העץ הנדיב (סיפור לשבת)

אילן (שם בדוי) היה עץ די בודד. כלומר, הוא היה בודד כי לא היו בקרבתו עצים אחרים, אבל הוא לא היה לגמרי בודד כי לשמחתו כל יום הייתה קבוצה של ילדים וילדות מגיעה לשחק אתו.

אילן אהב את הילדים והם אהבו אותו. הם לא הגיעו כל יום, אבל כשהם הגיעו הם היו אוספים את העלים שלו ועושים מהם כתרים, שמלות מפוארות וכסף דמיוני (גם הכתרים והשמלות היו דמיוניים, אבל קצת פחות מהכסף) ושיחקו בלהיות עשירים (ומאושרים).

ואילן היה מאושר.

אבל הזמן חלף והילדים והילדות גדלו ולעיתים קרובות אילן נשאר לבדו.

ואז, יום אחד הם פתאום הגיעו. אילן מאוד שמח ואמר: "בואו! תאספו את העלים שלי ותשחקו בלהיות עשירים ומאושרים!"

אבל אחת הילדות אמרה: "אנחנו כבר יותר מדי גדולים בשביל לדמיין שאנחנו עשירים (ומאושרים). אנחנו יודעים היום שיש הרבה עוני במדינה והחלטנו להקים עמותה שתאסוף תרומות למען העניים. כבר חילקנו את כל התפקידים  (אני הדוברת כמובן), אבל כסף לא הצלחנו לגייס. אתה יכול לתת לנו קצת כסף (אמיתי)?”

"אני מצטער" – אמר אילן – "אין לי כסף , יש לי רק עלים ותפוחים. קחו את התפוחים שלי, תמכרו אותם ויהיה לכם כסף!"

הילדים טפסו על העץ בשמחה, קטפו תפוחים והלכו.

ואילן היה מאושר.

אבל הילדים הלכו ולא חזרו הרבה זמן ואילן היה עצוב.

ואז יום אחד הם חזרו ואילן רעד מרוב שמחה ואמר: "בואו ילדים! בואו תשחקו בעלים שלי ותהיו מאושרים!". "אנחנו יותר מדי עסוקים ואין לנו זמן לשחק" – אמרה הדוברת. אנחנו מקימים את התשתית לעמותה שלנו ואנחנו מחפשים משרד מתאים, אבל הכל כל כך יקר! אתה יכול לתת לנו משרד?"

"אין לי משרד" – אמר אילן – "אבל אתם יכולים לקצץ את הענפים שלי ולבנות מהם משרד ואז תהיו מאושרים".

הילדים מיהרו לקצץ את הענפים ולקחו אותם לבנות משרד.

ואילן היה מאושר.

ושוב הילדים לא חזרו הרבה זמן ואילן היה עצוב. וכשהם חזרו יום אחד הוא היה כל מאושר שבקושי הצליח לדבר. (לא ברור איך הוא הצליח לדבר כשהוא לא היה כל כך מאושר, אבל זה רק סיפור).

"בואו ילדים" – לחש אילן – "בואו לשחק".

"אנחנו יותר מדי עצובים בשביל לשחק"- אמרה הדוברת – "העמותה שלנו מאוד הצליחה וקיבלנו תמיכה ותרומות מהרבה גופים. בכסף שכרנו משרדים מפוארים ולקחנו לנו משכורות יפות ופתאום מבקר המדינה התחיל לחקור למה רק 10% מהתקציב שלנו (לכל היותר) הולך לעניים. אנחנו חוששים להגיע למשרדים שלנו כי המשטרה עלולה להגיע כל יום לעצור אותנו. אנחנו צריכים לברוח מפה כמה שיותר מהר ואנחנו רוצים סירה כדי שנוכל להפליג לקפריסין בלי לעבור בביקורת הגבולות (יש נגדנו צו עיכוב יציאה מהארץ). אתה יכול לתת לנו סירה?"

