איך להיות מאושר

במסגרת סדרת המדריכים המקיפה שלי "איך לעשות מה" החלטתי הפעם להתמודד עם הנושא החשוב שהרבה בני אדם התמודדו, מתמודדים ויתמודדו אתו באופן יום-יומי: איך להיות מאושר.

כולנו (כולל משה כחלון) רוצים להיות מאושרים. מסיבות לא ברורות קיים בחברה המערבית (וכנראה גם במזרחית, בצפונית ובדרומית) אידיאל האומר שעדיף להיות מאושר מאומלל (וגם עדיף להיות בריא מאשר חולה ועשיר מאשר עני).

הבעיה היא שרבים מאתנו אינם מאושרים. בכל אופן לא מאושרים כל הזמן ואולי אפילו לא מאושרים רוב הזמן.

זה לא אומר שאנחנו אומללים כל הזמן, אבל עצם העובדה שאנחנו לא מאושרים כל הזמן גורמת לנו לתחושת החמצה מסוימת ("יכולתי להיות כעת מאושר במקום סתם לנסוע לדיסנילנד!") שבעצמה גורמת להחרפה בתחושת חוסר האושר.

על רקע זה אנשים לא מעטים (חלקם אולי אפילו נוכלים) כתבו מדריכים, העבירו קורסים, הרצאות וסדנאות ופיתחו כלים שונים ומשונים שמטרתם העיקרית להפוך אותנו למאושרים.

להמשיך לקרוא איך להיות מאושר

היה היה בית ספר – סיפור לשבת

"אמא" – שאלה טלי (שם בדוי) את אמה – "למה קוראים לבית ספר בית ספר?"
אמא של טלי (ששמה הבדוי היה טליה, אבל כולם קראו לה פשוט 'אמא של טלי') לא ידעה מה לענות. מאיפה השאלה הזאת הגיעה כעת???

"את יודעת מה זה בית, טלי" –התחילה אמא לענות – "ואת בטח יודעת מה זה ספר. אז…"
טלי קטעה את אמא ואמרה – "בית זה קל! בית זה המקום שבו אנחנו גרים. ספר זה קצת יותר קשה, אבל אני חושבת שלמדתי על זה…"
אמא הסתכלה על טלי שהייתה שקועה במחשבות עמוקות. אחרי שניות ארוכות שנדמו כדקות טלי חייכה ואמרה: "ספר זה כמו סיפור! למדתי בהיסטוריה שפעם הסיפורים היו משהו שאפשר ממש להחזיק ביד ולזה קראו ספרים!"

להמשיך לקרוא היה היה בית ספר – סיפור לשבת

מה היה קורה אילו? הרהורים בעקבות הסרט Yesterday

בשבוע שעבר ראינו את הסרט החדש – YESTERDAY. בלי להיכנס ליותר מדי ספוילרים, ובלי לגלות פרטים שלא מופיעים בטריילרים, הסרט מספר על בחור שאיכשהו מוצא את עצמו בעולם בו לא קיימים (ולא היו קיימים) הביטלס ושיריהם. הגיבור, שבמקרה יודע לנגן ולשיר, 'כותב ומלחין´ את שירי הביטלס וזוכה להצלחה.

בסרט (שעננת ואני מאוד נהנינו בו וממליצים עליו לפחות לחובבי ביטלס) הגיבור נתקל גם בעוד דברים שנעלמו מהעולם. לא אתן פה דוגמאות (כדי להימנע מספוילרים), אבל גם דברים אלה יכולים היו להוות כר נרחב לפעילות עבור הגיבור – בהתבסס על ידע שיש לו אך לא קיים עבור כל אדם אחר בעולם.

 

הרעיון הוא לא מאוד מקורי – הוא מופיע בספרים כמו "ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור" , שם נער (או בחור) אמריקאי מוצא את עצמו בעבר הרחוק בחצר המלך ארתור ומשתמש שם בידע של זמנו כמו למשל איך לבנות אופניים.

 

מעבר לכך שנהניתי מהסרט, הוא גרם לי לחשוב: אם באופן פלאי הייתי מגיע בעצמי לסיטואציה של הגיבור, האם הייתי יכול להפיק מכך משהו?

