבורית יעילה בארץ, הייתי צריך למצוא נושא אחר לסיפור

 

 

שבת שלום!

 

 

 

והרשומה המומלצת היא – The Timeless Trees of the Schulman Grove of Ancient Bristlecone Pines – בבלוג של Mamma Quail