"כרתו את הגזע שלי ובנו לכם סירה" – אמר אילן – "כך תוכלו לברוח לקפריסין ולהיות מאושרים"

הילדים כרתו את הגזע ובנו להם סירה והפליגו לקפריסין.

ואילן היה מאושר, אבל לא מאושר ממש.

ואחרי הרבה זמן הילדים חזרו שוב.

"אני מצטער ילדים" – אמר אילן – "אבל לא נשאר לי שום דבר לתת לכם. התפוחים שלי כבר אינם".

"מחיר התפוחים ירד מאוד בגלל שהממשלה פתחה את השוק ליבוא" – אמרה הדוברת.

"הענפים שלי כבר אינם" – אמר אילן – "לא תוכלו לבנות משרד"

"אנחנו לא רוצים משרד עלוב" – אמרה הדוברת – "החלטנו לפתוח דף חדש"

"הגזע שלי כבר איננו" – אמר אילן – "לא תוכלו לבנות סירה ולברוח מפה שוב"

"אנחנו לא מתכוונים לברוח" – אמרה הדוברת – "החלטנו לפנות לפוליטיקה ולמחות על השחיתות של מערכת המשפט"

"אני מצטער" – אמר אילן – "הלוואי שיכולתי לתת לכם משהו, אבל לא נשאר לי כלום. אני סתם גזע כרות וזקן… אני מצטער".

"גזע כרות זה מצוין!" – קרא אחד הילדים. הדוברת הסתכלת עליו במבט מאיים אבל הוא המשיך – "אנחנו יכולים לעמוד עליו ולצעוק סיסמאות נגד הפרקליטות!"

"אם כך" – אמר אילן וזקף את עצמו כמה שרק הצליח – "אם כך גזע כרות וזקן יכול להועיל בפוליטיקה! בואו ילדים, עמדו עליי וצעקו סיסמאות!"

הילדים טיפסו עליו והתחילו לצעוק ואילן היה מאושר.

מוסר השכל: יש הרבה מוסרי השכל בסיפור הזה. אבחר בכך שגם אנשים שלכאורה לא מסוגלים לעשות כלום יכולים בכל זאת להצליח בפוליטיקה

שבת שלום!

תודה לשל סילברסטיין על הסיפור המקורי.

והרשומה המומלצת היא – הסופרים שמשוחחים איתי – בבלוג של דני קרמן

 

התמונה באדיבת ויקיפדיה

 

העצלנות משתלמת

צילי (שם בדוי) הייתה עדיין גורה צעירה כאשר הוריה שמו לב (בדאגה כמובן, כטבעם של הורים) שהיא שונה מכל אחיה ואחיותיה. בעוד כל אחיה ואחיותיה השתוללו, רצו וקפצו (כמו שמצופה מגורים צעירים), צילי הקפידה לישון הרבה וגם כשהייתה ערה היא הקפידה לעשות הכל לאט. אפילו מאוד לאט. היא הלכה לאט, אכלה לאט ושיחקה לאט מאוד.

בהתחלה ההורים ניסו לדבר איתה כדי להבין מה הבעיה. צילי טענה שאין כל בעיה. היא הדגישה ש"החיפזון מן השטן" וגם "דברי חכמים בנחת נשמעים". היא סיפרה להוריה על הצב שניצח את הארנב והזכירה כי הסבלנות משתלמת.

ההורים קצת כעסו על עצמם מכיוון שהם לימדו אותה את כל הפתגמים האלה וסיפרו לה על הצב והארנב. הם מיהרו (!) לקחת אותה לרופא שבדק אותה היטב במשך זמן רב (רק לחכות עד שהיא תשתעל לקח למעלה מעשר דקות) והגיע למסקנה שהכל בסדר. הוא ציין שהגורה בריאה כמו שור אבל לדעתו קצת עצלנית. הוא גם המליץ לקחת אותה לפסיכולוג גורים ידוע.