מכיוון שאינני יודע לנגן ו/או לשיר, לא הייתי יכול לעשות הרבה עם ידיעותיי בשירי הביטלס (כן, הייתי יכול לכתוב את המילים מחדש ולחפש מישהו שילחין אותן, אבל יש לי הרגשה שהמילים בלבד לא היו זוכות להצלחה גדולה במיוחד).

 

נניח שהייתי מתגלגל לעולם בו לא הייתה מתקיימת יצירת מופת ספרותית כלשהי – לדוגמא "האמן ומרגריטה" מאת בולגקוב (ספר מאוד אהוב עלי). נניח שהייתי מסוגל לשחזר יצירה זאת מהזיכרון ולכתוב אותה מחדש ברמה שלא הייתה מביישת את המקור.

האם הייתי זוכה להצלחה עם כתב היד הזה?

לא בהכרח.

ידוע שהרבה יצירות מופת, או לפחות ספרים מפורסמים, לא בהכרח הצליחו מיד. רק לאחרונה למדתי (מהבלוג של דני קרמן) שכתב היד הראשון של שרלוק הולמס נדחה שלוש פעמים לפני שהתקבל לפרסום.  דוגמא מפורסמת מהשנים האחרונות (יחסית. אני מזדקן) היא של ספרי הארי פוטר שזכו להצלחה כבירה בעולם, אבל בתחילה הסופרת לא הצליחה למצוא הוצאה לאור שתפרסם את הספר. עם קצת חוסר מזל, סדרת הספרים הזאת הייתה ידועה רק למשפחתה הקרובה של רולינג.

 

אז מה כן הייתי יכול לעשות בעולם בו יש לי ידיעות שלא נמצאות ברשותם של אחרים? לא הייתי יכול להמציא סמארטפונים – אין לי את הידע הטכני הנדרש. אני לא בטוח שהייתי מצליח להמציא את האופניים (כמו בדוגמא של "ינקי בחצר המלך ארתור" שהזכרתי קודם) אם כי אני מבין קצת את דרך פעולתם ואולי בעזרת בעלי מלאכה מוכשרים הייתי מצליח להגיע למשהו. (אבל אופניים חשמליים?  ממש לא.)

 

בקיצור, מאוד נוח לי לחיות בעולם המודרני בו יש סמארטפונים, אופניים (גם חשמליים, אם כי זה פחות נוח), שירי ביטלס וספרים כמו "האמן ומרגריטה" ו-"הארי פוטר", אבל אין לי מספיק ידע או יכולת לשחזר אותם אם יהיה צורך בכך.

 

יש ציטוט מפורסם של סר אייזק ניוטון – "אם הרחקתי לראות, הרי זה משום שעמדתי על כתפיהם של ענקים" – כלומר שהתגליות והתובנות שלו היו מבוססות על תגליות ותובנות של מדענים בדורות קודמים ואם הוא היה צריך להתחיל מאפס הוא ודאי לא היה מגיע למה שהוא הגיע.

אני בינתיים יצרתי בערך אפס, אז אני בהחלט מקווה שלא אצטרך להתחיל מאפס.

 

ואני ממליץ על הסרט YESTERDAY!

 

וגם על הרשומה (למבוגרים בלבד) – חוויית המין הראשונה שלי במציאות מדומה – ומה היא יכולה ללמד אותנו על העתיד  – בבלוג של רועי צזנה

מסע אל העבר

במשך שנים רבות עבד פרופסור פאסט (שם בדוי) על פיתוחה של מכונת זמן. הוא היה משוכנע שהוא יצליח במקום בו כולם (פרט לסופרי מדע בדיוני) נכשלו.
בתחילת עבודתו הוא האמין שמסע בזמן אפשרי רק לעתיד, מכיוון שהעבר למעשה כבר לא קיים וגם אם הוא איכשהו קיים מסע אליו משמעותו נסיעה נגד כיוון הזרימה הטבעי של הזמן (דבר הקשה בהרבה מנסיעה נגד כיוון הפקקים).

לכן הפרופסור התמקד בפיתוח מכונת זמן המסוגלת לנסוע לעתיד. בסך הכל הוא התקדם יפה מאוד בעבודתו – לאחר עשר שנים של עבודה הוא כבר מצא את עצמו בעתיד: עשר שנים קדימה מהתאריך בו התחיל לעבוד!