הפסיכולוג אבחן מיד שאכן יש בעיה. הוא אמר שהטיפול ייקח זמן רב (במיוחד בהתחשב בכך שבשיחת ההיכרות הצליחה צילי לומר שני משפטים במשך 45 דקות) וגם יעלה הרבה כסף.

בנקודה זאת נקלעו ההורים לדילמה קשה: מצד אחד הם רצו את הטוב ביותר לבתם. מצד שני, לא היה להם כסף. הם אפילו לא היו בטוחים מהו כסף: הם חיו ביער, טיפסו על עצים ואכלו עלים. מאיפה הם יוכלו להשיג כסף?

אבל הם לא היו מוכנים לוותר בקלות. הם ישבו בערב בקרחת היער החביבה עליהם וניסו לטכס עצה – כיצד יוכלו להשיג כסף.
הדיון כמעט הגיע למבוי סתום כאשר אמא של צילי נזכרה שביער צומח עץ בשם המשונה מעט "צרקופיה כסופה". אם העץ הוא כסוף, עליו או פירותיו ודאי עשויים מכסף, או לפחות מכילים כסף, או שווים כסף.

כל המשפחה שיבחה את אמא על חוכמתה הרבה וכולם (פרט לצילי) הסתערו על עץ הצרקופיה במהירות ושמחה מתוך כוונה ברורה לאסוף כמה שיותר עלים ופירות בזמן קצר.

ואכן תוך זמן קצר להדהים ירדה כל המשפחה מהעץ. אבל, באופן מפתיע, במקום לרדת ממנו בצהלות שמחה עמוסים בהרבה פירות ועלים השווים הרבה כסף, הם ירדו בצרחות כאב, בידיים ריקות, מתגרדים בכל גופם.

מסתבר שעל העץ (או למעשה בתוכו) חיו נמלים מרושעות במיוחד. ברגע שמשפחתה של צילי טיפסה על העץ, הנמלים יצאו להגנתו ונשכו את בני המשפחה באופן מכאיב מאוד.

בעוד בני המשפחה מתגלגלים סביב העץ ומנסים להיפטר מהנמלים שנצמדו אליהם, הם שמו לב לצילי שצעדה לאיטה לכיוון העץ. אמא ואבא התחילו לצעוק לכיוונה אזהרות שונות, אבל היא לא שעתה אליהם (תמיד רציתי להשתמש במילה הזאת בסיפור!) והמשיכה באיטיות אך בנחישות לצעוד אל העץ.

אבא של צילי כמעט הצליח לעצור בעדה, אך ברגע האחרון ננשך שוב ע"י נמלה והתקפל בכאב.

צילי טיפסה על העץ ולתדהמת כולם התחילה לאכול (לאט כמובן) מהפירות והעלים של העץ.

לאחר שאכלה ושבעה היא ירדה מהעץ והודיעה לבני המשפחה כי החיפזון מן השטן – כמו הנמלים שעל העץ – אך נראה שהן לא מטרידות את מי שמתייחס לעץ בסבלנות.

מאז ועד היום בני המשפחה של צילי ניגשים לעץ בסבלנות ובאיטיות וידועים בכל העולם כעצלנים.

מוסר השכל: אם החיפזון מהשטן, האיטיות היא ללא ספק מן המלאכים

שבת שלום!

הסיפור מבוסס על עובדות מעניינות: העץ אכן קיים והוא חי בסימביוזה עם נמלים המתגוררות בגזעו וממהרות לתקוף כל מי שמנסה לפגוע בו. אבל העצלנים הולכים על העץ מאוד לאט ובעדינות, כך שהנמלים לא חשות בהם ולא תוקפות אותם.

ניתן לקרוא על העץ, הנמלים והעצלנים כאן (באנגלית).

תודה לעננת שסיפרה לי על העץ המיוחד והיתרון של עצלנים על חיות אחרות בהקשר לעץ זה וסיפקה לי גם קישורים מתאימים.

והרשומה המומלצת היא – Migrating to See the Birds at the Lower Klamath National Wildlife Refuge – בבלוג של Mamma Quail