בשלב זה הוא הבין שלמעשה מכונת זמן המסוגלת לנסוע רק קדימה בזמן היא בעייתית: גם אם הוא יצליח לנסוע בזמן בקצב מהיר יותר מאשר דקה בשישים שניות, הוא לא יוכל לחזור לזמנו ולספר לעולם על כל מה שמצפה לו בעתיד.

לאחר מחשבה רבה הוא הקדיש את השנה האחת עשרה של עבודתו לבחינת האפשרות למסע לעבר.  בשנה זאת הוא התקדם מאוד – אבל רק לעתיד לצערו – ובסיומה של השנה הוא מצא את עצמו שנה לאחר תחילתה.

אך בשנה השתיים עשרה חלה פריצת דרך מדהימה! פרופסור פאסט הבין שהעבר לא בהכרח נעלם. כידוע לכולם, העבר נשמר בזיכרון האנושי. הפרופסור למשל זכר היטב את מלחמת יום הכיפורים ואת המהפך המפורסם של 1977 בין שלל אירועים אחרים שקרו בעבר.
אם כך, העבר קיים תמיד בזיכרון האנושי ולכן סוד הנסיעה בזמן לעבר טמון בזיכרון!

פריצת הדרך הזאת הובילה את הפרופסור לחמש שנים רצופות של עבודה מאומצת. בסוף השנה החמישית (שהייתה גם השנה השבע עשרה של פיתוח מכונת הזמן) הוא ציין לעצמו בגאווה לא מבוטלת כי כעת הוא יודע כיצד לנסוע בזמן לעבר באופן תאורטי.

את חמש השנים הבאות הוא השקיע בעיבוד עקרונות המסע בזמן לעתיד (במהירות העולה על דקה בשישים שניות) ובשנה ה-28 לפרויקט הוא עבר לשלב המעשי של בניית המכונה על פי העקרונות התאורטיים אותם הוא פיתח.

למרבה הצער, פרופסור פאסט גילה כי יכולותיו המעשיות נופלות מיכולותיו התאורטיות. היה לו קשה להשיג את החומרים הנדרשים לבניית המכונה (בעיקר את דמעות הצפרדעים) וגם כשהוא השיג אותם הוא לא כל כך הצליח להשתמש בהם, לחבר אותם או להפעיל אותם כראוי.

הוא שקל לשתף אנשים נוספים בעשייה – אולי מהנדסים, טכנאים או שרברבים – אבל הוא מאוד חשש שמא הם יגנבו את סודו, יבנו מכונות זמן משל עצמם ואז יחזרו בזמן כדי לחבל במאמציו המוקדמים ולסכל לחלוטין את יכולתו לבנות ואפילו להמציא מכונת זמן.

מחוסר ברירה, פרופסור פאסט התחיל ללמוד בקורסים שונים – מכונאות, חשמל, תיקון מכשירי טלפון סלולאריים ותנורי מיקרוגל וגם איטלקית למתחילים. קצת הפריע לו שהוא היה התלמיד המבוגר ביותר והמשכיל ביותר באותם קורסים, אבל הייתה לו הרבה מוטיבציה ובסופו של דבר הוא הצליח לסיים את כל הקורסים בהצטיינות יתרה.

ביום השנה הארבעים לתחילת העבודה על מכונת הזמן, שהיה במקרה גם יום הולדתו השבעים ושניים עמד פרופסור פאסט נפעם מול מכונת זמן שאמורה לעבוד. הוא ידע בדיוק מה לעשות איתה: הוא קבע את יעד הנסיעה ליום בו התחיל לעבוד על המכונה, הופיע בפני עצמו הצעיר והנדהם וייעץ לו בחום ובתקיפות לזנוח את הפרויקט ולמצוא לעצמו חיים.

 

מוסר השכל: אם הייתי יכול לנסוע בזמן לתחילת כתיבת הסיפור, הוא ודאי היה נראה אחרת

 

שבת שלום!

 

והרשומה המומלצת היא –  רגע קסום?  – בבלוג של L אורגת מילים